רובנו עדיין חולמים על בית מצוחצח מהסרטים ורצפה שאפשר לאכול ממנה. אצל מי מאיתנו שזה לא קורה, ההתמודדות עם בית מבולגן או מלוכלך גוררת רגשות אשם וכעסים. מזדהים עם התחושה? סביר להניח. אבל מה באמת יקרה אם הבית ייראה כאילו הוא לקוח מסרט (אימה) ואי אפשר יהיה לאכול מהרצפה? שתי נשים שחיו ונשמו אקונומיקה וספונג'ה מספרות על לילות לבנים של ניקיונות שהוחלפו בערמות של כביסה וניירות, ועל אובססיה לסדר שהתחלפה בסוד מלוכלך, תרתי משמע. מה גרם להן לשחרר, איך מגיבה הסביבה, מה הן חוזות שיעלה בגורל הבית ומה הן עושות בזמן שהתפנה? מעבדות (לבית) לחירות.
עוד בערוץ עיצוב הבית:
התירוץ: "אנחנו סטודנטים"
חתונתם של עדי רזניק (29) ואביב שוורץ (28), כמה סמלי, התקיימה שלושה ימים לפני סדר פסח. בני הזוג הכריזו שהם בוחרים בחיי בלגן משותפים, רגע לפני חג הניקיונות. "פעם הייתי neat freak והיום אני חיה כמו white trash", צוחקת עדי. זוג הסטודנטים שוכרים דירה בשכונת התקווה וחיים בין ערמות הספרים והמחברות של עדי, סטודנטית לספרות, לערמות הניירות של אביב, סטודנט לפיזיקה.
כשרואים את הבית של בני הזוג, קשה להאמין שאחד מהם היה פעם חולה ניקיון. כשעזבה את הבית בגיל 23, גרה עדי בגבעתיים עם שותפה ויחד הן שמרו על בית מצוחצח. "עשינו שבוע-שבוע תורנות ספונג'ה, וכל הזמן הקפדתי על אבק וכלים. בבוקר הייתי שותה כוס קפה ומיד מנקה אותה. הדירה הייתה מצוחצחת על גבול האובססיה, היה אפשר לאכול מהרצפה. גם סדר היה לי נורא חשוב, שכל דבר יעמוד במקום שלו. לא הייתה סיטואציה שבה הייתי קוראת ספר בסלון ומשאירה אותו שם. הספרים גם היו מסודרים לפי האל"ף-בי"ת".
אפשר להצביע בקלות על הגורם המדרדר. "אביב הוא בחור בלגניסט. לא חשבתי שהוא יהפוך לאדם מסודר, אבל לא תיארתי לעצמי שאני אהפוך לאדם נורא מבולגן!" מספרת עדי. כשהשניים הכירו אביב גר אצל ההורים שלו בחדר כאוטי במיוחד. "כשהייתי מגיעה אליו הייתי מסדרת את החדר. לא הייתי מסוגלת לסבול את זה. הוא קיבל את הקפדנות שלי בסבבה, בגישה של 'מה אכפת לי, יש לי משהי שמסדרת לי את החדר'".
שנה וחצי אחרי שהשניים התחילו לצאת הם עברו לגור יחד. עם הזמן ולצד הלימודים התחיל הבלגן. "בלימודים של שנינו יש המון ניירת. הצטברו עוד ניירות ועוד ניירות. וזו הייתה נקודת המפנה. ראיתי לאט לאט שנורא קל לשחרר. תחושה שכל החיים הייתי בדיאטה ועכשיו אני יכולה לאכול כל מה שאני רוצה וטוחנת ג'אנק. אבל לשחרור יש מחיר - חשבונות ודוחות שלא משולמים, חפצים שנעלמים… אנחנו גרים בדירה קטנה ואין מקום לכל הדברים אז שמים הכל על הספה. בתוך כל הסיפור הזה הכנסנו לבית חתולה, אז עכשיו הבית גם מלא בשערות ובבלגן".
שכבת לכלוך בבסיס הכיור
הספונג'ה השבועית מתרחשת אחת לכמה חודשים. "פעם זה היה משהו נורא מטהר. היום זה מעיק כי כשלא מקפידים זה הרבה יותר קשה. לפעמים אני חוטפת את הג'ננה ואומרת לעצמי 'איך הגענו מפה לשם? זה לא מסלול הגיוני'. היום כשרוצים לשתות משהו שוטפים כוס מהכיור כי כל הכלים בכיור. אני מעריכה שכבר התגבשה בבסיס הכיור שכבת לכלוך. אין לי כוח. אני זו שאמורה לעשות את זה לבד, גם לומדת וגם עובדת".
אביב לא מעורב בניקיונות. "מדי פעם אני מנהלת איתו שיחה ואומרת לו שאנחנו לא יכולים להמשיך להיות ככה. מה הבעיה לשים דף במקום כשמסיימים להשתמש בו? הוא עונה לי ש'אנחנו סטודנטים ואלו החיים שבחרנו'. ואני מתחתנת עם הבחור הזה! מצד שני אני לא חושבת שאני צריכה לחנך אותו. אני מאמינה שאדם צריך להשתנות באופן טבעי. כמו שאני מאמינה שהוא לא רוצה לשנות אותי".
אפילו החברים של השניים העירו להם על המצב. "אנחנו לא מזמינים הביתה. אם רוצים לארח צריך התראה של שבוע שאספיק לנקות. פעם החברים של אביב באו לבקר בלי שידעתי, כשהבית היה באמת במצב הכי גרוע שלו. הם לא האמינו איך אנחנו חיים ככה". לשאלה למה לא להיעזר במנקה עונה עדי: "מצד אחת זו אופציה, אבל מצד שני אני בריאה בגופי ונפשי - אז לבזבז על ניקיון כסף? אם היה לי עודף כסף הייתי קונה לעצמי בגדים חדשים. זו גם סיטואציה קצת בעייתית עבורי ואני נבוכה מהרעיון. עדיין לא לגמרי שחררתי מהרעיון של בית מבולגן אבל אני בתהליך של השלמה".
לא מוכנה שההורים יבואו אלינו
כמו הילה גם עדי גדלה בבית מוקפד במיוחד וכבר כילדה עזרה לאמה לנקות. "אמא שלי עבדה מאוד קשה אז לפעמים הייתי מפתיעה אותה ומנקה את הבית. עוד כשהייתי ביסודי. הייתי ילדה מלחיצה, אני מודה". אחותה הגדולה גם קיבלה את גן הניקיון ועדי מעידה שהיא הפכה את הנושא למומחיות. "היא הפכה את הבית לארמון, למרות שיש לה שני בנים קטנים. היא מחנכת אותם להיות מסודרים והבית שלה מתוקתק. אחי פחות קפדן אבל מצליח להעמיד פנים. אני לגמרי התקלקלתי".
אני תוהה מה יגידו ההורים של השניים אחרי שייחשפו לכתבה הזו. הם מעולם לא ביקרו בדירה של השניים ולא מודעים למצב. "אבא שלי לא מסוגל לראות דברים שלא מונחים במקומם. כבר התרגלתי להיות לא מסודרת וכשאני אצלם אני משאירה צלחת על השולחן - וזה ייהרג ובל יעבור. כשאמא שלי שואלת אותי מה עשיתי הבוקר במקום להגיד לה שישנתי עד מאוחר אני אומרת שניקיתי את הבית. הם יודעים שאביב מבולגן ואני מניחה שהם חושבים שאני מנקה אחריו. כשאביב ואבא שלו עושים יחד קניות בשוק לידינו אני לא מוכנה שהוא יעלה. מה הוא יגיד?"
את מאמינה שהמצב ישתנה בעתיד?
"אני לא יודעת מה יהיה כשיהיו ילדים. לדעתי הם יסתדרו בבית מבולגן, זה יעניק להם התחלה קלה", היא צוחקת. "בינתיים אני אמורה לסיים את התואר עוד סמסטר ולאביב יש עוד שנה וחצי. אז חכו שנה וחצי ואז נוכל לסדר את הבית".
הגמילה של משפחת צ'יבוטרו
"הגדולה שלי שיחקה בפלסטלינה, אספה הכל אחריה ואפילו העבירה מגבון. הלב שלי התפוצץ מגאווה. אמרתי לעצמי: הצלחתי! עשיתי את זה!", מספרת הילה צ'יבוטרו כיצד שלוש שנות חינוך לניקיון השתלמו. אי אפשר להתעלם מהתזמון שבחרה נוגה הקטנה ליישם את כל מה שלמדה מאמה - דווקא בזמן שהילה עוברת גמילה מהאובססיה לבית. "ההתמודדות הנפשית, לקבל את העובדה שהבית יהיה מבולגן, זה לא פשוט. זה דורש הרבה עבודה על עצמי, להגיד לעצמי שזה לא נורא ושאף אחד לא ידבר על כמה הבית שלי מלוכלך מאחורי הגב".
הרבה מים של ספונג'ה עברו בדלי של הילה עד לתפנית. משפחת צ'יבוטרו - הילה (33), נועם (33), נוגה (3) ואדוה (חצי שנה), חיה בבאר שבע הידועה לשמצה בסופות החול שלה. "לסבתא שלי היה כישרון לארגון ארונות. כל הבגדים היו פלס! גם ההורים שלי מאוד מקפידים. כשהנכדות באות ומעבירות ידיים על הזכוכית בארונות ובגרם המדרגות הם הולכים אחריהן ומנקים, וככה גדלתי", מסבירה הילה איפה הכל התחיל.
לפני עשור, כשעוד היו סטודנטים, היו נועם והילה הראשונים בחבורה שגרו בדירה משלהם וכל שישי בערב באו חברים לבקר. "לפני שהיו מגיעים החברים הייתי מנקה את הבית לשבת. החברים היו עוזבים באחת או שתיים בלילה והייתי מנקה את כל הבית מחדש, לפעמים גם עד 4 לפנות בוקר. נועם מצדו היה זורק את הזבל, אומר לי שלום והולך לישון".
שלוש שנים לאחר מכן התחתנו. "עבדתי ביום, ניקיתי ובישלתי בלילה. כל יום הייתי מסדרת את הבית וכל יומיים מנקה - מרימה את כל הבית, מזיזה ספות, הכל. ניקיתי בית של שלושה חדרים במשך ארבע שעות. כשנכנסתי להריון בפעם הראשונה היה לי קשה לנקות אז הבאתי מנקה. אבל כל הזמן דברים הציקו לי אז הייתי מגיעה למצבים שאני דוחפת דברים על הבטן. בשבוע 38 ניקיתי את כל הבית ויום אחרי זה ילדתי. כולם צחקו עליי שילדתי מוקדם בגלל זה". הלידה לא שינתה את ההרגלים של הילה, ואפילו החמירה אותם: "סידרתי את הצעצועים שלה לפי נושאים. הייתה מגירה למכוניות, מגירה לבובות וכו'. היה לי חשוב לקום כל בוקר לבית נקי אז המשכתי להקפיד, לארגן ולנקות הכל. לא היו כלים בכיור בסוף היום. הדברים היו פיקס".
פליטות למזכרת בכל הבית
התפנית התרחשה בהריון השני של הילה. היא הייתה בשמירת הריון ארוכה ומוגבלת לבית. נועם עשה הכל, "אבל הוא לא יודע לעשות את זה כמו שאני יודעת. הפיג'מה בסלון, הכלים בכיור, הכביסה בערמות – ראיתי הכל, אבל חוץ מלשבת ולקפל את הכביסה לא יכולתי לעשות יותר מדי".
מנקודה זו והלאה ההידרדרות של הבית הייתה מהירה: "חזרתי מלידה קשה שאחריה התאוששות ארוכה. הקטנה נולדה עם ריפלוקס אז היא השאירה פליטות, 'מזכרות', בכל הבית. כל זה לצד ילדה בת שנתיים וחצי. והכביסות! כביסות של בגדי חורף, כביסות של תינוקות. מצאתי את עצמי במרדף: לסדר, לנקות, לבשל. לא נשארו לי יותר מדי ברירות. אמרתי לעצמי 'או שאני משחררת או שאני מתחרפנת'".
היום בבית משפחת צ'יבוטרו תמצאו ערמות כביסה בסלון ("וכשלא נעים לי אני מסתירה אותה בממ"ד") וערמות של כלים בכיור. "כשהבת שלי חוזרת מהגן היא מוציאה 20 אלף כלים. כל פלח תפוח צריך צלחת משלו - אחד בצלחת האדומה, אחר בכתומה ועוד אחד בכחולה. שאני אריב איתה? כרגע יש לי שלושה סלי כביסה מקופלים, אבל אמא שלי קיפלה אותם. חמותי מגיעה קבוע בימי חמישי ומקפלת את הכביסה. כשאבא שלי נכנס הביתה הוא אוטומטית שוטף לי את הכלים".
אחרי שנים של מרדפים אחרי הבית הילה גילתה ש"סוף העולם לא הגיע כי הבית מבולגן". את הזמן שהתפנה היא מקדישה לבילוי עם הילדות אחר הצהריים. "כל הארגונים והסדר באים על חשבון משהו: על חשבון הבריאות הנפשית שלי וגם על חשבונה של נוגה. פעם הייתי אומרת לה לשחק לבד כי 'אמא מנקה עכשיו'. אבל אני רוצה ליהנות ממנה. הרי בשביל מה מביאים ילדים?". נועם מקבל את את השינוי באהבה, "כל עוד הרצפה לא דביקה". הוא עובר "סדרת חינוך" ומקפל את הכביסה, "אבל היא יכולה להישאר מקופלת מחוץ לארון. מצד שני הוא גם עובד וגם לומד לתואר שני. נראה לי שנחכה עד שהילדות יגדלו".
>> כבר עשיתם לנו לייק בפייסבוק?
"עדיין מקנאה בבתים נקיים"
"אני משתדלת לא לתת לבלגן לגלוש יותר מדי, כי זה עושה לי בלגן בראש. הניקיון פחות מוקפד כי עדיין לא מצאתי מנקה במחיר סביר ואני לא אשטוף כל שבוע. עכשיו זה פעם בשבועיים. לא עשיתי חלונות מאז אוגוסט! ואני גרה בבאר שבע על כל סופות החול שלה. מצד שני יש לי חברה עם שני ילדים קטנים שעושה חלונות כל שבת שנייה וזה מטורף בעיניי". כתמים לא יישארו על הרצפה אבל כבר לא תמצאו אותה מנקה בלילות. ביום טוב היא מספיקה לנקות חצי בית "וגם זה לוקח לי כל היום".
ומה יעלה בגורל הבית כשחופשת הלידה תיגמר? "אני לא יודעת! דברי איתי באחד במאי", היא צוחקת. "אני לא אמצא את עצמי שוב מנקה באמצע הלילה. אני מעדיפה לישון. אני קצת חוששת לדמיין לאן נגיע. להגיד לך שאין קנאה? יש. יש לי חברה עם שלושה ילדים והבית שלה מתוקתק, הכל פיקס. ואני מקנאה באלו שמצליחות לעשות גם וגם ואני לא מצליחה. אבל מצד שני, אני רוצה שהילדות שלי יזכרו שטיילנו וצחקנו, לא בית נקי".