בפברואר האחרון, כמעט חמישה חודשים לאחר טבח ה-7 באוקטובר, אזרה מיכל סמץ עוז והעלתה לרשתות החברתיות מסע מתועד שמנציח ביקור בבתים שעיצבה בקיבוצים כפר עזה ונחל עוז. מעצבת הפנים, שכמו רבים אחרים בנתה את העסק שלה מהרשתות החברתיות וחיה אותן במלוא העוצמה, לא מצאה עד אז דרך לאסוף את עצמה ולבצע פעולה פשוטה לכאורה – לחיצה על מקש השיתוף. הלב והנפש הפצועים שלה, כתושבת העוטף בעצמה, לא הצליחו להדביק את קצב ההיגיון, שביקש לצעוד קדימה גם אם בצעד אחד קטן. כשחבריה חטופים בשבי החמאס בעזה, חברים רבים ושמונה מלקוחותיה נרצחו באותו יום שחור - היא והבתים היפים שנחרבו איתם נותרו דוממים.
>> לכל הכתבות בערוץ living
>> כמה פעמים יכול לב להישבר: מעצבת הרהיטים יונת אור נרצחה בטבח בבארי
>> מיטה חמה ונחמה: הצצה לדירות החדשות של מפוני העוטף
View this post on Instagram
סמץ ביקשה את אישור המשפחות ויצאה לדרך. במקור היא ממושב עין הבשור, שכיתת הכוננות הגדולה שלו הצליחה לבלום את ניסיון החדירה של המחבלים. מסע התיעוד שלה נערך עם מי שצילמה עבורה לא מעט בתים לאחר סיום העיצוב שלהם, צלמת האדריכלות ותושבת העוטף לשעבר, קרין רבנה.
"הם ישנו במיטה בבית ורצחו אותם, אותנו"
את המראות היא מתארת כ"זוועות". היא חזרה לבתים כדי לדרוך במקום, להריח באף ולראות בעיניים את השואה, כדבריה. "חטפתי הלם שאי אפשר לתאר במילים. השבילים וכל הנוי היפה והמושקע הזכירו לי את המסע לפולין בכיתה י"ב". במשך שלושה שבועות לא הצליחה להניע את עצמה להעלות פוסט עם אף תמונה. היא השתבללה בתוך עצמה ומשפחתה ועסקה רק בעזרה לחברים ולקוחות שאיבדו בני משפחה ופונו מביתם, פדויי שבי וחלקן אלמנות טריות, בעיצוב הקרווילה או הדירה השכורה שלהם. הסרטון שיצרה עם רבנה תמצת את הרגעים שהן שהו שם יחד ובעידודה היא הפיצה אותו. "קיבלתי חיבוק ממשפחה, מחברים, ממכרים, מעסקים שעובדים איתי ומקולגות, שמבינים כמה אישי הוא תהליך עיצוב של בית למשפחה. החברים, האנשים שהצליחו לשרוד את השואה הזו, הם הגיבורים. הם ישנו במיטה בבית ורצחו אותם, אותנו. מי ששרד, מי שנשרף לו הבית, מי שחזר חי מהשבי - אלה הגיבורים".
רבנה לא דרכה ביישובי העוטף מאז "צוק איתן". היא ילידת קיבוץ ניר עם, שם בנתה בית וגידלה עם בעלה את ילדיה. כשמאחוריהם שנת מגורים אחת בבית החדש, החליטו לעזוב. "עזבנו בגלל המצב הביטחוני, הרגשתי שאף אחד לא דואג לנו, ושאני לא רוצה שהילדים שלי יגדלו ככה. זה היה אחרי שארזנו את עצמנו 10-9 פעמים כדי להעביר לילות מחוץ לבית, והמצב התחיל להשפיע על החיים והמצב הנפשי". לפני חמש שנים העתיקו את ביתם למושב לוזית, וכעת, כשסמץ ביקשה ממנה לחזור איתה כדי לתעד את בתי המשפחות, היססה. "היה לי קשה גם קודם, ובטח עכשיו כששומעים את המלחמה. הייתי דרוכה ומתוחה". כל עוד הביטה על הבתים מבעד לעדשה, פעלה על אוטומט, אך כשהזיזה אותה והסתכלה למציאות בעיניים, חשה עצב עצום. "כמה ירי, ועל מה? את מי ניסיתם להרוג? מי האויב שלכם, זוג חמוד בני 50? מה הם עשו לכם? זה היה יום קשה לשתינו להסתובב על הדשא וברחובות הקיבוץ. באיזשהו שלב הרגשתי שאני לא מסוגלת יותר ויצאנו. זה היה קצה גבול היכולת שלי והוא נגמר. ידעתי שזה יקשה עליי, אבל זה היה חשוב".
"החיילים נכנסו בשקט מופתי, עם עיניים ריקות"
ברגע האימה של ה-7 באוקטובר הייתה סמץ, אם לארבעה, בממ"ד עם שתי בנותיה, לאחר שבעלה יצא לסייע לכיתת הכוננות. ב-10 בבוקר הוקפץ למילואים ומשרת שם עד היום, חלק מהזמן גם בעזה. הילדים הגדולים חזרו מהמסגרות שלהם למושב, ישירות לחמ"ל המלחמתי שנפתח ושימש את כל האזור. הם תפרו משמרות, קיבלו בשורות מרות על חבריהם שנרצחו, נחטפו או נשבו, ורק מקץ חודש חזרו למסגרות.
"ב-13:00 בצהריים, אחרי שהבנו שכל הגזרה באירוע, שלחתי הודעות לחברים שהוקפצו למילואים שהבית פתוח למקרה שהם זקוקים להפוגה", היא מספרת. "היחידה הראשונה שנכנסה אלינו אחה"צ בתיאום עם כיתת הכוננות והשכנים, כשהמושב סגור ונצור, הייתה של 15 לוחמים. הם נכנסו בשקט מופתי עם עיניים ריקות. אחרי ששמעתי קודם לכן שחבר טוב שלנו נהרג והתפרקתי, זה היה השוק השני – לראות את השתיקה של החיילים החסונים האלה. חבר אמר לי שהמראות בחוץ קשים מאוד ושזה לא הזמן לדיבורים".
ביום המתקפה האכזרית הסתמסה סמץ עם לקוחותיה עד שהקשר נותק, ביניהם סידני ויגאל פלש ז"ל, שנכנסו לביתם בכפר עזה בסך הכול שבוע לפני הטבח. מהמרפסת שלהם אפשר היה לצפות ב"מופעי טילים", ובמהלך השיפוץ דיברו ביניהם שזו תהיה נקודת תצפית מצוינת לאנשי תקשורת לקבל "זווית טובה". "אני כועסת על עצמי שלא דחיתי את הכניסה שלהם בשבוע. הם עברו לבאר שבע לתקופת השיפוץ וההרחבה של ביתם, ולא האמינו שנצליח לעמוד בלו"ז, אבל אני עובדת לפי גאנט והצלחנו להכניס אותם הביתה בזמן שנקבע - 28 בספטמבר".
ביתם של שרונה ובעלה ז"ל רן פוסלושני בנחל עוז תוכנן עם חזית שפונה לגדר הגבול. בחזית המערבית שלו אין פתחים למעט חלון ממ"ד בקומת הקרקע וחלון ממ"ד בקומה העליונה, כהחלטה תכנונית עקב הרגישות הביטחונית. הבית נבנה בשיטת GSB הירוקה ליציקת קירות בטון מבודדים תרמית, ובמלחמה התברר שהיא גם טובה ביטחונית. "ירי חודר בלוקים, אבל בכל הבתים עם GSB הירי נבלם ולא חדר את הקירות", היא מספרת. רן נהרג מאש כוחותינו בביתו, ב-7 באוקטובר, לאחר שניהל קרב מהקומה העליונה והציל שני פועלים תאילנדים שנמלטו לביתם. שרונה, שפונתה לאחר מכן למשמר העמק, מתכננת לחזור עם ילדיהם לבית כבר בקיץ הקרוב. הקהילה אמורה לעבור ליישוב מגורים זמני, אבל היא החליטה שלא יהיה עוד מעבר, והיא מפה חוזרת הביתה. "לפני חודש התאוששתי ואמרתי למיכל 'בואי לדבר על הבית'. חזרנו לפגישת שיפוץ עם אותו צוות שבנה – מיכל והקבלנים – והפעם הייתה שונה, כי בכל הפעמים האחרות שחזרתי ממנו, הייתי חולה", אומרת פוסלושני. "עשינו רשימה איך נסדר אותו ועל הדרך צחקנו שרן ישמח אם נשנה כמה דברים. כל הזיכרונות שלנו שם, הילדים רוצים לחזור. צריך לתת לזה הזדמנות".
במשפחתם של חן ובעלה ז"ל נדב גולדשטיין אלמוג, שאת בניית ביתם ליוותה, נרצחו בביתם נדב וים הבכורה. חן ושלושת הילדים, אגם, טל וגל, נחטפו לעזה והוחזרו בעסקת החטופים. "היינו בבית כמה פעמים והתחושות הן כאב וצער מאוד גדולים. הרצח של נדב וים היה בתוך הבית שכל כך אהבנו והרגשנו בו בטוחים", אומרת חן גולדשטיין אלמוג. "החיים בו כמשפחה היו מקור העוצמה והכוח שלי, והכול התרסק לנו מול הפרצוף". הם התגוררו בבית ארבע שנים והיא כמהה לראות אותו חדש ויפה, אבל לצד זאת הכול עדיין טעון. "אני לא יודעת אם נוכל לעשות זאת מבחינה אישית, אני והילדים, בגלל הסיפור האישי שלנו ובגלל המציאות הביטחונית. כרגע אני אמורה לעבור לקרווילה, ומשם רוצים להעביר אותנו בקיץ לעוד קרווילה. עם כל מה עברנו, אין לנו בית, אין יישוב ואין קיבוץ לחזור אליו. אתה עקור, פליט ותלוש".
ביתם של לילי ורם איתמרי ז"ל הורחב לפני חמש שנים, עם בקשה של לילי לחדר שינה מאסטר כמו בבית מלון, כדי שיראו ממנו את הנוף המשכר של העוטף. ביתם נשרף כליל. מירה שטהל ז"ל הייתה לבד בביתה ונרצחה בממ"ד.
תושבי מושב עין הבשור, שם ביתה של סמץ, התפנו בשיירה מאובטחת לאילת, וסמץ התפנתה לחברים באבן יהודה, שם היא ובתה הקטנה בוחרות כל יום בחיים מחדש. אחרי הסיור הבינה שאינה יכולה לחזור לעבוד כבעבר. "אין יותר כרגיל. מה שהיה לא יהיה. הפכנו להיות אנשים אחרים, עצובים ומלאי געגוע. נמאס מהבולשיט ומהפייק, מלומר ש'יהיה בסדר'. צריך לעשות שיהיה בסדר, הלכה למעשה. העולם ממשיך בשלו ואנחנו עם הקושי בהפגנות כל מוצ"ש וחברים שלנו בשבי".
יומן המסע הבא- תקומה
היא מנסה לחזור לעבוד, אבל מתוך האבל מתקשה לחזור לשגרה. "אני רוצה לחזור לבנות את ארצנו ולא להיכנע. סמכנו יותר מדי על עובדים פלסטינים. נמשיך לייצר איכות חיים, יופי ואסתטיקה למרות ועל אף. לא יזיזו אותנו מהעוטף אבל אנחנו דורשים ביטחון מלא. אין לנו עניין שהפתרון יהיה למגן את עצמנו לדעת ולגור מאחורי חומות בטון. הפתרון צריך להיות אחר ויפה שעה אחת קודם! אחרי מה שעבר עלינו ב-7.10 צריך להחזיר לנו את תחושות הביטחון והאמון במדינה ובמערכת הביטחון. שניהם נעלמו כליל. זה תהליך שייקח זמן אבל הוא חובה והוא נדרש".
לאחר הביקור בכפר עזה פנו סמץ ורבנה למושב השכן, כפר מימון, לא רחוק מכפר עזה, כדי לצלם פרויקט חדש שלה שנבנה בימים אלה. את הבית ביישוב, אליו לא הצליחו לחדור מחבלים במתקפה, היא מתכוונת לתעד כיומן מסע – הפעם מסע לתקומה.
