סיפורו של הבית הצבעוני בשכונת בקעה מתחיל בסיר ג'חנון. האדריכל מתי רוזנשיין הגיע לארוחת שבת אצל אמו הבשלנית, שהכינה בהפתעה ג'חנון למשפחה. דודו שיחק קצת עם האש וכל הסיר נשרף. "כאב לי הלב לזרוק אותו לפח", מספר רוזנשיין, "אז עיטרתי אותו בצבעים בהשפעה של סוזנים. זאת היתה השראה לבית הזה. אמנם לחם שרוף, אבל היה בזה משהו נורא ירושלמי וזה השפיע על מה שעשינו בבית". חזונו של רוזנשיין התחבר לזה של בעלת הבית חובבת הצבע, ויחד הוחלט לבנות את הבית כמעשה טלאים שמתחברים אלה עם אלה בהרמוניה.
חזיתו של הבית הירושלמי היא התזכורת האחרונה לבית המקורי שנבנה לפני כמאה שנים. תכולתו רוקנה לחלוטין ואף נבנתה קומה נוספת. גודלו של הבית המחודש הוא כ-200 מ"ר, והוא כולל מטבח, חדר ארוחת בוקר, סלון, חדר אוכל, מבואת כניסה רחבה וחדר עבודה בקומה הראשונה ועוד חמישה חדרי שינה בקומה השנייה לבני המשפחה המתגוררים שם: זוג הורים וארבעה ילדים בני שנתיים עד 15.
עוד באתר לעיצוב הבית:
- לכל הכתבות בערוץ living
- הדופלקס של משה קסטיאל הוא כרטיס הביקור של העסק
- בודק הפירות שיזהיר אתכם מראש. החמישייה
אליס מארץ הפלאות
"כל חלל קצת שונה ואמור ליצור אווירה אחרת, אבל המטרה שחללים יזרמו אחד לתוך השני", מסביר רוזנשיין. מהמטבח בעל התקרה הגלית שקירותיו מכוסים בקרמיקה כחולה, דרך חדר האוכל האדום שיוצא ממנו והסלון המתון יותר בהמשכו, כל חדר טומן בחובו הפתעה, או "מוזרות", להגדרתו של רוזנשיין, אחת מהמטרות המוצהרות בתכנון הבית. אחת הדלתות בבית, למשל, נראית כאילו נלקחה היישר מ"אליס בארץ הפלאות": היא נמוכה ובקושי אפשר לעבור דרכה ולידה ניצבת דלת סטנדרטית.
האקלקטיות המשוגעת של הבית באה לידי ביטוי גם בעירוב התרבויות בתוכו. באחד החדרים תמצאו מנורה בהשפעות מרוקניות, באחר קמרון (קירוי קשתי) בעל ניחוח היסטורי, שילובי של אבני טרסות או ריצוף שפורק מבית ישן לצד אלמנטים מודרניים יותר. בהרבה בחינות גם האלמנטים הקלאסיים יותר זכו לפרשנות מודרנית, נקייה ונטולת עיטורים, כמו הקשתות העדינות נטולות הפיתוחים המפוזרות ברחבי הבית. בכל הבית אין כמעט פריט אחד מתועש - הכל מלאכת יד, מהאריחים בשירותים ועד למתלה הסירים במטבח.
המשכיות ויזואלית בין החללים
הבית מאזכר בתכנונו בתים ירושלמים מסורתיים בסידור החללים סביב חלל מרכזי. וכך, דרך הכניסה לבית מגיעים לרחבה המקשרת בין המטבח, חדר ארוחת הבוקר, הסלון המרכזי וחדר אוכל נוסף, שבהמשכו מרפסת רחבת ידיים. "האתגר הוא ליצור קשר והמשכיות ויזואלית בין החללים", מסביר רוזנשיין. "כאן ניתן למשל להיות בחדר אחד ולקבל מבט רחוק, דרך חלל נוסף למרפסת". גם בקומה השנייה מתפתח הבית מתוך החלל המרכזי שבמעלה המדרגות - פינת המשפחה. החדרים של בני המשפחה בנויים סביבה וכך גם המרפסת הגדולה הצופה אל הרחוב.
בעלת הבית ביקשה בית נינוח ומאוד מקומי, שמתחבר לנופה של העיר. גם רוזנשיין מאמין שהאדריכלות חייבת להתייחס באיזה שהוא אופן למקום שבו ממוקם הבית. הקונטקסט, הוא מסביר, חשוב מאוד ונותן אוריינטציה - תחושה של מאיפה הגיעו ולאן הולכים. "הנטייה הטבעית הברורה שלי היא הרבה יותר מודרנית ומינימליסטית, אבל אני משתדל שזה יהיה חם, לא מנכר וקשור למקום. זה בא לידי ביטוי בהרבה חומרים, למשל. בית צריך להיות פונקציונלי לחלוטין אבל לעורר את הרגש, בלי זה הוא לא שווה כלום".
