מלי ואבי טל לא חיכו עד שהילדים יגדלו כדי להגשים את החלום שלהם, ולפני כ-23 שנה הם ארזו מזוודות ועברו כמשפחה לגור על רצועת החוף המרהיבה בקוסטה ריקה, ועם השנים הם רכשו שטח ובנו עליו וילות יוקרתיות מעוצבות להשכרה לתיירים הרבים שמגיעים לאזור. המלחמה שמתרחשת בישראל השתלטה גם על המציאות הרחוקה והרגועה שלהם, הם הכירו – וגם אירחו, לא מעט מהקורבנות שלה, ומאז שהיא התחילה הם עסוקים בהסברה, לצד הניסיון לנהל שגרת חיים שמחה כחלק מענף התיירות המקומית.
>> קלימרה: הצצה לבית היווני של שיר ביליה ואלון אבוטבול
>> החיים ברילוקיישן בפריז: "לא בחרנו בדירה, היא בחרה בנו"
הלוקיישן: חוף סנטה תרזה (Santa Teresa Beach) בקוסטה ריקה שבמרכז אמריקה. זהו חוף אהוב מאוד על גולשים בכלל וישראלים בפרט, ובשנים האחרונות התפתחה בו קהילה ישראלית מקומית שמונה הרבה משפחות.
בני הבית: משפחת טל מונה את מלי (52) אבי (55) ושלושת ילדיהם: איליי (29), ירין בת (25) וינון (17.5). בארץ הם גרו במושב גנות, ויחד עם חברים חלמו על חיים בעולם הגדול. בשנת 2001, באמצע האינתיפאדה השנייה וחודש אחרי פיגוע התאומים בניו יורק, הם טסו להגשים את החלום ונחתו בשעות הערב בסן חוזה – עיר הבירה של קוסטה ריקה, ללא שפה ועם הידיעה שפה ינסו לבנות חיים. הזוגות שרכשו אתם את השטח פרשו ומכרו להם אותו, וכיום הם כבר מציינים 23 שנות מגורים בחוף סנטה תרזה. מלי: "כשהגענו היה ג׳ונגל גדול וחוף ים מושלם, בנינו פה חיים והכי חשוב בנינו פה את קהילה. שלוש שנים לפני הקורונה היינו כמעט 150 ישראלים וכיום אנו מעל 300 ומקיימים חיי קהילה מגובשת. יש לנו בית חב״ד עם רב מדהים". כשהם הגיעו איליי היה בן 6 וחצי וירין בת 3 והם השתלבו מהר. איליי נכנס לבית ספר פרטי על הים שהייתה בו כיתה אחת בלבד, עם 14 תלמידים ביחד. הוא למד ספרדית ואנגלית במהירות והתחיל לגלוש מהיום הראשון (ועד היום). כיום הוא עוסק בנדל״ן ובבעלותו ההוסטל הכי ותיק ומפורסם בחוף. ירין עשתה תואר ראשון במנהל עסקים ויזמות בארץ, וכיום עובדת עם מלי בניהול המלונות של המשפחה שהם וילות יוקרה להשכרה; ינון המתבגר הצעיר אוהב כדורגל וגלישה.
בית שהוא גם מלון: למשפחה יש מלון בוטיק ייחודי המורכב מארבע וילות יוקרתיות, בכל אחת מהן כארבעה חדרי שינה, כארבעה חדרי אמבטיה, מרפסת, גינה ובריכה פרטית. בכל וילה שהם משכירים הם התגוררו קודם בעצמם. מלי: "כשהגענו לא היה לנו ידע בבנייה או ניהול מלונות, הכול למדנו לבד. זה היה מורכב בהתחלה בגלל השפה והמקומיים שחיים פה בשלווה, אנחנו הישראלים רוצים הכול ועכשיו ופה זה לא עובד ככה, ולמדנו לאט –לאט, זה התחיל בשטח גדול שקנינו על הים, במלון הראשון 'לוס דה וידה', משרטוטים של החדרים על דף נייר ועד שינויים בשטח. כשתכננו את הבריכה פשוט לקחנו חבל והחלטנו באיזה גודל וצורה היא תהיה, ואת הרהיטים בנינו ביחד עם השותפים בשטח. כיום זה אחרת, קצב הבנייה השתנה ומקובל לעבוד עם אדריכלים ומעצבים, כל דבר מחייב אישורים מעירייה, מחברת המים ומחברת החשמל. הכול גם התייקר, את 'קאסה מיליה' בנינו לפני שש שנים, קנינו את השטח לפני 21 שנים מכרנו אותו וקנינו אותו שוב במחיר כפול, אחרי שלוש שנים".
העיצוב: מלי החליטה לעצב את הבתים עם מעצבת בלגית צעירה בשם Johanna van parijs, שהיא גם ציירת מוכשרת: "חשבתי שביחד נוכל לעצב את בית חלומותיי, אני אדם מאוד צבעוני וג׳ואנה בציורים שלה משלבת המון חומרים וצבעים. יצאנו יחד לחפש בדים למיטות ולפינות ישיבה, וכל הריהוט נעשה בהזמנה אישית לפי הטעם שלי. כל חדר בבית צבוע בצבעי טוסקו המעניקים מראה שיש יוקרתי, הבאנו מישהו מוכשר מקולומביה שמומחה לצביעה בטכניקה זו ואת דלת הכניסה צבענו בטורקיז. במהלך השנים בנינו ועיצבנו ביחד ארבעה בתים שונים, כל אחד מיוחד בגוונים שלו וביצירות אומנות. הבית האחרון ששיפצנו הוא הבית הראשון שבנינו פה לפני 23 שנים, 'קאסה הלנה'. כל הבית לבן, כולל האמבטיות ובדים בצבעי אדמה, בסלון שבעה מטר של עמודים שעיצבה ג'ואנה. בכל בית שאנחנו משכירים גרנו בעצמנו ועברנו כל פעם לווילה חדשה, עד שהן הפכו לווילות יוקרה להשכרה. יש משהו מיוחד בתהליך הזה כי אני רואה את עצמי בכל בית וכל בית משקף את הדרך שעברתי. היום אני בדיוק מתכננת את הבית הבא ומתרגשת. הכי אני אוהבת את חנויות הבדים ולדמיין איך יראו המיטות, הווילונות והספות. כמעט בכל אחד מהבתים יש סימן יהודי ישראלי כגון מזוזה, חמסות, פמוטים לשבת, ספרים בעברית. השארתי בכל בית משהו ששייך לנו -למשפחה זה נותן הרגשה של בית והאורחים מרגישים בזה. למשל, ב'קאסה מיליה' יש תמונה של סבתא שלי. לאחרונה התפרסמה כתבה של עשרה עמודים במגזין ווג על ג'ואנה ואני שמחה שגיליתי את הכישרון שלה עוד בתחילת דרכה".
איך קונים שטח בקוסטה ריקה ומשתקעים? מלי: "החלום להגיע לפה על מאה אלף דולר כבר לא קיים, הכול יתייקר - במיוחד בסנטה תרזה. בזמן הקורונה הגיעו עשירי עולם שברחו מהסגרים, קנו פה את רוב האדמות שעל החוף והקפיצו את מחירי הנדל״ן. בכל רחבי קוסטה יש חופים ועיירות שונות ויש אין סוף שטחים לקנות, אצלנו בסנטה המחירים יחסית יקרים לשאר המקומות, מטר על הכביש מסחרי מתחיל ב-1000 דולר למטר. בהרים עדיין ניתן למצוא עסקאות טובות. אזרחות קיבלנו לאחר תהליך הגירה שבו הגשנו את כל הניירת שצריך מהארץ. אזרחות של משקיע מצריכה השקעה ראשונית של 200 אלף דולר לאדם והתהליך לוקח בין שנה לשנתיים. השטחים על הים הם בבעלות מדינה וזה תהליך ארוך, אך אפשר לקבל הסכם חכירה ל-25 שנים ולחדש אותו. לשטחי הטאבו שרחוקים מהים בכ-150 מטר והם בבעלות פרטית ניתן לקבל מהר יותר אישורי בניה. הכול מתנהל לפי החוק ויש לקבל אישורי מהנדס לכל בנייה. גם המחיה פה יקרה, המחירים בסופר בדיוק כמו בישראל ולעיתים גבוהים יותר, אך בעונה שמתחילה מנובמבר עוד תחילת מאי עושים כסף מעולה מתיירות".
אירועי השבעה באוקטובר: מלי: "ב-6 לאוקטובר נסעו לסופ״ש מחוץ לבית, היינו במסעדה ואצל חברים, אכלנו, שתינו וצחקנו הרבה. בירידה מהבית שלהם לכיוון המלון התחלנו לקבל הודעות מישראל, ממש עם האזעקה הראשונה, ומייד התקשרנו להורים ולחברים. הגענו למלון ולא ישנו כל הלילה, צמודים לדיווחים בזמן אמת. לאיליי וירין יש המון חברים שהיו במסיבה, ואת הידיעה על לירון ברדה שנרצחה קיבלנו על הבוקר, ירין לא הפסיקה לבכות ואז התחילה שרשרת של ידיעות מחרידות. רום שלומי, קצין בשלדג שנפל בקרבות הוא חבר של המשפחה בגנות והיה פה פעמיים, עידו הבן של מימי ורענן חברים ממושב גנות, האחיות תאיר והודיה דוד הן אחיות של עדן האהוב שלנו וחבר קהילה פה, שרק בשנה שעברה רקדו אתנו במסיבה בבננה ביץ' והיו הכי מצחיקות ויפות, ועוד חברי קהילה שאיבדו את יקיריהם. גם שני גבאי היפה הייתה בסנטה תרזה, ופרחים יפים נוספים שהיו פה ונקטפו. מצאנו את עצמנו כל יום בבית הכנסת בקדיש ותפילות למען עם ישראל, החטופים והחיילים. המצב היה קשוח אף אחד לא יצא מהבית, הווטסאפ הקהילתי לא הפסיק, כולם שבורים ובוכים. כבר בשבוע הראשון הזמנתי את כולם אלי להתחבק ולהיות ביחד, וכשכולם הגיעו התחילה סופה והפסקת חשמל, ישבנו לאור נרות ושרנו והתפללנו. אלו היו רגעים חזקים, עשינו הפרשות חלה עם הבנות פה. לאחר חודשיים בערך הגיע אלינו ניצול ממסיבת נובה שניפצע והוא משתלב בקהילה מדהים וממשיך בהסברה הלאומית.
איך זה להיות עכשיו ישראלי בקוסטה ריקה: "כל הקהילה התגייסה להסברה הישראלית והאנטישמיות הייתה במינונים קטנים, והיא בכלל מגיעה מזרים שגרים פה או מצעירים חסרי ידע שמושפעים ממה שרואים בתקשורת על הסבל של הפלסטינים. אין פה בכלל מוסלמים, להפגנות התמיכה בישראל הגיעו המון אנשים ואילו להפגנות פרו פלסטיניות גג ארבעים איש. ברשתות החברתיות כל מי שהרים את הראש קיבל מאות הודעות מהקהילה הישראלית. אני אישית מקפידה לעלות כמעט כל יום פוסטים של הסברה, אנחנו עדין במלחמה ואני הכי ישראלית שיש, מבין התושבים פה אנחנו נחשבים כראשי הקהילה של סנטה. יש לי משפחה גדולה בארץ והלב שלי שם. צריך להבין שאנחנו חיים במציאות אחרת. העונה החלה פה בנובמבר, הכפר שלנו מתמלא בתיירים מכל העולם ואנחנו מספקים להם את האווירה, מסעדות, מסיבות ואטרקציות, היה מאוד קשה בהתחלה להפיק חתונות ומסיבות אך הזמן עושה את שלו, זו הפרנסה שלנו וצריך לדעת להפריד".
האם אתם מתכננים לחזור לארץ? מלי: "כמה שנים לפני הקורונה חשבתי לחזור, הרגשתי שמיציתי פה התגעגעתי למשפחה והחברים, ירין למדה בדיוק בארץ וחשבתי שזה נכון לנו לעבור לפחות לחצי שנה כל שנה. שהגיעה הקורונה לא הפסקתי להיות בהודיה שאנחנו גרים במקום כזה ופתאום שהכול נדם וסגרו את הגבולות חזרתי ליהנות שוב מהים, מהשקיעות וכל דבר ריגש אותי. חזרתי לגלוש, יצאתי מהבית בשמונה בבוקר בלי אייפון כי גם ככה אין עבודה ואין למי לענות וחזרתי אחרי ארבע שעות של הליכה בים. ואז החלטתי שאין מצב שאני חוזרת, וזה קרה לי שוב במלחמה הזאת - הודיה ענקית שאנחנו פה. אז כרגע אין לי תכנית לחזור לארץ, רק געגועים להורים שלי ונקיפות מצפון שאני לא אתם. זה מאוד מאוד קשה לי".
