לבתים שלנו קוראים זולה, או סקוואט, או סתם מבנה נטוש. כזה שלא בדיוק ברור מי הבעלים שלו, האם גרים בו כרגע, או שמישהו היה פה רק לרגע. לבתים שלנו מבפנים אין חשמל ואין מים זורמים, אבל זה בסדר, זה לא שאם היה לנו חשמל או מים היה לנו איך לשלם. לבתים שלנו יש פוטנציאל לא ממומש. אפשר היה לקנות, למכור ולעשות מלא כסף, אבל איכשהו הם עומדים ככה, נטושים. תקועים באמצע, בדיוק כמונו.
אין לנו עבודה, אין לנו מקצוע, אף אחד לא לימד אותנו שום דבר מלבד זה שאנחנו לא שווים כלום וזה ייקח לנו כמה שנים טובות, אם בכלל, להשתחרר גם מזה. אבל אפשר. הנה תראו את נעמי, ועדי, וגם ניקיטה. הנה עובדה. אפשר להיות חסר בית לשעבר, אפשר להיות ילדת זולות בדימוס או ילדת כיכר, או ילד סנטר.
אפשר לצאת מהבור הזה. צריך קודם כל לרצות. הבעיה שלא תמיד רוצים או מאמינים שאפשר. אז צריך מישהי אחת לפחות, או אחד, שיאמינו בך, שיהיו שם, לאורך כל הדרך ובלי לעזוב. לא משנה כמה רעה תהיי, לא משנה מה עשית או לא עשית. אחת שלא משנה לה, היא תהיה שם ותהיה לה סבלנות, ותיתן לך להחליט, ולא תשפוט אותך, ולא תשאל אותך למה ככה ולא ככה. פשוט תהיה, "שלא תחפור וזהו", מסכמת בר ורחלי מסכימה.
דרך אינסופית לחפש בית שיגן עלינו
לחיות ברחוב הופך אותנו ליצירתיים. יש נרות, יש ים או ברז בגן ציבורי. אנחנו מאלתרים. למשל אפשר לחמם קפה בתוך קופסת שימורים ריקה על שני נרות קטנים. אנדריי לימד אותנו את זה אבל יותר משהוא רצה להכין לנו קפה הוא רצה להזכיר לנו ואולי גם לעצמו שהוא למד את זה בצבא. עוד פיסת נורמטיביות להיזכר בה, עוד חלק שהיה ואיננו, אבל אם הוא היה, אולי הוא גם יכול לחזור לרגע הזה, שבו הוא היה גיבור?
לבתים שלנו מבפנים אין גישה או כניסה נוחה, לא תמיד יש דלת לפתוח ולסגור, או חלון שיגן עלינו מפני הקור, החום, היתושים, הגנבים, האנסים או סתם אורחים ואורחות לא רצויים. יש לנו שיטות גם לזה, למשל לישון רק לשעה קלה ועם עין אחת לפחות פקוחה. מספיק קרוב לכניסה כדי שאפשר יהיה לברוח אם צריך אבל לא ממש קרוב כדי לא לחטוף את הבעיטה הראשונה ישר אל תוך הצלע אם תגיע משטרה. כן, גם מהבית הזה, נצטרך לברוח שוב. את זה אנחנו יודעים טוב, כבר מהגיל שברחנו כל עוד נפשנו מאלימות פיזית, רגשית, מינית או כלכלית והחלטנו שדי, אנחנו לא נספוג אותה יותר בגופנו ובנפשנו.
זה רגע חזק, אין מי שלא זוכרת אותו, אין מי שלא צרב אותו בזיכרון, בגיל 9, בגיל 10, בגיל 12, בגיל 16, יש כאלה גם בגיל 18 כשנגמרים הפנימיות והמוסדות. זה רגע מפחיד, אבל הוא גם משחרר אותנו מבית שלא שמר עלינו בדרך האינסופית לחיפוש הבית שכן. לא תודה, לא מסגרת, או הוסטל, או שֶלטר. מזה הספיק לנו באמת. אנחנו מחפשים בית, לגוף ולנשמה. בית משלנו, שישמור עלינו מבחוץ ומבפנים. בית שתהיה לו דלת עם מפתח ומנעול וגם תריסים בחלונות, שאפשר לפתוח ולסגור מתי שרוצים.
"איך רצית שנעבוד, גברת?"
כמה שניסינו אי אפשר היה להתכונן באמת אל הרגע הזה שבו נעמוד מול קהל זר ומעורבב שאנחנו לא מכירים, בפנים גלויות, בראש מורם, חמושים באנשי צוות ובמתנדבות שכבר הבינו דבר או שניים מהזמן שהם מבלים איתנו ברחוב, עונים על אותן השאלות שוב ושוב. "איך רצית שנעבוד, גברת? אין לנו איפה להתקלח, או איפה לצחצח שיניים, לכבס ולהחליף לבגדים נקיים, מי ייקח אותנו לעבוד? מפחדים מאיתנו, חושבים שיש לנו מחלות, שאנחנו גונבים, אם היינו רוצים לגנוב היינו גונבים, לא היינו מחפשים עבודה, לא?"
בר מתחממת, ניקיטה מנגב דמעה, שלומי רועד, לנעמי נתפס הגב, עדי משתתקת ומחייכת חיוך ענק כמו ההפך ממה שצריך. הם לא יבינו בחיים... העין החברתית תמיד מאשימה אותם במצב, תמיד מצפה מהם לקחת אחריות על החיים שלהם. והנה מישהי בקהל בוכה. והנה מישהו אומר שזה שורט לו את הלב והופך לו את הבטן, ואחת רק מקשיבה, לא שואלת כלום, לא חשוב לה להסביר. חלק יבואו להתנדב, חלק יתרמו כמה שקלים. הקמפיין ייגמר, ואנחנו ממשיכים יחד בסרט של החיים שלהם-שלנו, עם קצת פחות אבק עלינו, וקצת יותר שאלות מהקהל ועם ההבנה שצעירות וצעירים צריכים קודם כל בית, ורק אחר כך את כל השאר.
הכותבת, רעות גיא, היא ראש תחום קצה ונערות בעמותת עלם. הטור מבוסס על דברים ששמעה מצעירים וצעירות חסרי בית שמקבלים סיוע מהעמותה.
עמותת עלם לנוער בסיכון מקיימת בימים אלו מבצע התרמה. לתרומת 18 שקלים חייגו 2886* או באתר עלם