כמה פעמים לב יכול להישבר: ביום שישי האחרון, בתום 14 ימים מאז השבת השחורה, זוהתה גופתה של מעצבת הרהיטים האהובה יונת אור בת ה-51 מקיבוץ בארי. נכון לכתיבת שורות אלו אלה בעלה דרור, 48, ושני ילדיהם, נועם, 16, ועלמה, 14, עדיין נעדרים. בנה הבכור יהלי, שמצוי בעיצומה של שנת שירות בצפון, ניצל מהתופת.
"את אור בקצה העולם", אמרו ליונת אור מקיבוץ בארי לא פעם, והיא תמיד התעקשה שחוויית הקנייה אצלה בנגרייה "עיונה" בקיבוץ היא אחרת: "הסטודיו ממוקם בקיבוץ, ליד חצר פורחת, חוויה שנותנת רגע לשכוח מכל ההמולה ולהטעין מצברים לפני שחוזרים הביתה", כתבה בחשבון הפייסבוק שלה בפברואר לפני שלוש שנים. "החודש הזה הוא הזדמנות כפולה ומכופלת - בנוסף לביקור אצלנו, תוכלו ליהנות גם מטיול יפהפה באזור, מפריחת הכלניות המפורסמת ומהנופים עוצרי הנשימה של המרחבים הבלתי נגמרים. אז אני אומרת - בשביל דברים טובים ומיוחדים, שווה להתאמץ! אחרי הכול, אנחנו מדינה קטנה. מה זה שעה נסיעה בשביל משהו שהוא יקר ערך עבורנו?"
>> לכל הכתבות בערוץ living
>> כזו עוד לא ראינו: דירה בת"א שנראית כמו משתלה
>> שלח לי שקט טוב מוגן: פעילויות מרגיעות לילדים
עיונה - נגרייה כחול לבן בקיבוץ הפסטורלי
"כואב לי הלב, קשה לי לנשום, אני משתגעת מדאגה. יונתי איפה את??? בבקשה תחזרי להגיד להם להעיף מהר את הטנק הזה מהכניסה לנגרייה", כתבה ברשת בתחינה צליל דיבקר, שעבדה צמוד לאור בשלושת החודשים האחרונים. דיבקר היא בת קיבוץ שעזבה וחזרה רק לאחרונה עם בנה בן ה-3, וכשחיפשה עבודה, האירה לה יונת את האור. הן היו בעיצומה של מכירת חול המועד סוכות בסטודיו ובנגרייה, ועשרות לקוחות הגיעו מרחבי הארץ בעקבות ההזמנה שכתבה יונת "להריח את ריח העץ, לגעת בחומר ולהיפגש עם עיונה פנים מול פנים". דיבקר: "רק ביום שלישי (3.10.23) היא חזרה לנגרייה אחרי שהמשפחה שהתה יחד ב'יער השחור'. אנשים הקיפו אותה, הראו לה תמונות של הבית, והיא ייעצה והתאימה להם ריהוט".
נגריית "עיונה" - סיפור פשוט מעץ, היא מותג לעיצוב וייצור רהיטים כחול-לבן, יצירה עצמאית שהייתה חשובה ליונת מהרגע שבו כף רגלה דרכה בנגרייה הקיבוצית והיא הפיחה בה חיים. אביה עבד בה בעבר, ולאחר שהיא שיפצה וחידשה רהיטים ביוזמתה, קיבלה את המפתחות והפכה אותה לנגריית איכות עם מצבעה, חנות פיזית וחנות און ליין שמספקת רהיטים לכל הארץ - מיישובי העוטף ועד רמת הגולן. בעולם העיצוב הישראלי אין כמעט מישהו שלא מכיר את יונת ורהיטי המותג שלה עם הקווים הנקיים והנגיעות הנוסטלגיות של תריסי עץ, זכוכית סבתא או מראה גולמי. רהיטי סנדוויץ' בירץ', עץ אלון מלא, פרזולים איכותיים ומניפת צבעים חיים שהרכיבה בעצמה בשיתוף חברת "גוונים" מוצבים היום בבתים ישראליים רבים, כשולחנות סלון ואוכל, מזנוני טלוויזיה, שידות אמבטיה, ויטרינות, ספסלים, כורסאות, כיסאות ואביזרי דקורציה עם הטאץ' שלה.
"ברגע שיהיה אפשר לחזור, אנחנו מרימים את המקום מחדש"
דיבקר החלה את עבודתה בנגרייה רק לפני חודשים בודדים, אבל את יונת ומשפחתה היא מכירה מאז ומתמיד. "'עיונה' זה יונת, עסק שהיא הקימה לאחר שקיבלה חלק קטן בנגרייה וזה לאט לאט התפתח עד שכל המתחם נהיה שלה. שם החיבה של אבא שלה הוא עיוני, והיא החליטה לקרוא לעסק 'עיונה' כבעלים והמעצבת", היא סיפרה. "כשנכנסתי לעבוד אצלה, התקרבנו וגיליתי בן אדם מדהים, ששמח תמיד, עם חיוך על הפנים ואנרגיות חיוביות. תמיד רואה את הטוב באנשים. היינו מדברות על לקוחות שמעצבנים אותי, והיא הייתה אומרת לי 'תבואי בטוב ובאנרגיות חיוביות', וכך השרתה עליי את האנרגיות שלה".
בימים אלה נמצאת דיבקר בים המלח עם רוב אנשי הקיבוץ. עד לגילוי היא הניחה שהמשפחה נחטפה לעזה ותחזור. "תכננתי איך אשב אתה, אקשיב למה שקרה לה ואיך אנחנו מרימות שוב את הנגרייה. לא היה לי שום תרחיש שזו תהיה התוצאה. קיבלתי את הבשורה והתרסקתי. אני עדיין לא מעכלת". בינתיים היא שמעה מאחד העובדים שביקר בנגרייה שמצא אותה במצב שלם. "רק כמה רהיטים קצת זזו מהמקום", היא אומרת. "העובדים מאוד מגויסים, וברגע שיהיה אפשר לחזור, אנחנו מרימים את המקום מחדש. יונת, שעבדה כל כך קשה לבנות אותו, לא הייתה רוצה לתת למקום להיסגר, ולמענה ולזכרה לא ניתן למחבלים לרצוח גם את הנשמה של עיונה. אנחנו מנסים להרים את הראש, כי אנחנו בעיצומו של הסיוט, אבל נרים ונקים אותו. זה מה שיונתי הייתה רוצה".
"זכיתי להכיר אותה ולעבוד אתה"
"הקסם והאור של יונתי האהובה מפוזר בכל כך הרבה בתים יפים בישראל", מספרת מעצבת הפנים מיכל זילברשטיין שעבדה עם יונת. "זכיתי לעבוד מולה, אשת מקצוע כל כך אחרת. אישה חזקה שמובילה נגרייה עם פריטים כל כך ייחודיים, שמספרים בדיוק את הסיפור של מי שעומד מאחוריהם - צניעות, טבעיות, טוב לב, קסם ופשטות - במובן הכי יפה וטהור של המילה. יש בתים שזכו שתהיה להם נגיעה מיוחדת מיונת לנצח! ואני מרגישה שזכיתי להכיר אותה ולעבוד אתה".
ליאת רהב, שעבדה עם אור במשך שנה שלמה כאשת יחסי הציבור שלה מספרת: ״התאפקתי לא לכתוב לך, פחדתי. חיכיתי שתעלי עדכון לחשבון האינסטגרם שלך. התפללתי. קיוויתי שעוד יום יומיים אשמע ממך שהכל בסדר. כל יום עקבתי בדאגה לראות אם את מעלה משהו. מתפללת. כל השעות שחברי הקיבוץ היו נצורים בביתם, דמיינתי אותך. וסירבתי להאמין שמשהו רע קורה. קיוויתי שהכול יעבור ועוד מעט נדבר. ועכשיו …זוועות", היא מתארת. "אתם משפחה מדהימה. ואת אישה מיוחדת מלאה אהבה. שנה שלמה עבדנו יחד, כל שיחה אתך הייתה חברית, אנושית, חמה. אנשים לפני הכול. לפני עבודה, לפני הכול! בבקשה תגידו שזה חלום רע".
גם מעצבת הפנים רוית רוד מספרת שהתוודעה לראשונה ליונת ולנגרייה שלה, כשלקוחה רצתה לרכוש ספסל שלה ומעבר לקו ענתה לה אישה נעימה ושירותית. "כעבור מספר שנים השתתפתי בהפקת עיצוב בנגרייה בקיבוץ בארי. בילינו יום שלם יחד, והכרתי אישה צנועה, מוכשרת, שלא אוהבת להיות באור הזרקורים אבל אוהבת את עבודתה בכל מאודה, וכל רהיט שנוצר, נוצר באהבה רבה. היינו בקשר מדי פעם ולבי נשבר לשמע הבשורה המרה". 
מעצבת הפנים אורי פישמן עבדה עם יונת כמה פעמים והזמינה ממנה "ריהוט מיוחד וצבעוני כמו שרק היא ידעה לייצר". "היא הייתה טובה כל כך ונעימה. כשהבנתי שהם נעדרים, לא נרגעתי מהמחשבה וקיוויתי לנס בתוך כל התהום הזו. ניסיתי להגיע למשפחה ולשאול, כי לא פרסמו בעניין. בצאת השבת חיכתה לי הודעה מחברה טובה של המשפחה שעדכנה אותי באסון. אני לא יכולה להכיל את הרוע".
פישמן הרגישה שהיא חייבת להנציח את פועלה וביקשה ממעצבות להעלות לדף הפייסבוק שלה ושל יונת תמונות מבתים שהן עיצבו, ובהם השאירה יונת את חותמה. "המושג 'בית' קיבל משמעות חדשה, והיא זו שמזכירה לכל אחד מהלקוחות שלנו את היותה. בצבע, בעיצוב, בחיים שנתנה לבתים. אין לי איך לנחם אותם. יש לי רק איך לזכור ולהזכיר שהיא הייתה ונגעה בהרבה משפחות ויצרה להם בית. לזכרה".️
יהי זכרה ברוך.
