הביאנלה השמינית לקרמיקה ישראלית, שנפתחה זה עתה במוזיאון ארץ ישראל ברמת אביב, היא התערוכה המקיפה והגדולה ביותר בתחומה ומשמעותית לכל חובבי הקרמיקה, האמנות והעיצוב בישראל, השנה היא מביאה אל קדמת הבמה את תרומתה של אמנות הקרמיקה לתרבות המקומית, ותציג את מגוון האפשרויות של היצירה על כל שלביה – מחומר רטוב ועד חומר שרוף, ומכל דרכי עשייתו מימי קדם ועד לחידושים העכשוויים ביותר. השנה יוצגו עשרות עבודות במגוון רב של טכניקות ועולמות תוכן, בהן משתלבות אמירות פוליטיות, חברתיות, מגדריות, עיצוביות ואסתטיות, ונבחרו בקפידה אוצרותית כדי לעצב שיח תרבותי וחברתי מעמיק. 72 אמנים יציגו בתערוכה, מהוותיקים והמוערכים בתחום ועד הדור הבא והמבטיח. אוצר התערוכה השנה הוא ד"ר ערן ארליך, ראש המחלקה לעיצוב קרמי וזכוכית בבצלאל, אמן ומרצה לאמנות. התערוכה תוצג במשך שלושה חודשים ותינעל ב-10 בנובמבר 2016. בואו.
עוד בערוץ עיצוב הבית:
- לכל הכתבות בערוץ living
- איך תצבעו בקלות מטבח פורמייקה? המדריך המלא
- המדריך לעיצוב מרפסת עירונית בחמישה סגנונות
יעל נובק – שעשוע
"כקדרית אני יוצרת כלים בעבודת אבניים המאופיינת בפשטות ובניקיון מינימליסטי. עבורי הם נקודת מוצא או מילון צורני באמצעותו אני מבטאת אמירה אמנותית אישית וישירה. העבודה מתמקדת בהתבוננות ביקורתית בתרבות המתקיימת בעידן נטול גבולות, והיא משמשת לי מטאפורה לצורך העז בשליטה באמצעות תהליכי מיצוי, זיקוק ושימור המהות. לצד העמדה הביקורתית; יש ביצירה גם משחק, הומור ושעשוע".
ויקטוריה ויקי מרודי - New Born
"תהליך היצירה הוא דו שיח ביני לבין החומר על מנת להגיע לעמק השווה. בדיקת הטווח שבין רטוב לשרוף: האם ההתחלה היא החשיפה של החומר לאוויר העולם? האם הסוף הוא השריפה, נקודת האל-חזור?" העבודה מחפשת את תוחלת חייו של החומר הקרמי רטוב/שרוף, בעולם מקביל של קפוא/מופשר. בעבודתה הניחה ויקטוריה עוברי קרמיקה במקפיא שייפתח שוב ושוב על ידי עוברי האורח בתערוכה. אין לדעת מה יישאר מהעבודה בתום שלושה חודשי הצגתה, לאחר פתיחת המקרר שוב ושוב.
עינת כהן - ואללה בסדר - דיאלוג
"כארכיאולוגית לשעבר אני משלבת בין התייחסות לחומר כמאפיין תרבות חומרית לאורך ההיסטוריה לבין עולם הקרמיקה והאמנות העכשווי והאישי שלי. דרך שני כדים שרופאו ניסיתי לייצר דיאלוג בין תרבויות-אחיות, העברית והערבית, וההשפעות ההדדיות על השפה המעורבת שנולדה במהלך השנים בעקבות החיים זה לצד זה".
נעה ארד יאירי - חלוקות (מיכל, היבה, נלי, עדה)
"היחס שלי אל החומר הוא דו-ערכי: מחד גיסא הוא נהיר וטבעי לי, הוא טבוע בי עוד מילדותי בסטודיו של סבתי, מאידך גיסא הוא צופן סוד, תמיד עשוי להפתיעני ולהוכיחני על יהירותי בחשבי שאני מכירה אותו על בוריו. התעתוע, שבצביעת החומר השרוף לגוון של חומר רטוב, חושף את ההתמודדות הן עם הידוע והמוכר והן עם הלא בטוח והלא גלוי עד תום".
אפרת אייל - טעות הייחוס הבסיסית
החומר עבורי הוא מרחב חופשי. אינני מחויבת למסורת עשייה מסוימת ואף לא לידע טכנולוגי מסודר. לצד עולם החומר המוחשי מתקיים אצלי עולם שלם של פנטזיות חומריות שאני רואה בעיני רוחי. עולם שלא תואם בהכרח את התכונות הכימיות והפיזיקליות של החומר עצמו. הניסיון לגשר על שני עולמות אלו מניע את תהליך העבודה שלי ומאפשר לי להתבונן בחומר בכל פעם במבט חדש. החומר עבורי הוא מרחב חופשי. אינני מחויבת למסורת עשייה מסוימת ואף לא לידע טכנולוגי מסודר. לצד עולם החומר המוחשי מתקיים אצלי עולם שלם של פנטזיות חומריות שאני רואה בעיני רוחי. עולם שלא תואם בהכרח את התכונות הכימיות והפיזיקליות של החומר עצמו. הניסיון לגשר על שני עולמות אלו מניע את תהליך העבודה שלי ומאפשר לי להתבונן בחומר בכל פעם במבט חדש. בעבודתה לוקחת אייל את הדוגמניות של אדוארד מייברג מעבודתו על חקר התנועה , מגדילה את הפנים שלהן ומסיטה לראשונה את תשומת הלב מהגוף שאיתו מזוהות לאורך ההיסטוריה,. בכך מייצרת לכל אחת מהן אופי, ואישיות מובחנת.
אלון גיל- גן עדן
"החומר משמש עבורי מדיום אמנותי לביטוי רעיונות, רגשות והזיות. העבודה בו היא מענה תרפויטי המאפשר לי לבטא את תשוקותיי ומכאוביי. עבודה זאת היא מעין סיכום השנים האחרונות בסטודיו: יצירת כדים גדולים וביטוי ציורי אישי המשלב מסרים חברתיים וגלובליים, באופן המתכתב עם מסורות קרמיות עתיקות ומודרניסטיות של ציור סצנות חיים ופולחן על גבי כדי חרס. העבודה מבטאת יחס אמביוולנטי לחיינו בארץ ולסוגיית המקומיות".
רונית ברנגה - ארטמיס שלי
"אני מכורה לתחושת המגע של החומר בידיים. תחושה זו מרגיעה את אי השקט הפנימי של היצירתיות שלי. החומר מאתגר, דורש מומחיות וידע הנרכשים לאורך שנים. לדעתי, זה החומר הכי מגוון שניתן ליצור בו והוא מאפשר לי לפסל כל מה שאני מדמיינת, פסל של אלָה, אם מסרסת והתוצרים שלה".
רחל סטולר ודרור צחורי - אגר-טל
"אוסף מי טל המתעבים על הקרמיקה ומנקזם בכוח הכבידה למשפך מרכזי. החומר מאפשר לנו לחוות את מעגל החיים, להיות חוליה אחת באינסוף של הרס ויצירה. האם ניתן לחוות שוב את הבית במרחב האינסופי של העולם? האם אפשר לאסוף חלקי דברים שנזרקו וליצור מהם משהו חדש? להרגיש געגוע לברזל זרוק? ללוש בוץ בידיים ולבנות?"
