במשך השנים בערוץ העיצוב של מאקו כתבתי לא מעט על איך להיפרד מחפצים ותוך כדי גם נפרדתי מלא מעט חפצים, כי דוגמה אישית זה חשוב. זה התחיל אי אז ב-2016, עת פרצה מארי קונדו לחיינו עם "סוד הקסם היפני" שלה, ואני זרקתי וזרקתי במשך כמה שבועות, עד שנותרתי עם דירה אוורירית ופנויה לקבל את מה שהיה חסר לי. אהובי הגיע כמובטח כמה ימים אחר כך, והבית התחיל להתמלא שוב. בחפציו, בחפצינו, בחפצי הבנות שהצטרפו למשפחה.
המשכתי לארגן, המשכתי לזרוק סטאף. נשאבתי לשעות סידור ארוכות בסגרי הקורונה; נפטרתי ממה שצריך וגם ממה שלא צריך (סליחה, בת דודה שזרקתי לה את המפתחות ספייר) בהשראת "הבית האופטימי" של שירלי אבנון קרייזל; קיבלתי על עצמי אתגר של אתר העיצוב החביב Apartment Therapy לשבועיים של סידור הבית בליווי מיטב המומחים, נברתי בשיטת Move-Out, המדמה מעבר דירה; התוודעתי לשיטת השתקת הבית של הבלוגרית מיקילין סמית, הידועה כ"סידור לאחור" ושואפת לצמצם את העומס החזותי; וכמובן לאמנות העדינה של ניקוי המוות השבדי. החיים קצרים, אל תקני את הנעליים. ואם כבר קנית ואת לא נועלת אותן – תני אותן לחברה שלך.
נראה אותך עכשיו
ולמה אני מספרת את כל זה? כי לפני חצי שנה ארזנו טרולי אחד לכל בן בית בדירתנו נטולת הממ"ד/מקלט, ויצאנו את הארץ. מדירה מעוצבת ומוארת בפראג התגלגלנו לטיול יווני, שבא לקצו בעיר יוונית ונהדרת אחת, והתמקמנו ברחוב שמצדו האחד נפרש הים ובצדו האחר מזדקרים הרים מושלגים. רצית מינימליזם, אמרתי לעצמי, קיבלת ובגדול. נראה אותך עכשיו. שלושה זוגות מכנסיים, שלוש חולצות, לפטופ אחד וכמה תכשיטים, שגם הם מתמעטים (טבעת אחת נפלה כבר במטוס, עגיל אחד נשבר, עגיל אחר נעלם מהאוזן באופן מסתורי, וחבל כי הוא היה מזהב ויהלומים וגם יפהפה). אז מה התובנות?
את רוב הדברים באמת לא צריך. נכון, אנחנו גרים בבית שמשמש בקיץ כאיירביאנבי, כך שהוא מאובזר בכל הפריטים ההכרחיים, אבל "הפריטים ההכרחיים" ספורים, כמה כלי מטבח, מצעים ומגבות. פורס הירקות הספירלי לא ברשימה. את רוב הבגדים שלי ממילא לא לבשתי. כמו כולם. כשהגיע החורף קנינו מעילים ומגפיים, ועוד כמה מלבושים חיוניים, וזהו. שלום על ישראל ופיס און גריס. אבל למרות שאני לא ממש צריכה את הדברים שהשארתי מאחור, אני עדיין חושבת עליהם הרבה, כמו על אנשים שאני אוהבת ורחוקים ממני.
למרות שלא צריך אותם, הם יוצרים בית. אני מתגעגעת לדברים הלא שימושיים שהופכים חלל לבית. לספרים על המדפים, לאלבומי התמונות שגם אם לא פותחים הם מחממים את המעטפת, לתמונות שאני בחרתי, הדפסתי, מסגרתי, לפסלים שנאספו מרחבי העולם, למזוודה הישנה של סבא שלי שמונחת על הארון, לכד שהרחקתי פעם כדי למצוא, לאוסף גופי התאורה של אסף ויינברום שהצלחתי לקבץ לי. מצד שני, הידיעה שהם שם, בטוחים וממתינים, היא בכל זאת עוגן. בייחוד בימים אלה כשרבים כל כך עקורים, ומתמודדים עם אובדן של בית, במלחמות ובשריפות.
ארגונומיה אהובתי. הכי כואב בלי הפריטים הגדולים המושקעים היקרים שתומכים בנוחות ובבריאות. ליטרלי כואב. המזרן האיכותי שהוצאנו עליו משכורת חודשית (הצוואר שלי נתפס עכשיו לפחות פעם בשבועיים), כיסא מחשב הגיוני (עדיין לא נתקלנו פה באחד טוב מספיק, אז מקללים את כיסא המטבח במקום), וגם אין פה בדירות מייבשי כביסה, מה שהופך את הבית למתקן כביסה אחד גדול ומהביל שלא מתייבש לעולם. שלא לדבר על הערגה לדייסון הנשכח. כמהגרים שוכרים שעדיין לא החליטו לאן פניהם מועדות וכמה זמן יישארו, אלה חפצים שקשה לשחזר, אלא אם מאני איז נו אובג'קט. והוא אובג'קט.
לא משנה כמה מעט חפצים יש, עדיין יהיה בלגן גדול. בקושי יש לבנות משחקים, פאזל וחצי, כמה ירקות פלסטיק וקופה רושמת, שלושה משחקי קלפים, דפים, טושים וצבעים – ועדיין אני יכולה לסדר, לצעוק שאחרים יסדרו, להרים דברים מהרצפה ולהזדעזע ממה שהולך על השולחן, לא משנה איזה שולחן, מהבוקר עד הלילה. ביקור אחד בג'מבו, והחיים גיהינום. האם זאת אשמת החפצים או אשמת הילדים? כנראה שילוב שטני בין השניים. 
דרישת שלום מהחיים הקודמים. פעמיים הגיעו לבקר אותנו והביאו כמה דברים שלנו. האושר שהיה על פניה של בת ה-8 כשקיבלה את אוזניות החתול שלה, תיק החתול שלה וכיסוי העיניים שלה בצורת דב הפנדה היה טהור ומזוקק. כמעט כמו חיבוק מסבתא.
נו אטאצ'מנטס. כבר הייתי רחוקה מהבית ומחפציי תקופות ארוכות, אבל קל יותר לתרגל שחרור בודהיסטי כשצעירים ולא סובלים מכאבי גב תחתון. ובכל זאת, אני מנסה. הפילוסוף הבריטי (והגורו שלי, אם הייתי בנאדם של גורואים) אלן ווטס משתמש בהרצאות שלו במשל המדמה אדם נאחז בסלע במהלך נפילה חופשית כדי להמחיש את האחיזה שלנו בדברים לא נחוצים. דמיינו שבזמן שנולדתם נבעטתם מקצה של צוק תלול, הוא אומר, ואתם נופלים. באותו זמן נופל איתכם גם סלע גדול, ואתם נאחזים בו בכל כוחכם. זה רק מעורר בכם חרדה. רק כשאתם מבינים שזה לא עוזר לכם בכלום, אז אתם עוזבים ונרגעים. כולם נמצאים במצב הזה, מתקדמים ישירות אל המוות, ועדיין, הנה אנחנו, נאחזים בדברים. ברעיונות, בחפצים, במערכות יחסים. במקום להיאחז בסלעים, הוא אומר, כדאי ללמוד לשחות. או לצוף. או להבין שאנחנו הזרם עצמו. אני מנסה. אני מביטה בהרים המושלגים שבאופק, בים הכחול הנפרש מעברו השני של הרחוב. יש לי רק מזוודה אחת וגם בה אין שום דבר שאי אפשר לוותר עליו. החיים קצרים, את לא צריכה את פורס הירקות הספירלי.