אמנית הטקסטיל תמר מוכנדורף, 47, מזוהה כבר יותר מעשור עם האובייקטים הרכים הייחודיים שהיא מעצבת. בשנים האחרונות הרחיבה את גוף העבודות שלה מעבר לאובייקטים רכים כמו ראשי האיילים, כלובי הציפורים וכריות הצדפה שזכו לפופולריות עצומה מאז שעיצבה אותם לראשונה לפני כשבע שנים, וכיום היא גם מעצבת אובייקטים דקורטיביים כמו שטיחים, שמיכות וכריות פוף, ומשתפת פעולה עם אמנים ברחבי העולם.
>> לכל הכתבות בערוץ living
>> אתם לא תרצו לצאת ממלון החדש בתל אביב
>> אור יהודה: עיצבו דירת מחיר למשתכן ב-110 אלף שקל
מוכנדורף נולדה וגדלה בקיבוץ הזורע שבעמק יזרעאל, למדה בבצלאל, ובסיום לימודיה עברה לניו יורק. אף שהיא חיה ופועלת כבר 20 שנה בברוקלין, השפעותיו של הקיבוץ ניכרות ביצירתה עד היום. "גדלתי בקיבוץ שעולם העיצוב והטבע היו משולבים בו", היא מספרת, "מצד אחד, יער הזורע ובכלל העמק, שהיו מקור להתבוננות בטבע, מהחיות ועד הצמחייה. מצד שני, קיבוץ הזורע היה מקום שבו התרכזו הרבה אמנים ונעשתה הרבה יצירה בקיבוץ עצמו. היו בו את מפעל שמרת הזורע, שפיתח עיצוב ישראלי בהשראה סקנדינבית הולנדית והיה פופולרי מאוד עד סוף שנות ה-80. מייסדי הקיבוץ השקיעו הרבה בארכיטקטורה במבני הציבור, כמו חדר האוכל שעוצב על ידי אל מנספלד ומוניו גיתאי ויינרב או עבודות אמנות הקיר, כמו של יוחנן בן יעקב ורודא ריילינגר.
"בקיבוץ עסקנו בהרבה עבודות יד, למדתי מסבתא ואמא שלי מלאכות יד, ובעיקר התחברתי לתפירה ובכלל להבנה שאפשר לעשות הרבה דברים ביד, ולא רק לקנות מן המוכן. זה השאיר בי חותם שקשור באסתטיקה הזו, במלאכות היד ובנראות הלא מושלמת שלהן, בתפרים הנגלים ובפשטות של המראה הכללי".
בהפקת צילום מיוחדת שעשתה כעת, שצילם תום קנלר, צלם ישראלי שחי ופועל בניו יורק, היא חזרה לקיבוץ – ביקור נוסטלגי שהוא גם מסע למקורות ההשראה. "בהפקת הצילום חזרתי לחלק מהמקומות האלה", היא אומרת, "ואפשר לראות עד כמה הארכיטקטורה או עבודות הקיר עומדים במבחן הזמן ונראים יפים מתמיד".
האינטימיות בברוקלין מזכירה את הקיבוץ
את ניו יורק גילתה מוכנדורף בסמסטר של חילופי סטודנטים מבצלאל. היא החליטה לחזור לעיר מיד עם סיום הלימודים, וכך עשתה – "בלי תחנת העצירה המקובלת בתל אביב", לדבריה. "קשה לסכם במילים מה אני אוהבת שם ומה אני אוהבת כאן, כי הרבה דברים מעורבבים זה בזה, אבל גם דומים ושונים", היא אומרת על מקום מגוריה, "אני אוהבת את האנונימיות והשפע שניו יורק יכולה להציע, לצד השכונה שלי בברוקלין שהיא אינטימית וקטנה, ויכולה להזכיר קצת את הקיבוץ. אני אוהבת את התחושה שניו יורק היא מרכז העולם, גם אם היא לא באמת, על שפע האמנות, העיצוב, האנשים היצירתיים ושאר הדברים שעיר כמו ניו יורק יכולה להציע. אבל באותה נשימה אני גם מתגעגעת לדברים אחרים בארץ, לאסתטיקה הייחודית שקשורה בביוגרפיה שלי, לשילוב של מודרניזם קיבוצי, פשטות עיצובית, מלאכות היד, והטבע שרק אנשים כמונו יכולים להבין, כמו עצי התמר, רקפות או שעורה. אלמנטים שממשיכים איתי גם בחלק מהעבודות שלי, כמו בשטיחים ובשמיכות שאני מעצבת".
מוכנדורף עובדת מביתה שבברוקלין, שם נמצא הסטודיו שלה, הפונה לרחוב. "זה חשוב לי בשביל התחושה של להיות חלק מהעולם ולא להיות מסוגרת בעצמי", היא מספרת. "הסלון שלי מלא באובייקטים שעשיתי מחומרים שונים כמו קרמיקה, עץ, כריות ושטיחים שלי. נוסף לכך, יש לי אוסף גדול של אמנות של חברים, כי אני בת מזל שאני מוקפת בחברים אמנים ובן זוג שהוא אמן בעצמו. הכל בסוף מאוד פשוט, השטיחים והפונפונים הגדולים שאפשר לשבת עליהם – דברים שהם כתמי צבע בחלל האינטימי שלי".
ההתחלה: ארנבים מבד גזה
העסק של מוכנדורף התפתח כמעט במקרה, ובאופן אורגני. "התחלתי לתפור ארנבים מבד גזה שהיה בבית, חברה שלי ראתה אותם וביקשה למכור אותם בחנות הפרחים שלה", היא מספרת. "הם נמכרו מיד וחשבתי שאולי אנשים בכל זאת מבינים את האסתטיקה הזו, שהיא מין שילוב של קראפט, קצת מעולם הקיבוץ, טוויסט על עולם הילדים והשראה מארון המוזרויות של המאה ה-18. משם התפתחתי לעוד ועוד דברים: ראשי איילים, כלובי ציפורים, אלמוגים, חסידות, פטריות ועולם שלם של חיות וצמחים שהעברתי דרך הפילטר האישי שלי: שימוש בטקסטיל מיוחד, תפירה בסטודיו, תפרים גלויים ועוד תכונות שהפכו את העיצובים שלי לאובייקטים פיסוליים רכים. באופן די מצחיק ולא מכוון, הרבה חנויות ילדים הזמינו את הדברים, אבל גם חנויות עיצוב אחרות שהתאהבו באובייקטים האלה, שהיו נכונים לזמן ולרגע שבו הם נולדו: עייפות מייצור המוני, אסתטיקה שהיא נוסטלגית אבל גם קצת מורבידית, לא שמחה ולא מעוצבת עד הסוף".
מה הפריט שהוביל לפריצה שלך?
"כבר בתחילת הדרך התחלתי למכור בחנויות עיצוב נחשבות כמו ABC ובית הכולבו ליברטי הלונדוני ובהרבה חנויות בעולם, מיפן ועד בלגיה, אבל אם לשים את האצבע על פריט אחד - אין ספק שכריות הצדפה היו הדבר שהפך את תמר מונדורף למותג מוכר ממש: משהו בפשטות של הכריות, ביופי הטבעי שלהן ובמעבר שלהן לתלת מימד היה הצלחה גדולה, בעיקר כי הייתי הראשונה שעשתה את זה, הרבה לפני החיקויים שעושים היום ושנמכרים בזול".
חיבור בין ישראל, גואטמלה וגבריות
מוכנדורף נמצאת כעת בארץ, לרגל מכירה מיוחדת בחנות אוסף בתל אביב של קולקציה חדשה שעיצבה במיוחד לחנות בשיתוף אתא. "הקולקציה שעיצבתי לחנות אוסף היתה הצעה חדשה, פרשנות גברית לכריות הצדפה שלי שרציתי לעשות עבור אוסף, חנות בגדי גברים", היא אומרת, "בשיחה עם סהר שלו, מבעלי החנות, ויעל שיינברגר, המעצבת הראשית של אתא - שניהם חברים שלי - החלטנו לעצב את הכריות מבדים שאתא השתמשו בהם בקולקציית הדנים האחרונה שלהם, מחברה גוטאמלית בשם The New Denim Project, שהתפתחה מחברה אחרת שהוקמה ב-1956 על ידי ניצול שואה שהקים מפעל לטווייה שהיה מוביל בתחומו. בשנים האחרונות הם פיתחו טכנולוגיה חדשה שבמהלכה נמצאה דרך לעשות שימוש בשאריות גזירי ג'ינס ולטוות מחדש חוטים ולארוג בדים חדשים. את הפסולת שמיוצרת בתהליך הם מוסרים למגדלי הקפה, ושם משתמשים בה שוב כחלק מתהליך הדישון. כך נוצר תהליך מעגלי של 'אפס פסולת'. מדובר בעיקרון בר קיימא שנקרא upcycling – שימוש חוזר בחומרים וחפצים כדי ליצור משהו חדש, שווה ערך למקור או טוב ממנו.
"מה שהיה חלק משיחה חברית הפך בסוף לסיפור שלם, כי נמכור גם שטיחים שעיצבתי בעצמי ושיוצרו בגואטמלה. באופן הזה נארג סיפור ייחודי שקשור בקו שמחבר בין הקיבוץ וישראל (האלמנטים שבשטיחים כמו עצי התמר או השעורה), גואטמלה (השטיחים יוצרו שם והכריות מבד שיוצר שם), ומשהו גברי שקשור בחנות אוסף".
הקולקציה תושק בחנות אוסף, יהודה הלוי 72, תל אביב, ביום ה', 23.6, 20:00. פריטים מהקולקציה יימכרו בערב ההשקה וביום ו' בשעות 15:00-10:00. מחירים לדוגמה: כרית קטנה - 330 שקל, כרית גדולה - 550 שקל, שטיח - 870 שקל