העבודה על התערוכה, כמו תפניות משמעויות אחרות שקרו בחייו, נולדה במקרה. "עבדנו על פסל מפלדת אל חלד לטובת חברת אופנה במילאנו, רק שהחברה נכנסה לקשיים כלכליים וביטלו את הפרויקט עוד לפני שסיימנו לעבוד על הפסל", מספר ארד. "זו הייתה עבודה של שנתיים ולא רציתי שהיא סתם תתבזבז, אז קניתי את הפסל בחזרה, וזו בעצם הפעם הראשונה שקנינו בחזרה עבודה שלנו. יכולתי להשתמש רק בחלק העליון של הפסל, והתחלנו לתרגל עליו טכניקה של מעיכה במילאנו, לשם התרגולים, הבאתי גם כל מיני צעצועים שחלקם מוצגים כיום בתערוכה. זו הייתה פעולת המעיכה הראשונה. אגב, הפסל הזה מוצב היום בחצר הסדנה שלנו באיטליה", הוא מתאר.
דרך המשקפיים שלו
רון ארד נולד בשנת 1951 בתל אביב. הוא נשוי ואב לשתי בנות ונחשב לאחד המעצבים הבולטים ומעוררי העניין בעולם. הוא פרץ לתודעה הבינלאומית בזכות ה-Rover Chair ומדף תולעת הספרים שעיצב, ומאז שיתף פעולה עם מותגי על מובילים כגון אלסי, ויטרה, מאגיס, סברובסקי וקנזו. כמו כן, עיצב פרויקטים שזכו לשבחים נלהבים ברחבי העולם, בהם חנות הדגל של יוז'י ימאמוטו בטוקיו, והציג תערוכות יחיד מצליחות במוזיאונים ידועי שם כמרכז פומפידו בפריז, מוזיאון מומה בניו יורק ומרכז ברביקן בלונדון. לאחרונה תכנן ובנה את מוזיאון העיצוב בחולון, שהפך לאייקון בינלאומי עוד בטרם הסתיימה בנייתו. מגזין התיירות הנחשב "Conda Nest Traveler" בחר במוזיאון העיצוב כאחד מפלאי תבל החדשים, והעניק לו בשנת 2010 את פרס החדשנות והעיצוב השנתי.
את הראיון עם ארד קיימנו בבית הקפה של המוזיאון. במהלך הראיון ניגשים אליו מבקרים בתערוכה, כולם מבקשים לפרגן, להצטלם ובעיקר להחליף מילה עם המעצב. ארד, מצדו, לא לגמרי מבין על מה כל המהומה, וכשאנחנו מכנות אותו "מעצב על", ומחמיאות על הצלחתו בעולם הוא מגחך מתחת לכובע הפטרייה שכל כך מזוהה איתו וממהר לשנות נושא.
תמיד רצית להיות מעצב?
"לא. אמא שלי הייתה ציירת ובכל פעם שהייתי מחזיק עפרון ומצייר היא הייתה אומרת, "הוא יהיה ארכיטקט", מרוב פחד שאני ארצה להיות ארטיסט. איכשהו מצאתי את עצמי בלונדון ב-Architectural Association, שבשנות השבעים נראה כמו בית ספר לאמנות יותר מכל דבר אחר, כי אף אחד לא בנה כלום בשנים האלה באנגליה, ומי שבנה היה צריך להתנצל על זהה. זו הייתה תקופה אחרת. לעיצוב נגררתי במקרה. העבודה הראשונה שעשיתי וקיבלה הכרה הייתה ה-Rover Chair. זה היה בשנות השמונים ופתאום קראתי בכתבה ש"רון ארד הוא כנראה המעצב הכי מעניין מלונדון". לא ידעתי שאני מעצב עד אז, גיליתי שאני מעצב דרך העיתון".
הפרויקטים שלך מתפרשים על עולמות מאד מגוונים, ממבנים דרך אמנות ועד תכנון רהיטים, ולאחרונה אפילו השקת ליין של משקפיים.
"אני אדם של סקרנות. בהתחלה היה לי סטודיו שעשיתי דברים, לא חשבתי שאני בעולם העיצוב בכלל. עסקתי יותר ב- ready made והעסקתי את עצמי. מבחינתי, תמיד ישנה קריצה בין עיצוב לאמנות. אני לא אוהב את השיח על טשטוש הגבולות בין עיצוב לאמנות, כי ברגע שאתה מדבר על זה, אתה בעצם מייצר גבול. אצלי אף פעם לא היו גבולות. אני יכול להתעניין בעיצוב כיסא מפלסטיק שהוא מוצר תעשייתי ואני יכול לעשות דברים לגלריה או בשביל עצמי. המשקפיים לא היו יוזמה שלי, אלא של בחור ישראלי שהגיע לסטודיו וביקש שנשיק יחד ליין. בהתחלה זה לא הצליח, אבל הוא התעקש וחזר שוב. אם הוא היה אנגלי, והייתי אומר לו לחזור עוד חצי שנה, הוא היה מבין שזה שרוף, אבל בגלל שהוא ישראלי הוא התייצב בול אחרי חצי שנה. הוא היה לגמרי מסור לזה והוא עשה עבודה מעולה".
בימינו מעצבים עוסקים בכמה תחומים מתוך הכרח כלכלי. בשבילך זו פריבילגיה, להצליח בגדול בכל התחומים במקביל?
"אני מגוון ועושה הכל מהכל ועובר מעניין לעניין, פשוט כי אני מספיק חסר מנוחה כדי לעשות הרבה דברים שמעניינים אותי, ואיכשהו היה לי הרבה מזל שהדברים הצליחו לי, אבל זה לא הגיע מאיזו תכנית חומש או החלטה של מה לעשות ומתי. הייתה תקופה שלא התעסקתי בכלל בארכיטקטורה ופתאום הארכיטקטורה דפקה על הדלת (מצביע לתקרת המוזיאון – ה.ע.ס.א). שום דבר הוא לא תולדה של תכנית או חשיבה כלכלית. בעיקר מזל".
אתה מספר שבשנות השבעים המצב בלונדון לא היה מזהיר מבחינה אדריכלית. למה בכל זאת החלטת לקבוע שם את הבסיס שלך?
"זו לא הייתה בחירה מוחלטת להשתקע שם, אלא שלמדתי בלונדון ופשוט נשארתי. אני בא הרבה לישראל, ובאופן כללי אני נוסע יותר מידי. אני מוצא את עצמי יותר מידי בדרך מהבית להית'רו".
קיבלת החלטה מודעת לעשות הרבה מהפרויקטים שלך בישראל? יש לך אג'נדה ציונית?
"זו לא החלטה מודעת, אבל כנראה שפה יש עניין במה שאנחנו עושים. המוזיאון, למשל, הצליח מעל ומעבר למה שייחלנו. אין לי אג'נדה לבנות את הארץ. יש לי אג'נדה לעשות פרויקטים טובים, כאלו שיש חדשנות בלעשות אותם, ולשמחתי זה קורה גם בארץ".
כשאתה מסתכל אחורה על הקריירה שלך, מהם ציוני הדרך משמעותיים בשבילך? מה בנה אותך יותר מדברים אחרים?
"אני חושב שבשנת 1983 מישהו הזמין לעצמו מקום ביריד העיצוב במילאנו ובסוף לא היה לו מה להציג, אז הוא שאל אם אני רוצה את המקום. זו הייתה נקודת תפנית כי שם הראתי את ה-Rover Chair ואת ה-Aerial Light וזה תפס. אחרי זה אני חושב שהסטודיו שהקמתי בקובנט גארדן, היה נקודה חשובה בחיים שלי. זה לא היה הקובנט גארדן של היום עם כל השמות הגדולים אלא מקום שבו אנשים מגיעים כדי למצוא עניין. הייתה לי הזדמנות לייצר משהו חדש עם הקליינט הכי טוב בעולם - אני בעצמי. התקופה שם הייתה מאוד משמעותית בחיים שלי, התעסקתי הרבה בבטון ועשיתי את החנות של גוטייה.
"בשנת 1986 מרכז פומפידו חגג 10 שנים לקיומו ועשו שם תערוכה בשם "le novella tendance" (המגמה החדשה – ה.ע.ס.א) והם החליטו להזמין את כל המעצבים הגדולים של אותה התקופה ובטעות הזמינו גם אותי. הייתי שם הכי צעיר מכולם. הזמנתי את הפריזאים להביא כסאות ומעכנו אותם בסרט נע עם מכונת כבישה. זו הייתה תפנית בחיי. אחר כך היו תערוכות בפומפידו, מומה, ברביקן. בעצם כל מה שאתה עושה בחיים הוא נקודת מפנה, בעיקר אם אתה לא עושה את אותו הדבר כל פעם".
"מתכת, חומר סלחני"
בדומה לפרחים שיובשו בין דפי ספר, המכוניות המחוצות בתערוכה החדשה מוצגות כתמונות. שם המיצג החדש של הפרויקט - "פרחים מיובשים" - סדרת ניסיונות בחומר ובהדמיות דיגיטליות הבוחנת כיצד כלי רכב מגיבים ללחץ מסיבי של דחיסה. למרות המעיכה והמעבר מתלת ממד לדו ממד, המכוניות ממשיכות להיות מכוניות, וכל אחת בעלת אופי משלה. לצידן מציג ארד את "רודי ג'יאקוזה", פסל חדש בצורת פיאט 500, עשוי מאות מוטות פלדת אל חלד מלוטשים, על פי המודל מעץ.
"ארד אינו עושה הבחנה בין אמנות לבין עיצוב. עבודתו נטועה ברעיונות אך לא פחות מכך היא נובעת מן החומר", אומרת לידיה יי, אוצרת התערוכה. "ארד התבסס על שיירי חומריים של תעשיית הרכב בתקופת השיא שלה לאחר המלחמה, ועל ההתיישנות המובנית של תוצריה. העבודה מתכתבת עם מושג ה'ready made' של האמן מרסל דושן - במסגרתה האמן נוטל חפץ יומיומי מייצור תעשייתי, חותם עליו ומציגו כיצירת אמנות, ללא כל התערבות מצדו או תוך התערבות מינימלית בלבד".
אתה עובד הרבה עם מתכות. מה מרתק אותך בחומר הזה?
"זה חומר מאוד סלחני. אין לי מנטליות של ללטש וללטף, וזה חומר מיידי ונוח בשבילי. אבל אין לי חוזה עם מתכת".
לוח הזמנים של ארד צפוף ומנוהל בקפידה על ידי צוות המוזיאון. הראיון הבא כבר נושף בעורפנו וכאשר התבקשנו לסיים, שאלנו את ארד: מה נאחל לך להמשך?
ארד נאנח ומבקש בחצי חיוך לבטל את המשך הלו"ז שלו להיום. אז אנחנו מאחלות לו להמשיך להיות עייף בכיף ומסיבות טובות.
"ברוורס", מוזיאון העיצוב חולון, התערוכה תוצג עד ה-19 באוקטובר 2013.
במגרש של הגדולים: עיצובים בינלאומיים של מעצבים ישראלים
* הכותבות, הילה עפרי וסיון איינהורן, הן מעצבות פנים בעלות סטודיו לעיצוב H a n d S
לדף הפייסבוק שלהן