חברים, הטור הזה הוא אזהרה. אני אולי נשמע קצת דרמטי, אבל היא מתקרבת אליכם בצעדי ענק, ואם אתם יכולים אולי כדאי שתסתתרו קצת מתחת למיטה. קוראים לזה "בגרות", ולפני שתשימו לב היא תעטוף אתכם מכל עבר ותהפוך אתכם למן "אנשים" כאלה. "ברנשים" כאלה, נו, איך קוראים להם? אה, כן. מ-ב-ו-ג-ר-י-ם!
כל מיני הרגלים מוזרים, שעכשיו נראה לכם שבחיים לא תאמצו (לא רוצים לסדר את החדר? חכו עוד כמה שנים), עוד ייכנסו לכם למערכת וישתלטו עליה כמו וירוס קטלני. וירוס שאין נגדו תוכנת הגנה.
פתאום שמתי לב שאת כל ההבטחות, כל השבועות שנשבעתי לעצמי בילדות, אני מפר היום בגלוי. האבחנה צפה לנגד עיני תוך כדי שאני מפזר כוסברה על ארוחת הצהריים שלי השבוע. כוסברה! עד לפני חודשיים חשבתי שאני עדיין לא אוהב את העלה הירקרק הזה שאמא ואבא תמיד שמים בסלט. והנה, אני מנשנש אותו עם הגבעול כאילו היה סוכריית גומי. וזה רק סממן אחד.
הרי לכם רשימה קצרה וחלקית של מנהגים שלפני קצת יותר מעשור לא האמנתי שאעשה, והיום אני חוגג אותם בלי בושה:
אני שותה יין. והמון קפה! ממתי מר זה טעים? מוזר. אני אוכל חצילים. ומת על טחינה. שלא לדבר על חצילים וטחינה ביחד. באופן כללי, אני מערבב פתאום אוכל עם אוכל. מה זה הבלאגן המגעיל הזה בצלחת? לפני שאני קובע לפגוש חבר טוב, אני בודק ביומן. ואם הוא יטלפן אלי סתם ככה באמצע היום, אני עלול להגיד לו "אחי, אני באמצע סידורים פה" וממש להתכוון לזה. אני מוצא את עצמי מדבר על פוליטיקה עם אנשים, וממש מתכוון גם לזה. אני יכול לבקר במוזיאון, להסתובב שעות, ולא למות משעמום.
אני ממיין ניירות ודואר על שולחן המטבח, משלם חשבונות דרך הטלפון או האינטרנט, שולח מעטפות לרואת החשבון שלי, נדהם כל פעם מהעובדה שבכלל יש לי רואת חשבון וגם, אלוהים אדירים, אני אפילו יודע את מספר תעודת הזהות שלי בעל-פה!
אני מחכה שתבוא כבר השבת כדי שאוכל לישון, לקרוא עיתונים, ושוב לישון. אני מתלונן כשיש לי עומס בעבודה, ומת לקחת איזה חופש מחוץ לעיר. ממש החודש שכרתי צימר בגליל כדי "להתנתק" מהמולת היום. אני מתגלח, עושה חוט דנטלי, קובע לעצמי תור לשיננית, עושה ספונג'ה בדירה.
אני צריך לטלפן להורים או לאחיות שלי, אחרת אני פשוט לא יודע מה שלומם. מה זה? מה זה? מה זה?
רגע, רגע. סליחה. זה לא שאני לגמרי מתלונן פה. יש המון דברים מאוד כיפים בלהיות מבוגר. אתה עושה מה שאתה רוצה, כבר לא צריך לבקש רשות מאף אחד ואתה אדון לעצמך. חוץ מזה, אני מודה, הרבה מהדברים ברשימה שמניתי כאן למעלה הם דברים שהיום אני אשכרה אוהב לעשות. הבעיה היא שהכל הופך להיות מורכב יותר. דברים לא קורים סתם, אלא אם כן אתה גורם להם לקרות. לא פלא שפתאום הראש קצת יותר כואב.
תהנו מהפשטות, חברים. מהשניצל והצ'יפס, מהקטשופ, והפתיתים. ממיץ פטל ומשוקו. מחופש מוחלט מהמפלצת השתלטנית המתקראת לוח זמנים. מאחריות יתר. כל ענייני המבוגרים האלה כבר יגיעו בכל מקרה, תרצו או לא תרצו. אז כשאיזה מבוגר עייף נוזף בכם ושואל בעצבים "מתי תתבגר/י כבר?", אל תיבהלו. בינינו, הוא סתם מקנא.