כשחושבים על זה, הזמנים שלנו קצת מבולגנים: את השנה אנחנו מחלקים ל-12 חודשים, אבל בחודש יש 30 ימים. בכל יְמָמָה יש 24 שעות, אך שעה אחת מכילה 60 דקות. אנחנו כל כך רגילים לַחֲלוּקּוֹת המשונות האלה, ובכל זאת הן משונות מאוד. לא היה עדיף, למשל, לחלק הכל בעשר? בכל דקה עשר שניות, עשר דקות בשעה, עשר שעות ביום וכן הלאה - ממש כמו שאנחנו סופרים כל דבר אחר.
הבלגן ביחידות הזמן הוא יְרוּשָּׁה שקיבלנו מתרבויות שונות לאורך ההיסטוריה: המצרים העתיקים, הַבָּבְלִים, היְּוָונִים ועמים נוספים אימצו את מושגי הזמן של קודמיהם, והוסיפו חידושים והמצאות משלהם. בואו נכיר את הדרך הַפְּתַלְתַּלָּה שעשה הזמן.
הקיסר של הזמן
נתחיל עם יחידות הזמן הפשוטות, המבוססות על מחזורי זמן טבעיים: שנה, חודש ויממה. היממה היא פרק הזמן שבין אמצע יום אחד לאמצע היום שאחריו. שנה היא הזמן שלוקח לכדור הארץ להקיף את השמש, ואפשר למדוד אותה אם מביטים על השמש בשמים בשעה קבועה מדי יום. בְּתוֹם 365 יממות, השמש תחזור אל אותה הנקודה.
החודש מבוסס על ההקפה של הירח את הארץ, והוא נמדד בדרכים שונות בתרבויות שונות. בלוח השנה העברי, למשל, הוא מוגדר כפרק הזמן שבין ירח מלא אחד למשנהו. אורכו של החודש הוא כ-30 יממות, ויש 12 חודשים בשנה.
אבל הפשטות הזו מַטְעָה מאוד, וסיבכה את אבותינו כהוגן. בשלב כלשהו התברר להם ששנה היא לא בדיוק 365 ימים, אלא 365 ימים ועוד רבע יום. גם הירח קצת מפספס: במקום להקיף את כדור הארץ פעם אחת בכל 30 ימים, הוא משלים הקפה מלאה בכל 29 ימים וחצי.
הַסְּטִיּוֹת הקטנות האלו אולי נראות לא משמעותיות, אבל על פני השנים הן מִצְטַבְּרוֹת. אם בכל שנה יש לנו רבע יום מיותר, הרי שאחרי 120 שנים לוח השנה שלנו יזייף בחודש שלם! אם יחלוף זמן מספיק, נגלה לפתע שינואר כבר אינו שיא החורף - אלא שיא הקיץ.
הראשון שהתמודד עם הבעיה הזו במידה מסוימת של הצלחה היה הקיסר הרומאי המפורסם יוּלִיוּס קֵיסָר, שעל שמו מכונה חודש יולי. הקיסר קבע בחוק שבכל ארבע שנים יתווסף עוד יום לחודש פֶבְּרוּאָר: זו השנה הַמְּעוּבֶּרֶת. כך מתקנים את הסטייה פעם בארבע שנים, בלי להפריע יותר מדי למהלך החיים.
מוסיפים עוד יום
אבל הבעיות לא נגמרו כאן. עם התקדמות מדע הָאַסְטְרוֹנוֹמְיָה התברר שהסטייה השנתית אינה רבע יממה בדיוק, אלא רבע יממה פחות 11 דקות וכמה שניות. נו, ודאי תאמרו, זו כבר הִתְקַטְנְנוּת - למי בכלל אכפת מ-11 דקות? ואכן, במשך 1,500 שנים איש לא התייחס לסטייה הזעירה הזו, אבל היא הצטברה והלכה באיטיות, עד שבמאה ה-16 הבינו הַמְּלוּמָּדִים שלוח השנה סוטה בעשרה ימים תמימים!
בימיו של יוליוס קיסר, רומא הייתה אִימְפֶּרְיָה גדולה ורבת עוצמה, והצליחה לִכְפּוֹת את החוק המדובר על פני שטח רחב. אבל אֵירוֹפָּה של המאה ה-16 לא הייתה דומה לאירופה של ימי יוליוס קיסר. היבשת הייתה מחולקת לממלכות ולנסיכויות קטנות. התחליף היחידי ליוליוס קיסר היה הָאַפִּיפְיוֹר. לא הייתה לו העוצמה הצבאית האדירה של רומא, אבל כן הייתה לו סַמְכוּת רוחנית על מיליוני מאמיניו הנוצרים ברחבי העולם.
כך, ב-1582 החליט האפיפיור גְּרֶגוֹרִיוּס ה-13 פשוט להקפיץ את לוח השנה עשרה ימים קדימה כדי לסגור את הפער מול המציאות. הוא החליט גם לשנות את הכללים שקבעו איזו שנה תוגדר כשנה מעוברת, כלומר שנה שבה חודש פברואר מתארך ביום אחד. לוח השנה המעודכן זכה לשם "הלוח הגרגוריאני", לכבודו של האפיפיור.
סופרים על האצבעות
אם היממה, החודש והשנה היו חלוקות זמן שהתבססו על מחזורי זמן טבעיים, הרי שהשעה, הדקה והשנייה היו צריכות להמתין לַטֶּכְנוֹלוֹגְיָה מתאימה כדי שאפשר יהיה למדוד אותן. חלוקת היממה ל-24 שעות מְיוּחֶסֶת למצרים הקדמונים, שהמציאו, כנראה, את שעוני השמש וחילקו את שעות האור ל-12 חלקים. את השעות בלילה אפשר למדוד לפי מקומם של הכוכבים ביחס למקום שהיו בו בעת השקיעה, מפני שתנועתם בשמים היא תוצאה של סיבוב כדור הארץ סביב צִירוֹ.
לרוע מזלם של המצרים, אורכו של היום אינו קבוע: בקיץ הימים ארוכים והלילות קצרים, ובחורף להפך. כתוצאה מכך, גם אורכן של השעות שנמדדו בשעון השמש לא היו קבועות. היוונים הקדמונים ניסו לתקן את הבעיה הזו, אבל היא נפתרה באמת רק כשהומצאו השעונים הַמֶּכָנִיִּים הראשונים בסוף ימי הַבֵּינַיִים, והשעה הפכה למידת זמן קבועה ובלתי משתנה.
מדוע בחרו המצרים לחלק את שעות האור ל-12 ולא ל-10, שהיא אולי חלוקה טבעית יותר? אנחנו יכולים רק לנחש. סיבה אפשרית אחת היא שבארבע האצבעות (ללא האגודל) יש 12 מִפְרָקִים והמצרים כנראה נהגו לספור איתם, בדיוק כמו שאנחנו סופרים היום עם עשר אצבעות הידיים.
סיבה שנייה, שבוודאי הייתה לה גם כן השפעה, היא החלוקה לשברים: אם רוצים לקבוע עם מישהו מתחת לַסְּפִינְקְס בעוד רבע יום, למשל, הרבה יותר נוח לעשות את החישובים בשיטת החלוקה ה-12: רבע יממה הן שלוש שעות. המספר 12 מתחלק ללא שְׁאֵרִית ביותר מספרים מאשר המספר 10 (12 מתחלק ב-2, 3, 4, 6 ואילו 10 מתחלק רק ב-2, 5) לכן קל יותר לבטא חלק של יום או חלק של לילה באמצעות שעות שלמות.
החלוקה של השעה ל-60 דקות, וכל דקה ל-60 שניות, מקורה כנראה באותה סיבה: המספר 60 מתחלק באופן מושלם להמון מספרים: 2,3,4,5,6,10,12,15,20 ו-30. הבבלים עשו בשיטת החלוקה הזו מגוון רחב של שימושים - בחקלאות, בכסף, בספירה של עֶדְרֵי צֹאן ועוד. ואם אין לך מחשבון, חלוקה נוחה היא יתרון משמעותי.
המהפכה הצרפתית נכשלה
בתקופה מאוחרת יותר חילקו היוונים הקדמונים את השמים ל-360 מעלות. כל מעלה חולקה ל-60 דקות. בלטינית, החלוקה הזו מכונה פַּארְס מִינוּטָה פְּרִימָה (pars minuta prima), כלומר החלק הקטן הראשון. מִינוּטָה פירושו קטן, ועד היום אנחנו אומרים על משהו קטן שהוא מיני או מִינְיָאטוּרִי.
החלוקה של הדקה ל-60 שניות מכונה פַּארְס מִינוּטָה סֶקוּנְדָה (pars minuta secunda) - החלק הקטן השני. זה גם מקורה של יחידת הזמן שנייה בעברית: החלוקה השנייה של השעה. כשהומצאו השעונים שמדדו זמן בדיוק של דקות ושניות, הושאלה החלוקה הזו גם לעולם הַשֶּׁעָנוּת.
אם השיטה המקובלת כל כך מבלבלת וְכָּאוֹטִית, מדוע לא לשנות אותה? הצרפתים דווקא ניסו לעשות את זה. בזמן המהפכה הצרפתית, בסוף המאה ה-18, הונהג בצרפת לוח שנה שהיה מבוסס על השיטה העשרונית: עשרה ימים בכל שבוע, עשר שעות ביום ומאה שניות בדקה. השיטה החדש הלא זכתה להצלחה, והעם סירב לאמץ אותה. בסופו של דבר היא בוטלה כליל בידי נָפּוֹלֵיאוֹן בּוֹנָפַּרְטֶה. כנראה שהם התרגלו לבלגן...
>> הכתבה המלאה התפרסמה במגזין גליליאו צעיר, ספטמבר 2011