LIVING
קון מארי (צילום: אבישי פינקלשטיין )
צילום: אבישי פינקלשטיין

מסודרים

קוראים לה מארי קונדו, היא יפנית, והיא מבטיחה ללמד אתכם איך להיפטר מהבלגן בבית לתמיד ובעקבות כך גם להיות מאושרים יותר. השיטה, בשלוש מילים: לזרוק את הכל. קליה מור נפטרה מ-21 זוגות מכנסיים, 80 ספרים, ערימות של כלי אוכל ומכל מלתחת הקיץ שלה, ועכשיו היא יודעת איך זה לפתוח דלת של ארון ולראות קיר: מדהים

קליה מור | מגזין mako | פורסם 12:09 15.03.16 

שנה גודל אות

"את מתכוונת לשתות את זה?" נשמעת השאלה מאחורי. סבא מקס עומד שם, עיניו נעוצות בכוס המונחת על השולחן לפני. "כן", אני עונה בלי להסתכל, שקועה בעיתון שבידי, מתעלמת מהרטינה הבלתי נמנעת שמגיעה מיד אחר כך. רק שני שלוקים של מיץ מפרידים בין כוס על השולחן בסלון ובין כוס שטופה על מתקן לייבוש הכלים שבמטבח, שם מקומה. והוא לא יכול לשאת את זה. בין דפי העיתון מבצבצת כף יד גדולה אוחזת כוס. "אז תשתי", הוא דוחף לי אותה לעבר הפה.

עד מותו בשנה שעברה הקפיד מקס שכל חפץ בדירתו הצחה והמאווררת יהיה מונח במקום המיועד לו, נקי, מסודר ועובד. אם היה נתקל באחד מבתי מכריו במכשיר חשמלי מקולקל, בצלחת מלוכלכת בכיור או חס ושלום בנעל זרוקה כך סתם ברחבי החלל, היה בז בוז תהומי ואינסופי לבעליהם ודואג להביע אותו בפני מי שרק הסכים לשמוע. התוצאה: בת בכורה שחיה עם לכלוך בשלום גמור וממאנת להיפרד מחפציה – ערימות עיתונים, קופסאות פלסטיק, שקיות ניילון ובגדים שהתפוררו מזמן נשמרים כולם ליום שבו יהיה מה לעשות איתם. התוצאה: נכדה שמתמלאת שמחה טהורה כשחפצים נזרקים, שנהיית מאושרת רק מלאחוז בספר ששמו "סוד הקסם היפני – איך להיפטר מהבלגן בבית לתמיד ולהיות מאושרים יותר" (הוצאת אחוזת בית), שאין שום צורך לפתות אותה באמצעות עדויות לקוחותיה של המחברת, גורו הסדר והניקיון היפנית המתוקה מארי קונדו, המובאים מיד בתחילתו – "אחרי הקורס שלך התפטרתי מהעבודה ופתחתי עסק משלי", "הקורס שלך לימד אותי להבין מה באמת אני צריך ומה לא, אז התגרשתי", "מישהו שאני מתגעגע אליו כבר שנים יצר איתי קשר" או "סוף סוף הצלחתי לרדת שלושה קילו".

שיטת קון-מארי המתוארת בספר היא לא אוסף כללים שמלמדים איך לסדר, לארגן ולהשליך חפצים, אלא מדריך לאימוץ הלך הרוח הנכון שיאפשר להשליט סדר ולהפוך לאנשים מסודרים. בלגן חיצוני עוזר להסיח את דעתנו מהמקור האמיתי של האי-סדר, אומרת מארי, יצירת הבלגן היא רפלקס אינסטינקטיבי שמסיט את תשומת לבנו מלב הבעיה. אם אתם לא מצליחים להרגיש רגועים בחדר נקי ומסודר, נסו להתעמת עם רגשות החרדה שלכם. אולי זה יעזור לכם להבין מה באמת מציק לכם. ברגע שתחוו את איכות החיים בבית מסודר באמת, היא מבטיחה, תרגישו שכל העולם מוצף פתאום אור. לעולם לא תידרדרו שוב לחיים של בלגן. יאללה מארי, ברינג איט און.

קון מארי - קטגוריה שמלות (צילום: קליה מור)
במקרה של קיץ אין לי מה ללבוש. שמלות
|
צילום: קליה מור
קון מארי - קטגוריה נעליים (צילום: קליה מור)
כך תהפכו כסף לאשפה באמצעות נעליים בלבד
|
צילום: קליה מור

תודה שהענקת לי שמחה כשקניתי אותך

עשיית הסדר בשיטת קון-מארי כרוכה רק בשתי פעולות – תחילה לזרוק, ואז להחליט איפה לאחסן דברים. על פי איזה קריטריון מחליטים מה לזרוק? לא כשהחפץ כבר לא שימושי, או נשבר, או פג תוקף, או שלא השתמשתם בו כבר שנה. אלא על פי קריטריון אחד ויחיד: האם הוא מעורר שמחה בלבכם?

ובאיזה סדר זורקים? על פי קטגוריות ולא על פי מיקום. וגם הקטגוריות בסדר מסוים, שקשור למידת הקלות שבה אנחנו מחליטים, ולכן תחילה נמיין את הקטגוריות הקלות יותר, וכשנלטש את כישורי קבלת ההחלטות שלנו, נוכל להתעמת עם פריטים רגישים יותר. הסדר הנכון הוא, אם כך: בגדים (מעל המותניים, מתחת למותניים, בגדים לתלייה, גרביים, בגדים תחתונים, תיקים, צעיפים, חגורות, כובעים, נעליים), ספרים, מסמכים, שונות (דיסקים, איפור, אקססוריז, גאדג'טים, תרופות, כבלים, כפתורים וכו'), ולבסוף מזכרות וחפצים בעלי ערך סנטימנטלי. אסור להראות לבני המשפחה מה זורקים, אסור להתייעץ (קבלת החלטות לבד היא חלק מהותי מהעניין), אסור להיגרר למחשבות על בזבוז אלא להתמקד במטרה שהחפץ ממלא או מילא בחייכם, אסור באיסור חמור להוריד בגד לדרגת "בגד בית". שחררו את החפצים מהכלא שבו נעלתם אותם, מבקשת מארי בלי לבחול באמצעים רטוריים (זה עובד לה, אגב), עזרו להם להיחלץ מהאי הנטוש שאליו הגליתם אותם. כשאנחנו מתעמקים בסיבות שבגללן אנחנו לא מסוגלים להרפות ממשהו, היא אומרת, אנחנו מגלים שיש רק שתיים: קשר לעבר או פחד מהעתיד.

קון מארי - בתהליך, קטגוריה שונות (צילום: קליה מור)
הארה: אני לא זקוקה לכוס מיוחדת לכל כמות של משקה
|
צילום: קליה מור

סדר הוא חגיגה, טקס פרידה מיוחד מהדברים שעומדים לצאת מהבית, ולכן מארי מתלבשת בהתאם. חליפות, עקבים, איפור והכל. אבל החליפה שלי בדיוק בניקוי יבש (לא באמת), אז אני הולכת על טרנינג. הצעד הראשון הוא לבדוק כל ארון בגדים, כל שידה וכל מגירה, להוציא מהם את הבגדים ולאסוף אותם למקום אחד ("כל בגד שתמצאי ברגע שנסיים את התהליך הזה – את יכולה לשכוח ממנו! הוא יעבור אוטומטית לערימת הזבל"). למרות שהסדר הנכון הוא בגדים מעל המותניים תחילה, אני מבצעת את החטא הראשון ומתחילה דווקא במכנסיים וחצאיות. מסיבות פיזיולוגיות הרבה יותר קל לי להתעמת עם החלק שמתחת למותניים, ואני מקווה שמארי תסלח לי. אני מחזיקה כל זוג בידי ומתרכזת, זה הולך די בקלות. 21 זוגות נזרקים (ולפי ההוראות אני גם נפרדת מהם במילות חיבה, "תודה שהענקת לי שמחה כשקניתי אותך", "תודה שלימדת אותי מה לא מתאים לי", "תודה על כל מה שעשית בשבילי"), 17 נשארים בשמחה, 7 נשארים בקצת פחות שמחה, ולגבי חמישה אני לא מצליחה להחליט. אני מודדת אותם שוב ושוב ושוב ובסוף מתייאשת ומקבצת אותם לערימה של חוסר החלטיות. אני עוברת לסוודרים. 8 נזרקים בקלות, 12 נשארים, אבל אני חייבת שוב להודות שלא בשמחה גמורה. אם הבית יעלה באש, לא תמצאו אותי מנסה להציל אותם. אני מרגישה שאני לא מקפידה על הכללים ומתעצבת, וגם קצת חוששת מההמשך –  האם אני אמורה לחוש רגשות מיוחדים כלפי מסננת? תחבושת אלסטית? פיירקס? מברשת שיניים? פלסטרים? גלילי נייר טואלט? מטען לסמארטפון? האם אני אמורה להשליך את כל מה שיש לי? ומה יקרה כשאצטרך לצחצח שיניים? להטעין את הפלאפון, לעצור חתך מדמם?

כשאני עוברת לשמלות שלי אני מתחזקת. למעשה, אני משליכה כמעט את כל בגדי הקיץ, והמדפים הריקים ממלאים אותי גאווה. אני מורידה את המצעים מהמיטה ומעיפה גם אותם לכל הרוחות (למחרת אני קונה חדשים, אנא שקלו לצרף תלושי מתנה במעמד רכישת הספר). בסוף היום מתפקעות חמש שקיות אימתניות במסדרון, אחת מהן מלאה בשליש מהנעליים שלי, ביניהן גם זוג שאני נועלת מדי יום אך לא רוחשת אליו חיבה מיוחדת. לדעתי זה מזכה אותי בנקודות בונוס, אבל אני ממהרת לאבד אותן כשאני מתייעצת עם חברה לגבי הפריטים בערימת חוסר ההחלטיות. "פיסת בגד יכולה לחזור אלינו בדמות חליפה חדשה ויפהפייה, או בדמות מידע חשוב או קשר מסקרן", מרגיעה מארי. קדימה, בואו, יש לי מלא מקום.
קון מארי - קטגוריה ספרים (צילום: קליה מור)
אם לא קראתי אותם עכשיו אני לא זקוקה להם. ביי ביי, ספרים
|
צילום: קליה מור
קון מארי - קטגוריה ניירות (צילום: קליה מור)
עיריית תל אביב, את יודעת איפה למצוא אותי. ניירות
|
צילום: קליה מור

מישהו שמע קליק?

המאבק בספרים ובמסמכים נמשך יום שלם. אל תשכחו, גם כאן צריך להוציא את כולם מהמדפים, להניחם בבת אחת על הרצפה ואז להחזיק אותם אחד אחד. מתוך בערך 100 ספרים שנשלחו חפויי ראש לערימת הביוש, 20 הצליחו להסתנן חזרה בלי ששמתי לב. "אם לא קראתם את הספר עד עכשיו", כותבת מארי, "נראה שמטרתו היתה ללמד אתכם שאתם לא זקוקים לו". כמעט השתכנעתי. רק שאני באמת מתכוונת לקרוא אותם.

קון מארי, חדר שינה (צילום: אבישי פינקלשטיין)
תיכף מגיעה לנרניה
|
צילום: אבישי פינקלשטיין

המסמכים היו כיף אמיתי מכיוון שאין להם ומעולם לא היתה להם שום כוונה לגרום שמחה לאף אחד וגם אין שום ייסורי מצפון בהשלכתם. איש מעולם לא פעל לפי חוברות ההדרכה המצורפות למכשירים – או שמתעסקים עם המכשיר עד שמבינים, או שמגגלים את הבעיה, או ששואלים את המוכר; תעודות אחריות ממילא מחזיקות עד יום לפני שהמכשיר מתקלקל, וגם אם הן בתוקף מגלים שצריך להגיע לפתח תקווה ומוותרים על כל העניין; ובאמת שאין צורך לנופף בפני בפירוט חיובי האשראי החודשיים המציינים כמה כסף הוצאתי על כל הפריטים שנמצאים עכשיו במסדרון בדרך החוצה. כך שהתמסרתי בכזאת חדווה לפעולת ההשלכה (שני שקי אשפה גדולים), עד שאיבדתי תשומת לב באיזשהו שלב. אני חוששת שזרקתי גם קנס שעדיין לא שולם. אופס. "החיים נעשים קלים הרבה יותר מרגע שאנחנו מבינים שהכל יסתדר גם אם משהו חסר לנו", אני משננת את דבריה של מארי. "אחת הסיבות שבלגן מתסכל אותנו היא שאנחנו צריכים לחפש שעות רק כדי לדעת אם הוא בכלל ברשותנו, והרבה פעמים, לא משנה כמה אנחנו מחפשים, אנחנו פשוט לא מוצאים את מה שאנחנו צריכים". ובכן עיריית תל אביב/מס הכנסה/ביטוח לאומי, כשתבקשו ממני להמציא מסמכים, אצטרך באמת להמציא אותם. אל דאגה, יש לי מלא דמיון.

בהמשך השבוע למדתי שאני מתעבת כמעט את כל כלי המטבח שלי. 6 כוסות קאווה? אני בזה לקאווה כמעט כמו שאני בזה ללמברוסקו. אינני רוצה לבלות בחברת שישה אנשים ששותים קאווה, ובטח שלא לארח אותם בביתי שלי. את הסכו"ם השלכתי לפח כמעט בשלמותו (מזלגות קטנים?! מי אתם ומה אתם רוצים? ולמה יש מתחתיכם כל כך הרבה פותחני קופסאות שימורים? איזה שנה זאת?); את קנקן הקפה השחור עם הכוסות התואמות בירכתי שימצא בעלים ראויים ממני, ושילחתי אותו מעלי בליווי חפיסות הקטורת שמעולם לא נפתחו, נשורת מהודו 2002 (כשתריחו נרגילה בטעם תפוח תדעו שהגעתם); כוסות השוטים מצאו את עצמן גם הן על הגדר שמחוץ לבניין, אחרי שעליתי על רעיון גאוני – למלא כוס רגילה בכמות קטנה של משקה!; אתה חמוד, אמרתי לבקבוקון שמן הזית האותנטי למראה שעמד במרפסת, אבל אתה יודע מה היתרון של בקבוק השמן שנמצא בארון? ובכן, השמן כבר בתוכו; ואחריו הלכו גם מרבית הכלים הנותרים. בואו רק נגיד שאם אי פעם אזמין אתכם לארוחה, ברינג יור און פלייט.
קון מארי (צילום: אבישי פינקלשטיין )
עתה אין לי כלום בעולם, אין לי דבר
|
צילום: אבישי פינקלשטיין
קון מארי (צילום: אבישי פינקלשטיין )
מה נעשה כדי למלא את החללים הריקים
|
צילום: אבישי פינקלשטיין

לאחר מכן העברתי לילדים החביבים עלי קופסאות מתנה הצופנות את כל שלל קטגוריית "שונות", כלומר אוצרות בלומים של כרטיסי ברכה וגלויות, צמידים ישנים ועגילים, מדבקות, כפתורים רזרביים, צלליות במגוון צבעים ומחזיקי מפתחות, וסרטוני הווידאו של הילדים המתגוללים באושר בין הפיצ'יפקעס המרוטים חיזקו את ידי.   

לא ברור אם קבלת ההחלטות שלי אכן השתכללה מקטגוריה לקטגוריה כמו שטוענת מארי קונדו, או שפשוט איבדתי שליטה, אבל מקץ השבוע שהקצבתי לעצמי צמצמתי את כל רכושי בחצי. ארונות המטבח די נטושים, השידה שלידם עומדת ריקה כמעט לחלוטין, הספרייה מאווררת, ובריזה קרירה חוצה את ארון הבגדים. "בזמן שתפחיתו את מספר החפצים שברשותכם באמצעות תהליך של מיון וסדר", מסבירה מארי, "תגיעו לשלב שבו פתאום תדעו בדיוק מהי הכמות הנכונה עבורכם, כאילו נשמע בראשכם קליק. קליק המספיק-לי". נדמה לי ששמעתי אותו, אבל יכול להיות שזו היתה רק הצלחת היחידה שלי שנפלה ונשברה. "סיימתי לזרוק!" אני מיידעת את מי שצריך. "ועכשיו את נחה על החפץ האהוב היחיד בדירה מלאת ההד שלך?" מגיעה התשובה. קרקור הווטסאפ ניתך בין הקירות. אוי לא.

קון מארי (צילום: אבישי פינקלשטיין )
מרבית הכלים הושלכו
|
צילום: אבישי פינקלשטיין

ומה אתם עשיתם בשביל הבית שלכם היום?

טוב, האמת היא שכל הרהיטים עדיין איתי, כך שלא באמת ריק כאן, הם רק ריקים מבפנים. ואני לא יכולה לתאר עד כמה זה משמח לפתוח דלת של מזנון או ארון ולגלות חלל במקום ג'אנק. זה כמו להסתכל לפוטנציאל ישר בעיניים. ברגע שהבית עובר את "טיהור הרעלים", מארי מבטיחה, הגוף נראה גמיש יותר, העור קורן יותר והעיניים מלאות ברק. בינתיים אני מקבצת עצות אחסון ופניני זן מהספר, כי חייבים לסדר נכון כדי שהבלגן לא יחזור. הנה כמה:

האחסון צריך להקטין את המאמץ שאנחנו משקיעים כדי להחזיר את הדברים למקום, לא את המאמץ שאנחנו משקיעים כדי להוציא אותם. אז אפשר לוותר על כל טקטיקות הסידור הסבוכות של תרשימי זרימה לפי תדירות השימוש.

הבית שלכם כבר יודע מה שייך לאן – אם בתהליך הזריקה שאלנו את הלב, בתהליך הסידור אנחנו שואלים את הבית. נסו לעשות סדר בבית מנקודת המבט של מה שיעשה אותו מאושר.

קון מארי, עטיפת הספר (צילום: קליה מור)
הספר שרוקן מיליוני בתים בכל העולם. סוד הקסם היפני
|
צילום: קליה מור

אחסון אנכי הוא הסוד – הערימות מחלישות ומתישות את הדברים שנושאים את משקלן. מארי מספרת שאפילו את הגזרים שלה היא מניחה במאונך בדלת המקרר. ויש לה שלל סרטונים ששברו את האינטרנט שבהם היא מקפלת מגוון פריטים כדי להוכיח את זה.

אין צורך בפריטי אחסון מיוחדים, ומומחים לאחסון הם אגרנים. ביי ביי איקאה, היו שלום פתרונות אחסון. פתרונות הם למי שיש בעיות, והבעיות שלי ברחוב, מחכות שההומלסים יעשו את הסיבוב היומי.

כשנכנסים הביתה צריך לרוקן את התיק. זאת ממש אכזריות לא לתת לתיק לנוח לפחות בבית. כשהוא דחוס ככה כל הזמן, אפילו כשלא משתמשים בו, הוא בטח מרגיש כמו מי שהולך לישון עם קיבה מלאה (את בטוחה שאת יפנית ולא פולנייה?).

אל תזלזלו ברעש שמייצר מידע כתוב – מילים קופצות לשדה הראייה ויוצרות המולה בראש. הסירו את חותמות המוצרים, את השקיות הרעשניות, והכי חשוב: אל תכניסו שלטים עם המילים "Kitchen", "Home" ו"Laundry" (טוב, זאת לא עצה של מארי אלא שלי, כי זה מכוער).

קון מארי (צילום: אבישי פינקלשטיין )
בלי עטיפות ואריזות, רעש ויזואלי החוצה
|
צילום: אבישי פינקלשטיין

העריכו את החפצים שלכם – תגידו להם "תודה שחיממת אותי כל היום", "תודה שעשיתם אותי יפה", "רק בזכותך הספקתי היום כל כך הרבה", תשאלו את עצמכם אם חלל האחסון שארגנתם להם יסב להם אושר.

ברכו את הבית לשלום בכל פעם שאתם חוזרים אליו. תגידו לו "שלום הגעתי" או "תודה שאתה מספק לי קורת גג". אם תעשו זאת שוב ושוב, תתחילו להרגיש שהבית מגיב אליכם כשאתם חוזרים אליו. יש לי חברה שאומרת שכשהיא חוזרת הביתה היא מרגישה שהטלוויזיה שמחה לראות אותה, זה נחשב?

זכרו – הדרך הטובה ביותר לגלות מה אנחנו באמת צריכים היא להיפטר ממה שאנחנו לא צריכים. סדר זאת לא המטרה שלנו בחיים. החיים יתחילו באמת אחרי שתעשו סדר בבית.

קון מארי (צילום: אבישי פינקלשטיין )
כשנפטרים ממה שמיותר, קל יותר לראות מה יש
|
צילום: אבישי פינקלשטיין

העצה הטובה ביותר בעיני בספר היא לאו דווקא להסתכל מה אפשר לזרוק, אלא לבחור מה אתם רוצים שיישאר. זה בהחלט מקל את הסידור ומשקיט את המוח המקרקר כשהוא ניצב בפני דילמות לא פשוטות.

אז בינתיים חלפו כמה ימים, וזה ממש נחמד לחיות בדירה שבה רק (נו, כמעט רק) חפצים אהובים. כמו ההרגשה שיש אחרי שגומרים לשטוף את הבית, רק עוד יותר טובה. וגם אם הבית מתבלגן קצת, הוא עושה את זה עם הדברים שאני ממש מסמפטת. חוץ מזה, עדיין לא התגרשתי (כי עדיין לא התחתנתי); עדיין לא התפטרתי (אם כי הכרזתי שאני עומדת לעשות זאת, כמו בכל חודש ביום שלפני המחזור); מישהו שאני מתגעגעת אליו עדיין לא התקשר (אני לא אענה לך, אל תטרח), עדיין לא הורדתי שלושה קילו (מזל, כי ממש אצטער שזרקתי את החצאית היפה שלא עולה עלי); וכפי שחששתי, חוקי מרפי עדיין בתוקף – לא משנה כמה ריק יהיה הבית, אני עדיין לא אמצא את הפינצטה.

עדכון: הספרים שהוגלו וממתינים בערימה ליד הדלת ממשיכים להסתנן חזרה לספרייה. אני לא יודעת איך לעצור אותם. הבית רוצה מה שהבית רוצה.

קון מארי (צילום: אבישי פינקלשטיין )
לכל חפץ יש את הבית שלו
|
צילום: אבישי פינקלשטיין
קון מארי (צילום: אבישי פינקלשטיין )
החיים החדשים שלי
|
צילום: אבישי פינקלשטיין
קון מארי (צילום: אבישי פינקלשטיין )
צילום: אבישי פינקלשטיין