מדי קיץ עולות על חול הים ערים שלמות. מצפון עד דרום, על קו המים, קמים מאהלים רחבי ידיים ומאובזרים. הקמפינג הפך מחופשה של יומיים-שלושה עם צליה וכמה כיסאות לאורח חיים אלטרנטיבי, גרסה ישראלית זולה לבית הקיט בחו"ל. מה שהיה בעבר נחלתם של בודדים הפך לתחליף המושלם למלון או לקיטנה למאות ישראלים בחופים היפים ביותר בישראל. רגע לפני שכפרי הנופש המפוארים האלה מתקפלים ודייריהם חוזרים לגור בבתי בטון ומלט, עשינו סיור חופים וסקרנו את המאהלים הגדולים והמושקעים שעל הים.
"אנשים זרים חושבים שזה בר ומתיישבים": דיירי חוף הקשתות
הדיירים: מיכה, 42, ואשתו בת 40, יתר הזוגות בני 35 עד 55. סך הכל 18 ילדים מהגילאים שנה וחצי עד 15, כולם העדיפו לא להיחשף בשמם המלא. יחד איתם ג׳וני, המנקה של האוהל.
כמה זמן בחוף: חודש-חודשיים.
ותק: 13 שנה.
מצב ימי החופש: רובם עצמאים ומנהלים את השעות של עצמם.
מפרט: הקומפלקס כולל אוהל לכל משפחה, ומאהל משותף שבו צליה שמכסה שטח של 200 מטר, מטבח, בר, מערכת רמקולים, מכונת ברד, מכונת מרגריטות, זולה, כיסאות ומקרן. במקלחת יש מים זורמים ולמבוגרים יש משרד עם מחשב וכורסה. בתוך המים יש צליה נוספת.
חוקים: מותר להזמין עד עשרה אורחים לכולם ביחד וצריך לתאם. בשבועיים הראשונים ובסוף השבוע האחרון לא מזמינים אורחים בכלל.
לא פעם נכנסים עוברים ושבים למאהל, מתיישבים על הבר ושואלים אם אפשר להזמין משהו. הדיירים נאלצים להסביר שלא מדובר במקום בילוי ציבורי, אלא בזולה הפרטית שלהם, שבאמת נראית מבחוץ כמו בר. מדי קיץ הגברים בחבורה יורדים לחוף לשלושה ימים לפני כולם ובונים את המאהל. הם מגדירים את עצמם "אנשי טיולים״ וכולם חובבי ים, כל אחד בתחומו. ״אחד גלשן, אחר צולל, מישהו הוא שחיין״, מספרים לנו. כל אחר צהריים הם מרימים רשת של כדורעף חופים לטורניר היומי. כדי לתחזק את המקום הם נעזרים בג׳וני המנקה שנמצא איתם באוהל למשך כל התקופה. לרוב הם מבשלים (״בשישי יש חריימה״), אבל מדי פעם הם נעזרים בטבחית מג'סר א-זרקא שמבשלת להם. שגרת היום כוללת בעיקר טבילות במים והרבה אוכל. בנוסף לכל המתחם, לכל משפחה גם אוהל פרטי משלה ״שזו זולה בפני עצמה״. הילדים, שעבורם מדובר ממש בגן עדן, נוטים להירדם על המחצלות במאהל המרכזי מול הסרטים שמוקרנים על גבי בד ענק.
"אין לי גרגר של חול במיטה״: משפחות לנדאו ומסיקה, חוף נווה ים
הדיירים: משפחת לנדאו - אביב, 48, סיוון, 42, וארבעת ילדיהם - יעל (23), יואב (13) דניאל (10), דורון (8). גליה, אחותו של אביב, ואמו של אביב. משפחת מסיקה - אושרי מסיקה, 45, ושתי בנותיו. כולם מקיבוץ נווה ים
כמה זמן בחוף: שלושה שבועות.
ותק: עשר שנים בים, שש שנים באותה נקודה בחוף.
ימי חופש: אביב מנהל חוות רכיבה עם אשתו והם מנהלים את השעות של עצמם. אושרי לוקח ימי חופש מהעבודה.
מפרט: סלון הכולל מספר ספות, כורסאות ושולחן קפה קטן, מטבח מדוגם בו פינת אוכל גדולה, דלפק, מזווה, מקרר מלא שמופעל בגנרטור וכיריים עם שתי להבות. שלושה חדרי שינה: סוכה גדולה (חדר השינה של ההורים) ועוד שני חדרים לילדים. מקלחת קטנה של מים מתוקים עם טוש (השירותים בבית, מרחק חמש דקות הליכה מבית החוף).
חוקים: אסור להיכנס עם נעליים, את התיקים שמים על שולחן קטן, את הברזנטים מכסים בבקבוקי מים גזורים שאף אחד לא יפצע, אין בדלי סיגריות באוהל. ממחזרים פלסטיק וזכוכית. ולא משתמשים בטלפונים. מי שרוצה לדבר יוצא מהאוהל. אסור לדבר על עבודה.
שכנו של אביב וחברו הטוב אושרי, מנהל פרויקטים במקצועו, מקיים בכל בוקר בשעה שמונה את ״מסדר המפקד״: ״אנחנו מנקים כל בוקר עד תשע את החוף, כולל את כל מה שהשאירו הגולשים והמטיילים״. על הניקיון הם שומרים גם בתוך האוהל, ובכניסה לכל חדר ניצב דלי לשטיפת הרגליים. ״אין לי גרגר של חול במיטה״, אומר אביב. ״אני ישן בלילה כמעט טוב כמו שאני ישן בבית. זה עדיין לא בית, אבל אין כמו לקום בים. לקום בים זה מצוין״.
״הגעתם בשבועיים איחור״, צוחק אביב, בעלים של חוות סוסים ומדריך ומטפל ברכיבה, כשאנחנו מגיעים לאוהל שלו בעיר הרפאים של חוף נווה ים. עשרות בתי-אוהלים פזורים ברחבי החוף, אך בימים הראשונים של ספטמבר דיירי החוף חוזרים לרגע לחיים האמתיים ושולחים את הילדים לבית הספר. הם עדיין לא מפרקים את האוהלים שלהם, כדי להמשיך ליהנות מהבית שבנו להם בסופי השבוע האחרונים של הקיץ.
בשאר ימות השנה מתגורר אביב בקיבוץ נווה ים הסמוך עם משפחתו. ״כל הבית שלי הוא 70 מ״ר. אנחנו יורדים לחוף ויש לנו פתאום 180 מ״ר וחדר לכל ילד״, הוא מספר.
גילה, אחותו המאומצת של אביב, מציעה לנו בירה קרה ומספרת איך המיקום והסיטואציה מזמינים ״ניסויים קולינריים שבשום מקום אחר לא היינו עושים. היה פה נניח לחם מטוגן עם פלפל שחור. השיא היה פתיתים עם טונה. זה היה שיא שלילי״.
בכל שישי מבשלים הדיירים ארוחת שישי גדולה בבית, מביאים הכל לאוהל ועושים קידוש. ״מסביב כולם עושים על האש, אני לא יכול להבין את זה״, אומר אביב. ״איך שלא תהפכו את זה, זה לא נעים לאכול סטייק עם חול״.
בערב לאחר פגישתנו ציינו המשפחות את הפרידה מהחוף ב״מסיבת סיום ים״ השנתית שלהם. כמה חברים יצטרפו אליהם להרים לחיים, ״עם אוכל טוב, חברה טובה ושתייה טובה״.
"הילדים חשבו שהשתגעתי בגלל המחלה" משפחות סאבג-קריבוי ובן ארויה, חוף בית ינאי
הדיירים: מספחת סאבג-קריבוי: עדנה, 62, ויוסי, 65, ממיתר. משפחת בן ארויה: מלכה, 64, ושם טוב בן ארויה, 66. מדי פעם גם הילדים והנכדים.
כמה זמן בחוף: חודשיים וחצי.
ותק בים: כעשור של טיולי קרוונים.
מצב ימי החופש: עדנה בחופשת מחלה בגלל ההחלמה מהסרטן, בעלה פנסיונר. מלכה עובדת במשרה חלקית 10 שעות בשבוע אז לקחה חופש ובעלה נוסע לעבודה וחוזר בערב לאוהל.
מפרט: הקרוון עובד על לוח סולארי ויש בו סלון, מטבח, מקלחון ושירותים. בחוץ יש אוהל רחב עם שולחן וכסרות, צעצועי ים, כביסה ועציצים.
היוזמה לעבור לים למשך הקיץ היתה של עדנה. בשנה האחרונה היא חלתה בסרטן השד והחלימה. ״המשפחה חשבה שהשתחרר לי משהו בראש. אבל אני כל כך מאושרת כאן״, היא מספרת, צעדיה קלילים וכמעט מרחפים כשהיא מספרת לנו כיצד הם הפתיעו גם את עצמם כשעברו שבועות וחודשים, והם המשיכו לגור בחוף כמו זוגות צעירים. ״עד היום טיילנו גג כמה ימים עם הקרוונים. עכשיו אנחנו כאן חודשיים וחצי, כמו בנדיטים. לא תכננו את זה. עברו פתאום שלושה שבועות ואמרתי למלכה - ׳אנחנו עומדים לשבור פה שיא׳״, היא צוחקת. מדי פעם הם יוצאים ל"סיבוב התרעננות" בתל אביב או לטיול, אך את רוב הזמן הם מבלים בחוף. דווקא למים הם לא נכנסים יותר מדי. "לא קשה לנו בכלל ואנחנו גם לא עייפים", הם אומרים, "אנחנו נהנים מכל רגע".
בכל רגע נתון באוהל אנו מוקפים באוכל. כשאנו נכנסים לקרוונים, הדבר הראשון שעולה באפנו הוא ריחות הבישולים לקראת ארוחת הערב ("סיר עם פתיתים וסיר עם קישואים"), שמוכנים כבר ב-12 בצהריים. המקרר עמוס בכל טוב וכשאנחנו עומדים לעזוב, הן לא נותנות לנו ללכת בלי לכבד אותנו באוכל ושתייה, וכמובן כמה סיפורים על הנכדים, שאוהבים לבקר את סבא וסבתא בחושה. ״הילדים חשבו שהשתגעתי לגמרי בגלל המחלה, אבל אני רוצה לחיות את החיים, לנשום את הטבע, את האוויר פה״.
"הבנתי שב-60 אלף שקל יהיה לי בית מול הים": אבישי ראובן, חוף מכמורת
הדייר: אבישי ראובן, בן 36.
כמה זמן בחוף: כל הקיץ.
ותק בים: שנתיים.
מצב ימי החופש: עובד בעבודות מזדמנות.
מפרט: בבית ארבעה מפלסים - במפלס 0 מכונת כביסה ואחסון, במפלס 1 סלון, מטבחון, מקלחת ושירותים, חדר שינה לחורף, ארון בגדים וקמין עצים, במפלס 2 - קומת ג׳ימבורי עם מזרנים וערסל מרחף, מיטה במרפסת עם נוף לים, במפלס 3+4: פינת ישיבה וזולה, רמקול, אורות כחולים, צידנית וצליות צבעוניות. הכל מופעל באמצעות לוח סולארי בקיץ או טורבינת רוח בחורף.
בסוף דרך עפר ארוכה נפרש חוף מכמורת, ציורי, יפהפה ומבודד מהחיים, ובחניון שלו, במרחק 50 מטרים מהים, עומד יצור משונה, ענק וצבעוני: אוטובוס מחופה במבוקים ומכוסה בציליות צבעוניות, שמעליו נבנו עוד שלושה מפלסים.
האיש שמאחורי היצירה הוא אבישי ראובן. לפני שנתיים, כשהיה תושב תל אביב, נתקל במודעה של אוטובוס למכירה ב-20 אלף שקלים. ״לא תכננתי את זה, זה לא היה החלום שלי. אבל אז הבנתי שאם אשקיע 30-40 אלף שקל ואבנה הכל בעצמי יהיה לי בית גדול מול הים ב-60 אלף שקל. קניתי את האוטובוס באותו יום והוא הגיע למחרת. בחודשים שלאחר מכן הוא שיפץ את האוטובוס, חיפה אותו בעץ והוסיף עוד ועוד מפלסים. האוטובוס מתפקד גם ככלי רכב, וכל שלושה-ארבעה ימים הוא מזיז אותו ללוקיישן אחר, עד 400 מטרים מהחוף.
את האוטובוס מילא ברהיטים שמצא בלוחות יד שנייה או בחפצים שרוחצים השאירו מאחוריהם בחוף. גם הרבה טכנולוגיה לא נכנסת לאוטובוס והוא מסתפק בטלפון נייד ובזכוכית של הקמין, ״שזו אחלה של טלוויזיה בחורף״. ביום-יום הוא נע בין העבודות שלו, לטבילה במים, למפגשים עם המבקרים הסקרנים הרבים שמגיעים לאוטובוס. ״יש פה עשרות אנשים ביום. הרבה ניגשים, שואלים שאלות ומחמיאים. יש גם כאלה שהם קצת חצופים ונכנסים פנימה בלי רשות, חושבים שזה אוטובוס. אבל יש תגובות מדהימות. כל אחד נותן לאוטובוס כינוי אחר. חצי עם ישראל ישב פה״.
יומיים לאחר ביקורנו נאלץ אבישי להזיז את האוטובוס הרחק מהחוף, לאחר שקיבל הזמנה לבית משפט. "אני עדיין לא מבין מה רוצים ממני, אני נייד וגורר את האוטובוס עם טרקטור, משנה מיקום", הוא מסביר. "אבל אני לא מתלונן, מבסוט שהיו לי את השנתיים האלה", הוא מוסיף. 
"שיכון שלם של זולות": משפחת סובל, חוף עתלית
הדיירים: משפחת סובל - יובל, בן 45, עצמאי, סופיה, בת 42, מנהלת אירועים, אורין (16), לאור (9) ועילאי (7). יחד איתם עוד ארבע משפחות וילדיהן, בגילאים שלוש עד 13. כולם מהישוב כמון.
כמה זמן בחוף: שלושה שבועות.
ותק בים: שמונה שנים.
מצב ימי החופש: הרוב עצמאים ומנהלים לעצמם את הלו"ז.
מפרט: מאהל בן מאה מ"ר ובו אוהל לכל משפחה ומרחב משותף שכולל שלוש פינות ישיבה, מטבח ופינת אוכל, שירותי קומפוסט, זולה קרובה למים, רשת כדורעף וקיאק.
חוקים: שוטפים רגליים בכניסה ומנקים פעמים ביום.
בניגוד לרוב האוהלים שבהם ביקרנו הכניסה לטלפונים באוהל הזה מותרת, אבל הילדים, אומר יובל סובל, אחד הדיירים, מתנתקים מהמסכים באופן טבעי. ״החיים מתמלאים פה בדברים אחרים. קמים בבוקר, מתקלחים במים, אם יש גלים קצת גולשים ופתאום כבר ערב. בין לבין מכינים אוכל ומשחקים עם הילדים״.
בחוף עתלית קם כל שנה שיכון שלם של זולות. ״תמיד יש את מי לשאול אם צריך מלח, אנחנו גם מעבירים בינינו בשר ואוכל״.
"אי אפשר להבין את החיים באוהל בלי להסתכל על הכוכבים": דיירי חוף נוה ים
הדיירים: עשרות חברים מכל רחבי הארץ, חברים של חברים ותינוקת אחת, כולם לא רוצים להיחשף בשמותיהם. אנחנו תופסים לשיחה את שי והדס, בשנות ה-30 לחייהם.
כמה זמן בחוף: שבועיים.
ותק: עשר שנים בים, קיץ שני בחוף נוה ים.מפרט: אוהל ענק, מטבח, משרד, פינת ישיבה גדולה, כביסה, שירותים, מקלחת ומרחב לינה.
מצב ימי החופש: לוקחים כמה ימי חופש מרוכזים וחוזרים לעבודה אחרי כמה ימים.
חוקים: שוטפים רגליים בכניסה ולא מדברים בטלפון.
במרחק כמה מטרים מאוהל החברים הזה לא שומעים את הטראנסים שבוקעים בקולי קולות מהרמקולים. במרכז המאהל יושבים כתריסר אנשים, מגיל שנה וחצי עד 60. שי, "ועד הבית", נרתע מלספר לנו על האוהל, כדי לשמור על המקום בסוד. ״עזבו אתכם כתבה, קחו צ׳ייסר וודקה״, הוא מציע לנו בחיוך.
הדיירים מגיעים מכל קצוות הארץ. חברים מזה 20 שנה, אחרים חברים של חברים. ״לקחנו חופש כדי להיות פה״, מספר אורי, אחד האורחים הדיירים. ״ניצלנו את כל ימי החופש שיש לנו ועוד את אלה של השנה הבאה״. הדס מסבירה ש״הכי מדהים פה בלילה. אי אפשר להבין את החיים באוהל בלי להסתכל על הכוכבים האלה״.
