החודשיים האחרונים לא קלים לאף ישראלי, גם לא לאלה שחיים בחו"ל וצריכים להתמודד עם ביקורת חריפה ואנטישמיות. לשמחתה של האומנית והמעצבת מירית וינשטוק, שמתגוררת כבר כמה שנים בטוקיו, המלחמה במזרח התיכון כמעט לא מורגשת בקרב התקשורת והאוכלוסייה המקומית המאופקת. את תחושות השותפות והכאב היא חולקת עם ישראלים נוספים שחיים בעיר.
>> מרכיב שיש בכל בית: איך להסיר את הכתם המטריד בכיור
>> קלאס: הדירה של יעל פוליאקוב הרבה יותר מאופקת ממנה
מירית וינשטוק היא בעלת מותג תכשיטים מצליח שחלקה את חייה במשך שנים ארוכות בין יפו ופריז. בעקבות הצלחת המותג שלה ביפן היא החליטה לעבור לגור שם יחד עם בתה, כדי להגשים חלום וללמוד מלאכות יפניות מסורתיות. מאז היא מאוהבת בתרבות ובאסתטיקה היפנית.
הלוקיישן: אזור שנקרא Taito Ku במזרח טוקיו שיש לו אופי יפני מסורתי, עם הרבה מקדשים ובתי מלאכה מסורתיים. וינשטוק בחרה לגור בשכונה כדי לחוות את התרבות היפנית על שלל מלאכותיה.
בנות הבית: מירית, בת 43, ובתה ליליה בת ה-7. מירית גדלה בזכרון יעקב ולמדה עיצוב אופנה בשנקר. את מותג התכשיטים שלה היא הפעילה מישראל עד לפני 5 שנים, ואז העבירה את כל עבודת העיצוב והייצור של התכשיטים לטוקיו, כשהמותג נמכר ביפן, ארה"ב, קנדה, סין, קוריאה ואירופה. בנוסף, היא אומנית בעלת תואר שני מבצלאל ומציגה בתערוכות, לומדת איקבנה – סידור פרחים יפני מסורתי, במקדש בודהיסטי בשכונת אסקוסה המסורתית, וגם מעבירה הרצאות על אמנות יפנית וסיורי אמנות בטוקיו. היא אם יחידנית והמעבר ליפן היה כשליליה הייתה בת שלוש. היום ליליה לומדת בבית ספר יפני בכיתה ב, וכמו אמא שלה היא לומדת איקבנה וקרמיקה.
הבית: דירת ארבעה חדרים בגודל 68 מ"ר. חדרי השינה הם בעיצוב יפני מסורתי, עם רצפה של מחצלות טאטמי ודלתות הזזה מנייר שמחברות בין החדרים. בכל חדר יש גם ״טוקונומה״ - חלל מובנה בקיר ובו שמים סידור פרחים מסורתי ותולים מגילת קלף. וינשטוק: "אני אוהבת את הארכיטקטורה היפנית המסורתית ושמחה על האפשרות לגור בדירה עם אופי מסורתי". ביפן משכירים דירות דרך חברות תיווך בלבד, שמפרסמות את הנכסים באתרים ייעודיים. שכ״ד חודשי הוא כ-5000 שקלים, ואליהם נוספים חשבונות סטנדרטים של מים, חשמל, אינטרנט ועוד.
העיצוב: מירית וליליה עברו ליפן עם שתי מזוודות בלבד. מירית: "בשנה הראשונה גרנו בדירה מרוהטת, כשעברנו לדירה הזאת ניסיתי לשמור על חלל נקי ומינימליסטי שמאפיין את האסתטיקה היפנית וגם אהוב עלי. הרהיטים שבחרתי לקנות משקפים את הטעם שלי והם תערובת של רהיטי יד שניה, פריטים משווקי פשפשים (בטוקיו יש שווקי פשפשים נפלאים), פריטים בעבודת יד של מעצבים מקומיים וחברים שלי מכל העולם. סידורי הפרחים הם חלק בלתי נפרד מהעיצוב של הבית, ובגלל שהם משתנים תדיר אז הבית משקף את העונה, ומקבל מראה אחר מדי כמה ימים".
הבית שלכן לעומת בתי המקומיים: "ביפן יש דירות בארכיטקטורה מסורתית, וגם כאלה במראה מערבי לחלוטין. אני אוהבת שיש שילוב בין אלמנטים מסורתיים ומודרניים, ורואה שחברות שונות של עיצוב פנים ביפן מקיימות גם את הדיאלוג הזה בין אלמנטים מסורתיים כמו דלתות הזזה, רצפות טאטמי, צבעוניות טבעית עם בניה מערבית. אנחנו חולצות נעליים בכניסה לבית. על רצפת טאטמי אסור לדרוך עם נעליים בשום אופן, רק עם גרביים".
איך מתמודדות עם המצב הנוכחי בארץ: "אני לא מכירה באופן אישי אנשים שנפגעו והמשפחה שלי בסדר גמור. עם זאת הכאב עצום, אני מעודכנת בחדשות ובקשר רציף עם המשפחה והחברים הקרובים בארץ. ביום יום הכול מתנהל בחיים שלנו בטוקיו כרגיל, אז יש פער גדול בין החוויה מול ישראל לחיים שלנו".
איך זה להיות יהודי וישראלי עכשיו בטוקיו: כיוון שמירית לא מדברת יפנית היא לא יודעת בדיוק מה התכנים שמשודרים בערוצי התקשורת המקומיים, אך באופן כללי יפנים הם אנשים יחסית סגורים ולרוב לא ישאלו שאלות פרטיות שנחשבות לחטטניות. "כשקרה הטבח קיבלתי מעט מאוד תגובות ממקומיים. רק חברים קרובים מאוד פנו אלי בזהירות רבה ושאלו אם המשפחה שלי בסדר. עם התפתחות המלחמה יזמתי כמה שיחות אחד על אחד עם חברים וחברות קרובים והסברתי את התחושה שלי ונקודת המבט שלי. באופן טבעי הם לא יודעים מספיק על הסכסוך וניזונים מהתקשורת שהיא באופייה יותר פרו פלסטינית. ראיתי שהיו כמה הפגנות פרו פלסטיניות בעיר, או אירוע במסגד לתמיכה בפלסטין. להערכתי ההיקף שלהן הוא מינורי, בטח לעומת מה שקורה בעולם. אני לא חוויתי שום אנטישמיות, אפילו לא קרוב לזה. אני מרגישה בטוחה לגמרי בטוקיו, מוקפת בהרבה תמיכה. ביפן חיים כמה מאות ישראלים, יש לי פה חברים ישראלים קרובים ובאופן טבעי אנחנו חולקים תחושות שותפות וכאב. כל אחד מאתנו עוסק באיזה שהוא אופן בהסברה; אני הצגתי סידור 'איקבנה מדמם' בעצרת בשגרירות לנרצחי הטבח שהתקיימה באמצע אוקטובר. בסידור הבאתי לידי ביטויי את הכאב שלי לנוכח המצב".
הגעגועים לארץ: "אנחנו מתגעגעות מאוד למשפחה ולחברים. הביקור השנתי שלנו, שהיה אמור להיות בדצמבר, נדחה השנה ואנחנו מחכות להזדמנות הראשונה לבקר כשהמצב יירגע. מעבר לזה אני כל כך אוהבת את החיים ביפן, ומרגישה שהם מתאימים לי ולליליה. יש כמובן הרבה אתגרים שקשורים לתרבות השונה, ובעיקר זה שאני לא מדברת יפנית, אבל יפן היא מקור השראה אדיר בשבילי. אני מרגישה שיש לי עוד הרבה מה ללמוד ולחוות פה, ובינתיים התכנון הוא להישאר".