"הייתי ילד בודד ועצוב שחי עם המון תחושות אשמה ורצון לרצות את הסובבים אותי, ולהרגיש שייך. מדי שבוע, בכנסייה, נהגתי לבקש מאלוהים שיעזור לי וימציא תרופה שתהפוך אותי להיות כמו כולם. האמנתי שאם אשנה את האופי שלי, אשחק עם הבנים, אלוהים ישמור עליי ויעזור לי. בתוך תוכי הרגשתי רצון לבטא את עצמי גם כלפי חוץ ולהיות שונה, אך לא יכולתי - לא הורשיתי לגדל שיער, לעשות עגילים ולהביע אופי אישי בסגנון הלבוש", כך מספר אליאס מויס מנצרת.
עוד בערוץ עיצוב הבית:
>> לא רק כוהנת בישול: הווילה המשגעת של שי-לי ליפא
>> הלם: אף פעם לא ניקינו את הפריט הזה כמו שצריך
בשנים האחרונות היה מויס סטודנט מצטיין לארכיטקטורה במרכז האקדמי לעיצוב ולחינוך ויצו חיפה, ובסוף שנת הלימודים הקודמת קיבל ציון לשבח על פרויקט הגמר שלו "הברית החדשה", שבו הציע שינוי מהותי במרכז ההיסטורי והמסורתי של עיר הולדתו. מויס הציע להפוך את הקומפלקס למרכז יצירתי מגוון ומרחב המכבד את כולם, ללא הבדל דת, מין, גזע ומסורת. "במרכז הפרויקט עומדים השאיפה והרצון לתקן מקומות חשוכים בזיכרונות שלי וליצור מרחב מגוון לצעירים, מקום לביטוי וליצירה ושמכבד את כל מבקריו ומשתמשיו", אומר מויס.
"הנזירות האשימו אותי בשונות שלי, והאמנתי להן"
מויס גדל בבית מסורתי נוצרי במרכז העיר. משפחתו אמנם אוהבת ותומכת, אבל מילדותו ונעוריו נשארו לו צלקות רבות. "רק בגיל 20, כשעברתי לחיפה והצלחתי לצאת מהחברה שבה גדלתי, הבנתי כמה הילדות שעברתי הייתה קשה וכואבת", הוא מספר. "במשך 14 שנים למדתי, כמו כל ילד נוצרי בנצרת, במנזר, שפועל ומחנך לפי חוקיות מסוימת של דת ומסורת. כל מי שחורג ממנה מוגדר כשונה או כחולה. חוויתי זאת על בשרי - בגלל שהייתי שונה מיתר הילדים לא היו לי חברים, הרגשתי מאוד בודד ואפילו סבלתי מהחרמות. גורמי החינוך בבית הספר במנזר לא ידעו להתמודד עם ילד כמוני, השונה מהנורמה, ובמקום לעזור, הם התעלמו ממה שעשו נגדי, האשימו אותי שאני שונה ואף הציעו לי ללכת לרופא בגלל השונות שלי. הנזירות האשימו אותי בשונות שלי וכך גם אני האמנתי - האשמה היא שלי. ההורים שלי שחשו בקושי שלי ניסו לעזור לי למצוא חברים אחרים במסגרות נוספות מחוץ למנזר אבל גם זה לא עזר".
אחרי שסיים את התיכון ועבד שנה כמלצר באחת המסעדות בנצרת, מויס עבר לחיפה והחליט ללמוד אדריכלות. "ההחלטה ללמוד אדריכלות באה לי בטבעיות. כבר בבית הספר תמיד אהבתי לצייר, ובמקום להתרכז בלימודים, בשיעורים במקצועות שלא אהבתי, הייתי משרטט ומשרטט. שרטטתי על כל השולחן מגדלים, ערים ורחובות, זה בא לי באופן טבעי, ורק בסוף השיעור הייתי רואה מה יצא - עיר שלמה. יום אחד ילדה מבית הספר אמרה לי שאני צריך להיות אדריכל, מקצוע שלא הכרתי בכלל. בחברה שלי היו כאלה שהלכו ללמוד הנדסה אזרחית ומעולם לא הכרתי אדריכלים", מספר מויס.
הוא החל ללמוד במרכז האקדמי לעיצוב ולחינוך ויצ"ו חיפה כי "זה מקום שמקבל את השונה ומקדם יצירה", לדבריו, ובמקביל ללימודים עבד בסניף זארה בעיר. "שם גם הכרתי המון חברים מהחברה הערבית, חלקם מנצרת ומעכו, דליית אל כרמל, שפרעם ועוד, שגם עברו לחיפה. לראשונה, הבנתי שאני לא לבד, צעירים רבים מהחברה הערבית בורחים מעיר ילדותם כדי לחיות כמו שהם רוצים, בלי להרגיש שונים. החברים האלה מקבלים אותי כמו שאני ועם הזמן התחלתי גם אני לקבל את עצמי - אני לא חולה, אני בנאדם כמו כולם ואני לא לבד", הוא מספר.
"כשהגעתי לשלב שבו הייתי צריך לבחור נושא לעבודת הגמר שלי, החלטתי להקדיש אותה לעזיבה את נצרת. התחלתי לחקור את הסיבות שבגללן הצעירים בוחרים לעזוב את העיר. ראיינתי אותם וגיליתי שהצעירים האלה אוהבים את המקום שבו הם גדלו, הבעיה היא שהדת והמסורת מגבילות אותם, ובלית ברירה הם מוצאים להם מקום בטוח מחוץ לעיר", הוא אומר. "היה לי קשה מאוד לחזור לעסוק בעיר בה גדלתי, כי מחקתי את הזיכרונות משם. העבודה על פרויקט הגמר אילצה להתמודד עם מה שהדחקתי, פצעים מדממים שהשארתי מאחור. כל הזיכרונות הקשים שלי מתקופת בית הספר חזרו אליי והציפו אותי. למזלי הייתי מוקף בחברי החדשים ובהורים שלי ובמשפחה, שמאוד מקבלים אותי ומבינים את הדרך שבחרתי".
את עבודת הגמר מגדיר מויס כסגירת מעגל. "התמקדתי דווקא באזור שבו גדלתי. בהתחלה היה לי קשה לשכנע אחרים שהפרויקט ראוי, כי אני מתערב במבני דת ומסורת ומכניס משהו חדש שברוב הסיכויים החברה לא תקבל. הקונספט הראשוני של הפרויקט הוא כמעט בלתי אפשרי, אבל אני האמנתי שזה אפשרי ושיש לי חזון. גיליתי את האומץ לחשוב על לעשות שינוי כזה, מתוך אמונה אמיתית שאדריכלות יכולה לשנות. אני מאמין שיש פתרון יצירתי למצב של העיר, והמטרה הראשונה שלי לא הייתה להוסיף עוד פונקציות בעיר, אלא רק אם זה יעשה שינוי מהותי בחברה", הוא אומר.
"פרויקט הגמר היה תיקון אישי בשבילי"
לב העיר נצרת התפתח מסביב שתי כנסיות - אורתודוקסית וקתולית – והקונפליקט ביניהן. שתי הכנסיות דומיננטיות במרכז ושולטות על חלק גדול מהשטח. עם זאת, 71 אחוז מתושבי העיר הם ערבים-מוסלמים, עובדה המחדדת את הקונפליקט עם הסמלים הדתיים בלב העיר. רבים מהצעירים ילידי העיר לא שבים אליה אחרי שעברו ללמוד ולעבוד בערים אחרות ונחשפו לחיים אורבניים פלורליסטיים.
>> רוצים עוד? עשו לייק ל-living בפייסבוק
"החלטתי לעשות קמפוס ראשון בעיר לחברה הצעירה ללימודי יצירה", מסביר אליאס. "תפקידו להרחיב את התפיסה לכלכלת יצירה מעבר למדע, טכנולוגיה ועיצוב כך שיכלול את כל יישומי היצירתיות. צריך לבנות חברה חדשה, שבה מעמד היצירה יאפשר ליצור מרחב מוגן ליצור בלי קשר לדת, מעמד, גזע ומין. הקמפוס הוא לא מבנה אחד - הוא יפעל בשטחי כנסיות ובשטחי העירייה שלא משמשים כיום ברחבי העיר. כך אני מוסיף אדריכלות חדשה ליד המבנים ההיסטוריים, מוסיף גיוון לעיר, והופך את כל המרכז שמשלב את כל הרקמות האדריכליות בעיר לרקמה אחת. הצעירים שילמדו בקמפוס יחזקו את מרכז העיר הנטוש בימי חול, העיר תקבל חברה יצירתית ומתקדמת, שתקבל כל אדם באשר הוא ותהווה דוגמה לכל החברה הערבית. תהיה כאן התחלה של שינוי חברתי", אומר מויס בתקווה. "הפרויקט שלי מציע סקייליין חדש לעיר, שבו במקום עוד מבני דת, ייבנה מגדל לכל בני האדם, עולה ומרחף מעל כל העיר ומשתלב עם השמים. המגדל מתוכנן בצורה מעגלית ומאפשר תצפית פנורמית מעל העיר. הוא יהיה בגובה של בזיליקת הבשורה, כדי לבטא כבוד למבנה הדתי, להשתלב איתן ולאזן את המצב במרכז העיר בין הדת ללימודי יצירה.
"פרויקט הגמר היווה עבורי תיקון אישי וגרם לי לאהוב את העיר מחדש - הפכתי את כל מה שקרה לי בילדות לדברים חיוביים. היה לי קשה להתעמת עם כל הזיכרונות הקשים מהילדות שלי, אבל היום אני מבין שכל הכעס שלי יצר את הפרויקט הזה, של העיר נצרת כמקום מקבל ופתוח. יצרתי חזון למשהו חדש שנותן ערך ומבטא את השלום שעשיתי עם נצרת ועם העבר שלי", הוא מסכם.
לאחר הסטאז' מויס חולם לפתוח משרד אדריכלות משלו. "אני רוצה להעביר מסר שלא צריך לפחד לחזור ולהתמודד עם דברים שליליים שקרו לנו. זה מאפשר לנו לעשות שלום עם עצמנו, לאהוב את עצמנו כמו שאנחנו, וככה נצליח באמת. אני מאמין שהכל מתחיל בחינוך מגיל צעיר ואני חושב שגם החינוך הדתי המסורתי צריך להיות יותר יצירתי".