בשכונה שקטה ומנומנמת בהרצליה מתבלטים הבתים הפרטיים בין העצים ירוקי העד, אבל הישנים שבהם חבויים, גדרות חיות מקיפות את הגינות רחבות הידיים, וכמעט שאיש לא שם לב לחיים שמתנהלים בתוכם. בימים של חוסר ודאות ויירוטים בשמיים, מה שנותן את השקט בבית החד קומתי של מעצבת הפנים לילך מורבר, הוא דווקא מקלט תת קרקעי בקצה הגינה, שנקבע אי שם בשנות ה-50 של המאה הקודמת. הבית הוא "בית סבתא" ישן, ואותו מצאו היא ובן זוגה, מפקח בנייה, לפני חמש שנים ולא יכלו לעזוב. "האדם שגר שם עזב את הבית לאחר 30 שנות שכירות, וכשהגעתי לבית, הרגשתי שמצאתי אוצר", מספרת מורבר. "הוא אומנם היה במצב מוזנח, אבל הגינה השמורה טופחה כל השנים, ומשכה אותי מיד. זו גינה של פעם, עם צמחייה שאף אחד לא כבר לא שותל היום - עץ אשל שאופייני לשכונה בגלל המלחיות מהים, עצי אזדרכת, שדרת הרדופים עמידים וחזקים, שרואים בדרך כלל באיי תנועה ולא מקובל לראות בבתים. כל הצמחייה נשארה אותנטית, תשתית גינה מהמאה הקודמת, למעט תוספות שנעשו במהלך השנים, וזה הקסם של הבית. הגינה שעוטפת אותך. בית קטן יחסית עם המון גינה".
>> לכל הכתבות בערוץ living
מורבר היא דור שלישי לחקלאות במושב עין ורד במרכז הארץ. אחיה ואביה הם חקלאים וכך גם שני הסבים שלה משני הצדדים, ואת האהבה לאדמה היא ינקה מגיל אפס. את המושב עזבה לאחר 47 שנים, אבל ידעה שבבית הסבתא הזה, שבו היא נאלצת להצטמצם, תוכל לקבל את מרחב הנשימה הירוק שהיא זקוקה לו. "גרנו בהרחבה במושב ובכל שבת יצאנו אני והאחים שלי לעבוד באדמה. התפקיד שלי היה לתחזק ולטפל בגינה. יש לי אהבה גדולה לצמחייה".
בבית הנוכחי אין תחושה של עיר, אלא מעט מהתחושה של המושב. הוא פשוט במבנה, פשוט במראה, וציוצי ציפורים ממלאים את מרחביו. כשמורבר ראתה אותו לראשונה - מוזנח, כהה, קודר וחשוך, עם מעט חלונות, לא נבהלה. "ככל שהבית במצב קטטוני יותר, הוא מרגש אותי ומוציא ממני יצירתיות, כדי לברוא יש מאין. אני יודעת לדמיין את המוצר המוגמר. ידעתי שלכל ילד מהשלושה יש חדר משלו, ואני כבר אסתדר".
רק המטבח המוזנח הוחלף
הבית בנוי על שטח של דונם, ופרוש על פני 150 מ"ר. כשהיא קיבלה את המפתח עמדו לרשותה שלושה שבועות להלך עליו את הקסמים שלה - בתים עם אנרגיה מהפנטת, שלא רוצים לצאת מהם, מאופיינים בסגנון פיין, מושקעים ואלגנטיים, אך לעולם לא מנקרי עיניים. "הם מושקעים במערכות הפנים ובאיכות הבנייה, אבל תמיד צנועים ומחברים בין עולמות התוכן של חלל, חפצים, קיימות וצמחייה". בפרק הזמן הקצר הזה הייתה צריכה לייצר בית למשפחתה, הורים ושלושה ילדים בוגרים (14, 19, 23). רק את המטבח המוזנח היא החליפה, הזמנה שהתארכה מעבר לכניסה לבית. צבעו של בית הסבתא לא היה לבן, אלא בגוון טיח מיושן שעל חלקו טיפס צמח הקיסוס. מורבר החליטה לצבוע את כל החלקים החשופים בלבן ולטפל בחלונות המרכזיים בבית. הם היו קטנים ביחס לבנייה העכשווית, ואף אחד מהם לא פנה לדרום או למערב ולכן לא נכנס לבית הרבה אור טבעי.
"אני אוהבת לשמר קסם של בית ישן ומתחברת לזה מאוד. לא רציתי לשנות את אופיו של הבית, אלא להישאר עם הדברים האופייניים לו, ורק להאיר אותו. לא פתחנו שום חלונות, אבל הסרנו את קיר פינת האוכל שחצץ בינה ובין המטבח וכך נפתח המבט מהמטבח לסלון ומשם החוצה, לגינה". בנוסף לקיר הזה הוסר גם קיר חדר הרחצה של ההורים, אך מלבדם לא היו עוד שבירות קירות והרוב התבסס על הקיים עם ממד הזמן המצומצם ושמירה על תקציב.
דלת הכניסה של הבית נפתחת למבואה קטנה, שמימינה האגף הציבורי עם מטבח, פינת אוכל ושתי מדרגות לסלון, ומצד שני אזור פרטי עם יחידת הורים שפונה לגינה האחורית, ושניים וחצי חדרי שינה. המטבח בנוי משני פסים מקבילים, האחד של ארונות נמוכים ויחידה גבוהה לתנורים עם חלון שפונה לחזית הבית, והשני אי בעומק 70 ס"מ. פיגום קונסטרוקטיבי התווסף בסמוך, ברוח הקיימות שכן נלקח מאתר בנייה ונצבע בלבן. "המקום קטן והייתי צריכה להוציא ממנו את המיטב, ולאפשר לעצמי לעבוד בחלל כשאני מסתכלת דרכו החוצה ומשקיפה לגינה".
"לרהיט יש נשמה, ולבית יש אופי, וזו קיימות מבחינתי"
הבית נצבע כולו לבן גם מבפנים, כולל מסגרות החלונות הישנים. את הוויטרינה של המרפסת לגינה היה צריך להחליף, שכן רוב המסגרת שלה הייתה במצב ריקבון, ונוספו חלונות בלגיים בסלון, במטבח ובחדר השינה. גם חדרי האמבטיה שופצו קומפלט ואחד מהם סופח לחדר השינה של ההורים. הקמין בסלון נשאר מהדייר הקודם ומורבר הוסיפה לבית וילונות האפלה חדשים, משום שברובו אין תריסים בחלונות. לאלה שיש, התריסים עולים ויורדים עם חבל, כמו פעם. רצפת הבית המקורית הייתה מעץ למינציה ומתחתיה קרמיקה. בעצת חברת "מעודד צבעים", נתנה מורבר אוקיי לצבוע אותה בפריימר ולאחר מכן בצבע לבן מיוחד, וקיוותה לטוב. "מקסימום השקענו 2,000 שקלים לחינם". מקץ יומיים של ייבוש גילתה שהניסוי הצליח, ושיהיה עליה לחזור על החלקים השחוקים יותר, כמו הכניסה לבית, פעם בשנה. "העדפתי לשמר ולהשתמש במה שיש ולא לקנות ריצוף חדש, כחלק מתפיסה של קיימות". התפיסה הזו מושלכת גם על ליקוטי החפצים שהיא מבצעת ברחוב כאג'נדה, ואף מבקשת בשגרה מלקוחותיה רשימה של תמונות ורהיטים כדי לשלב אותם בבית החדש שהיא מעצבת להם. "לרהיט יש נשמה, ולבית יש אופי, וזו קיימות מבחינתי. כל הרהיטים בבית שלי הם ליקוטי רחוב, כאלה שהעברתי מהבית הקודם והם איתי כבר 20 שנה". בחדר העבודה ליד חדר השינה, למשל, יש שולחן שמצא לקוח שלה בבית של אישה מבוגרת לפני זריקה לרחוב, ובחדר השינה מול המיטה תלויה תמונה שנלקחה משם כמו שהיא, ללא זכוכית, וכך נתלתה.
ביקור בגינת הבית כמוהו כביקור בפארק בוטני עם הפתעות. בתוך גרין האוס לבן ממוקם הסטודיו שלה, פתוח לגינה ולשמיים, כדי שתוכל לשמוע בכל רגע את הציפורים ואת טיפות הגשם. "שנים היה לי חלום לפתוח משרד בתוך משתלה, ואז בניתי את הגרין האוס הזה, משרד בלי קירות, עם פלואו מהגינה אליו והחוצה, וממנו יוצאים ונכנסים כלבים, חתולים, זבובים. הטבע הוא כדור הרגעה".
שימוש במה שיש, שמייצר סיפור דרך הבית
עם שורשים מושבניקיים היה ברור למורבר שהיא זקוקה לדבר נוסף עבור הנשמה, והקימה לא רחוק מהגרין האוס אטלייה לצמחים, מעין השלמה לסטודיו העיצוב והאדריכלות שלה. "מבחינתי צמחייה זו יחידה אחת, ולא משנה אם מדובר בגינה, בדירה עם מרפסת או בחלל משרדים בלי מרפסת. כשאני בתמונה, הירוק תמיד יהיה נוכח. לצמחייה יש נוכחות משמעותית, וכל חלל יקבל טיפול בצמחים כחלק אינטגרלי". כשם שהיא בוחרת עם לקוחות צמחים וכלים מחנויות, כך היא מלקטת את החפצים והכלים לאטלייה שלה, שותלת בהם צמחים ומשם הם יוצאים כעת לבתי הלקוחות. "הקורונה סגרה אנשים בבתים ויצרה שינוי, שרואים עכשיו בעלייה במכירת צמחים במשתלות. אצל הדור הצעיר כבר רואים עציצים בדירה. מיועד לנפש ואני מאמינה שעוד כמה שנים זה יהיה חלק בלתי נפרד אצל כולם".
את האטלייה היא סיימה לעצב ב-6 באוקטובר 2023, מתוך כוונה לקיים בו סדנאות לשזירת פרחים "שיעשו לאנשים מסז' בלב", ולמכור את הכלים והצמחים. המלחמה פרצה למחרת היום, והמקום המשיך לפרוח בטבעיות, אבל נפתח רשמית בינואר האחרון. יש בו שולחן עץ גדול מהבית הקודם שלה, שולחן נוסף שמצא בעלה רגע לפני שנזרק לרחוב וקיר מדפים שנוצר משאריות העץ של המבנה. "אני ממחזרת אובססיבית", היא צוחקת. "עובדת עם מה שיש, ומוציאה דרך היצירתיות מרחבים מוארים ונעימים". מנקודת המבט שלה זוהי עשייה בפשטות ובצניעות, שימוש במה שיש, שמייצר סיפור דרך הבית. העיצוב תמיד נינוח, מאופק ולא מנוכר, ודרך השימור והקיימות היא יוצרת בו קסם שהופך את הבית לאישי ואנושי, ברכות. 
