בטלוויזיה זה תמיד נראה כל כך טוב. צ'נדלר וג'ואי, רייצ'ל ומוניקה, וויל וגרייס, בנות הזהב, השלושה האלה מ"שלושה בדירה אחת". זו תמיד דירה מופרכת שלא ברור לנו איך הם משלמים עליה, זו תמיד ידידות מופלאה וזה תמיד כיף, מצחיק וכולל אנשים אובר יפים ושנונים. ואז אנחנו עוזבים בהתרגשות את בית ההורים, פורשים כנפיים, נוחתים בכרך הנוצץ ומוצאים את עצמנו בכוך אפלולי שורץ מיני זוחלים ויותר גרוע - מיני שותפים.
כמובן, לא חסרים מקרים שהולידו חברויות אמיצות תחת אש בשדה הקרב של מצוקת הדיור, אבל אנחנו מעזים להניח שרבים ומגוונים מכך הם סיפורי הזוועות שרק מפגשים מהסוג האישי והמיוזע יכולים לספק. הנה כמה מהם, להנאתכם ולתשומת לבכם. הסיפורים אמיתיים לחלוטין, השמות של בעליהם קצת פחות, ואפשר בהחלט להבין אותם. אבל אם אתם/ן מזהים/ות את עצמכם/ן כאחד או אחת מהשותפים המדוברים - לא נותר לנו אלא לאחל לכם/ן שאף פעם לא תמצאו חניה, שישפצו את הדירה הצמודה לשלכם ושתזכו במהרה בימינו לשותף/ה מקסים/ה בדיוק כמוכם.
עוד בערוץ עיצוב הבית:
בית החולים לפצועות של טינדר
במשך שנתיים גרתי עם שותף שהיה הסיוט האולטימטיבי של כל דייר וקלישאה מזעזעת של שותף נורא שאף סיטקום לא היה מעז לכתוב. הוא היה מטונף - משאיר שיער ואוכל בכל מקום, לא מרים סמרטוט בחיים, מתנהג כמו ילד בן 13 שאמא שלו מנקה אחריו ומתעצבן כמו אחד כשהייתי מעזה להעיר לו. פעם אחת ביקשתי ממנו בהיסטריה שיהרוג בשבילי ג'וק באמצע הלילה. הוא יצא מהחדר שלו, מסטול ומסריח מביסלי גריל, בהה במשך כמה שניות בג'וק שהסתובב על רצפת המטבח בזמן שאני מייבבת בפינה, ולבסוף הסתכל עלי, הודיע: "סורי, אני מפחד", וחזר לחדר.
אותו בחור גם ניהל בחדרו המגעיל סוג של בורדל טינדר שסיפק שלל קולות, ממצאים וסיפורים, חלקם מצחיקים וחלקם כבר ממש לא. הייתה זאת שצועקת "אמא! אמא!" כשהיא גומרת, הייתה חשפנית אחת, הייתה חברת "תגלית" שקיבלה ממנו את המגבת שלי אחרי המקלחת. יום אחד, לאחר לחץ פאסיבי- אגרסיבי ממושך, הוא הודיע שהוא מתכנן לעזוב. צוהלת ושמחה התחלתי לחפש מחליפים פוטנציאלים, וקצת לפני שחברה ותיקה הייתה אמורה לבוא לראות את החדר, ביקשתי ממנו לוודא שהוא נקי ומסודר ככל האפשר. "לגמרי", הוא סימס. ובאמת, כשנכנסתי עם החברה, החדר נראה טוב מהרגיל. מצעים מסודרים, בלי שאריות אוכל. חבל רק שבאמצע הרצפה ניצב כמו מוצג מוזיאוני קונדום משומש, עם שפיך ותלתלי ביצים לתפארת. בסוף, אגב, הוא החליט להישאר. (הדס, בת 25 מתל אביב)
בית הקברות התת ימי לחרקים
השותפה שלי אהבה לחסוך בסבון כלים. לצד הסבון היה כלי מיוחד לסקוץ', בתוכו סבון מהול במים. באופן קבוע הסקוץ' הריח זוועה וגם אחרי שטיפת כלים, הברקת השיש וצחצוח המקרר, למטבח היה ניחוח משונה. אני מלכתחילה לא כל כך אוהבת לחסוך ובכללי לא אהבתי את הרעיון של הכלי לסקוץ' ולסבון. יום אחד אזרתי אומץ והרמתי את המכסה שלו: בתוך המים צפה משפחת זבובים ובתחתית תולעים מתות. נשבעת שעלו משם אדים ירוקים. ולחשוב שבמשך שבועות אני אוכלת מכלים שהיא רחצה באמצעות מי בית הקברות לחרקים. בערב חזרה השותפה וסיפרתי לה את סיפור הזוועה. היא התנצלה למרות שלא נראתה מוטרדת במיוחד מהעניין. אחרי כמה דקות היא עוד שאלה אותי "אבל איפה הכלי?" (עמית, בת 23 מתל אביב)
גנבת הסמים הקטנה
פעם גרתי בדירה מתוקה עם שותפה שתקנית ומוזרה. בקושי היה בינינו קשר כלשהו, אבל יום אחד כשנכנסתי לדירה הספקתי לקלוט אותה בורחת על קצות האצבעות מהחדר שלי, שהיה בקצה המסדרון ורחוק למדי משלה. באותו רגע העמדתי פנים שלא קלטתי כלום, אבל כשנכנסתי לחדר התחלתי לחפש ולחקור במטרה להבין מה היא חיפשה שם. לא מצאתי שום ראיה מפלילה. בערב התיישבתי מול הטלוויזיה וגלגלתי ג'וינט קטן מכמה עלים שנשארו לי, אלא שמשהו בו היה קצת מוזר. חשבתי שאני מבין מה קרה, ולאחר עימות קצרצר היא הודתה בבושת פנים שהיא גנבה לי את הסמים והחליפה אותם בעלי תה. זה היה ממש מעצבן אבל גם ממש מצחיק, ואיכשהו הוליד בינינו אחוות סטלנים נחמדה. היא פיצתה אותי על הגניבה הבזויה, ומאותו יום היינו מעשנים יחד לפעמים וצוחקים על התקרית. (רון, בן 26 מירושלים)
העיקר שיש מזגן
בדירה שלי היה מזגן. כבר התחלה טובה. אלא שהמזגן (גדול וישן כזה שמדליקים עם מתג) למעשה נמצא בחדר של השותפה ורק משם אפשר להדליק אותו. בחדר שלי היה פתח קטן שממנו זכיתי לנשום שאריות אוויר קר מעורבב בעשן סיגריות מהחדר שלה. השותפה הייתה נחמדה בסך הכל ואמרה שדלתה תמיד פתוחה עבורי להדליק את המזגן בכל שעה. כמובן, מצאתי את עצמי עומדת ליד הדלת שלה בשעות מוזרות ולא יודעת אם להיכנס או לא, אם היא שם או לא, אם היא תתעורר או לא, אומרת לעצמי שוב ושוב שהיא אמרה שזה בסדר, לוקחת אוויר, מתגברת על הפחד ונכנסת להדליק את המזגן.
לילה. חום יולי אוגוסט. אני שוכבת שרועה על המיטה. לא מצליחה להירדם מרוב חום. אוזרת אומץ והולכת לכיוון החדר שלה. עומדת ליד הדלת, מצמידה אוזן, נשמע שהשטח פנוי. פותחת את הדלת בשקט, נכנסת לחדר החשוך על קצות האצבעות ואז קולטת שהיא בעיצומו של סקס לסבי סוער עם החברה שלה. אלא שהיא לא קלטה אותי. קפאתי במקום. היו לי שניות בודדות להחליט איך להתמודד עם המצב המביך. בחרתי בחיים ושלחתי יד אל המתג, הדלקתי את המזגן, הבנתי שחשפתי את עצמי באותו רגע אבל לא היה לי אכפת, רצתי החוצה, סגרתי את הדלת מאחורי. מעולם לא דיברנו על זה אחר כך. (עתליה, בת 23 מחיפה)
(לא) אותו מקרר בגישה כל כך שונה
באחת מהדירות הרבות שלי בתל אביב, גרתי עם שותף שלא היה מוכן לחלוק כלום ושום דבר. כל כך לא היה מוכן - שהוא פשוט קנה לעצמו מקרר (לא מיני-בר קטן, ממש מקרר), הציב אותו בחדר שלו, וזהו. הצלחות והכוסות שלו היו אצלו בחדר, ולאף אחד לא הייתה רשות לגעת בשום דבר שלו.
אותה הדירה הייתה רכושו של בעל בית פסיכופת, מהסוג שלא הייתי רוצה לפגוש בסמטה אפלה. איש זקן עם שם ארוך, ושיער וזקן מוזנחים. יום אחד התלוננתי על משהו שהתקלקל בחדר שלי, וקבענו שנתאם יום שבו הוא יבוא לתקן. הוא כנראה לא הבין, כי בזמן ששנ"צתי בחדר בלבוש מינימלי כמה ימים לאחר מכן - הוא פשוט התפרץ פנימה עם מזוודת כלי עבודה. (נגה, בת 26 מתל אביב)
>> כבר עשיתם לנו לייק בפייסבוק?
הפרוטריאנית הקלילה
פעם גרתי עם שותפה פרוטריאנית. היה לה מקרר משלה שהיה מלא אך ורק בפירות. קרה לא פעם שחזרתי הביתה לשיש שכולו דבק של פירות הדר, ולנוכח מצב הנמלים הקשה זה היה ממש קללה. מצד שני, עם כל ההגדרה המפוצצת הזאת היא כן בישלה לפחות פעם ביומיים. פעם התעוררתי בשישי ב-9 בבוקר לריחות שרופים בגלל סיר שנשאר על האש כמה שעות.
אני מקשיבה למוזיקה בעוצמה ממש חזקה, וזה גם מה שהייתי עושה כדי להתנקם בה בקטנה. מדי פעם היו נערכים קרבות מוזיקליים מאוד מעניינים: אני הייתי שומעת מטאל או פאנק, היא הייתה שמה את אותו שיר של נינט בריפיט. היו חודשים שהעברנו בלי לדבר בכלל, מה שמבחינתי היה עדיף ואף רצוי כי בכל פעם שהייתי מבקשת ממנה משהו הגישה הייתה מזלזלת, ולא פעם היא הייתה עונה לי ב"תקלילי". (נועה, בת 23 מתל אביב)
רעיון מבריק
לפני שעברתי לגור עם בן זוגי היקר, הייתי תל אביבי טרי ותמים שקפץ על ההזדמנות לגור עם בחור תמים אחר שעבד איתי באותה חברה. לא היה לי מושג שבמהרה השותף יתגלה כבחור מטריד, לא נעים, מלוכלך (סימני מריחה באסלה, ללא ספק מפתח לשותפות טובה), כזה שמרחרח לך בחדר כשאתה לא בבית, שמדפדף לך בהיסטוריה של האינטרנט, ושבעיקר מנסה (ובד"כ מצליח) להוציא אותי מדעתי. פעמים רבות ניסיתי לדבר אל ליבו, לפייס, לחלוק בצורה שווה במטלות ובניקיונות, ללבן, להנעים את הזמן ולשנות את האווירה ממתוחה לנעימה ונינוחה. וכשכל זה לא עזר, "אחרי שנה וחצי של מגורים משותפים, נאלצתי לגמור לו בשמפו. אז הוא היה שותף בלתי נסבל, אבל לפחות עם שיער מלא ברק!" (עומר, בן 26 מתל אביב)
מזועזעים? בואו לגלות איזה מין שותפים אתם, ואם כדאי לעבור לגור איתכם: