הפיתוח המואץ לצד המעבר למגדלים ובנייה רוויה זולג בשנים האחרונות לתחומים שאינם מורגלים בשינויים, ומגיע, למרבה ההפתעה, גם לבתי הקברות. סימני ההיכר הנצחיים - מרחב יוקד, חשוף ושטוח, מעוטר בכמה ברושים וספסל פה ושם - מתחילים לשנות פניהם, בתי הקברות פונים לבנייה לגובה.
הרצון לקבורה על יד הבית והעדפת אתרים מסוימים על פני אחרים (למשל, יהודים מכל העולם מבקשים להיקבר דווקא בירושלים) הביאו לעלייה משמעותית בצפיפות הקבורה. במקום 300 קברים לדונם, אישרה כעת הממשלה כ-1,500 קברים לדונם במבנים החדשים. וזה צפוף. מאוד.
המדיניות החדשה היא אמירה מהותית בנוגע לשינוי תפיסתי שצריך לקרות כאן והיא מעלה שאלות מורכבות: למשל, איך יוצרים צפיפות במקום כל כך רגיש?
עוד בערוץ עיצוב הבית:
- לכל הכתבות בערוץ living
- בדירה המשגעת של השפיות "הבנות אוהבות לאכול"
- עודף מ-100: 14 פריטים שישדרגו את הבית
שינוי קונספטואלי דורש הסתגלות
לכל טקס בחיינו יש נראות, כל טקס מייצר חוויה מסוימת ומיוצג בסרטים, בסיפורים ובזיכרון הקולקטיבי של החברה. במובן מסוים, הידיעה כיצד תהליך הקבורה נראה משמשת ככלי עזר לאדם ברגע האמת. המעבר לקבורה בקומות הוא שינוי קונספטואלי הדורש הסתגלות משמעותית מהציבור ומהאדריכלים בו זמנית.
אבל במובן מסוים מדובר בזיכרון קולקטיבי קצר, כיוון שבמסורת היהודית העתיקה, כמו בתרבויות רבות אחרות, היה נהוג לקבור במנהרות, ואפילו רווח מנהג של ליקוט עצמות, שלפיו משתמע כי הקבורה באדמה היתה זמנית, ולאחר פרק זמן מסוים אספו את העצמות, הניחו בארון מיוחד וצירפו לקבר המשפחתי. אך בינתיים, מכל מיני סיבות, השתנתה תפיסתנו בנוגע לטקס הקבורה, וכעת, כשאנחנו מתמודדים עם מבני הקבורה הרוויה החדשים אנחנו מבולבלים. ובצדק.
הקבורה הרוויה נוצרת באחת משתי השיטות הבאות או שילוב של שתיהן: מבני קבורה בכוכים ומבני קבורת שדה בקומות, שם שומרים על הקבורה המוכרת במישור הרצפה ומכפילים אותה למספר קומות שאליהן מגיעים בחדרי מדרגות או מעלית. בניסיון לקדם את מעמד הקבורה בקומות יצאה החברה קדישא עם מחירון מעודכן לפי חלקות קבר. קבורת שדה נעה בין 30 אלף ל-57 אלף שקל בבתי העלמין שנבדקו, בעוד הקבורה בקומות היא בחינם.
חנניה שחור, מנהל חברה קדישא קהילת ירושלים, אומר כי ההתמודדות הפסיכולוגית של משפחות הנפטרים היתה אתגר ממשי לפני 15 שנה ושכיום כבר ברור לכולם במה מדובר, מה גם שכיום בבית העלמין בירושלים אין יותר בחירה בנוגע לחלקת הקבורה אלא רק קבורה רוויה. לדבריו, העלויות הגבוהות של הבנייה הן אילוץ הנובע מחובתנו המוסרית כלפי הדורות הבאים, גם אם כרגע עדיין יש מרחבים לקבורה, בעוד כמה מאות שנים לא יהיה יותר מקום.
מחסור בשאר רוח
ניסיון השנים האחרונות הביא לאחרונה למהלך חוזר של דילול הצפיפות והקטנת הדרישה למספר קברים לדונם. ייצור מבנים שיהיו עמידים לשנים רבות ויוכלו להתמודד עם רעידות אדמה ושינויי מזג אוויר כרוך בעלויות בנייה גבוהות מאוד. כיום שואפים להוריד את הצפיפות בחצי, ועדיין מדובר באתגר הנדסי וכלכלי רציני. וכך, התקציבים המוגבלים מושקעים ברובם בעמידות, וכל השאר מקוצץ, כך שהמבנים המתקבלים מייצרים חוויה רגשית קשה.
שוקי, שבת משפחתו קבורה במבנה תמר שבבית העלמין ירקון, אומר כי יש היגיון בבניית מבני קבורה והגדלת הצפיפות, ומבחינתו המעבר לקבורה רוויה נחוץ ומתאים, אך עם זאת האופן שבו המבנה תוכנן פשוט לא נעים. זאת לעומת בית העלמין בהרצליה, שם לדבריו ההליכה במרחב פתוח לשמים משנה את האווירה, על אף הצפיפות הגדולה של הקברים.
יחיאל קומט, אדריכל ההרחבה בהר המנוחות בירושלים, מגדיר את מבני הקבורה הקיימים היום בשטח כפשטניים מדי. החוויה שהם מייצרים אינה נעימה, וסובלת, להגדרתו, ממחסור בשאר רוח.
ד"ר אילן דיאמנט, פסיכולוג קליני, מתאר את חוויית הביקור בבית קברות כמפגש אינטימי עם המוות של הקרוב והמוות שלך עצמך. לדבריו, בית קברות הוא אחת הדרכים של החיים לעשות ייצוג של המוות. המפגש הזה יכול להיות סימבולי, ולתת מקום למבקר להתמודד עם רעיון המוות המופשט, או מוחשי, ואז ההתמודדות עלולה לאבד את תחושת הכלליות ולהיות ספציפית וקשה מדי. דיאמנט מסביר כי קבורה בקומות מזכירה באיזשהו מקום בניין מגורים, ומאבדת את תחושת ההפרדה בינך לאחרים. בעיניו, אם זה לא מבוצע במחשבה וברגישות, עובדה זו עלולה ליצור אסוציאציה מורבידית, ולהשאיר את המבקר עם שתי דרכי התמודדות – להתרגל וליצור אנטגוניזם לאירוע, או להתנתק ולהרגיש זרות וניכור.
הבניין כמודל של העולם
שימו לב למשל לפרויקט שנבנה באיטליה, הרחבה של בית קברות עתיק בעיר ההיסטורית גוביו (Gubbio Cemetery), שיכול אולי לתת השראה ליוזמה הבאה לציפוף בית קברות בארץ.
הפרויקט תוכנן על ידי האדריכלים אנדראה דרגוני ופרנצ'סקו פז. דרגוני מספר כי התוספת לבית הקברות היא תוצאה של מחקר למודל חדש של מבני ציבור. זוהי התפתחות של בית הקברות המונומנטלי בגוביו, אחת מערי ימי הביניים החשובות באיטליה, ועם זאת, הגדרה מחודשת של משמעות האתר ומרכזיותו בתוך העיר.
התוכנית היא במבנה עירוני עם הבלוקים הליניאריים, המדגישה את הנוף, הסביבה הכפרית והעיר ההיסטורית. בין הבלוקים משולבים חללים פתוחים המיועדים לציבור שתוכננו בהשראת האמן ג'יימס טורל (James Turrell). "ריבועים של שתיקה", כפי שדרגוני מכנה אותם, המאופיינים בתקרות פתוחות ומיועדים לעצירה ולהרהור. דרגוני רואה את הסיטואציה הזאת כמנטרלת מבטים ארציים ומשכיחה את כוח המשיכה, מפנה את המבט למעלה, אל הממד הרוחני - "וויליאם ריצ'רד לטבי אמר כי בני אדם אינם מסוגלים לתפוס את העולם במלואו. עליהם ראשית לצאת ממנו, ורק לאחר השגת הניתוק הזה הם יכולים להשיג הבנה. במובן הזה בניין יכול להיתפס כמודל של העולם; הוא מייצג סדר שאנחנו לא מסוגלים מיד לחוות בעולם, אבל באותו זמן הוא מייצר משהו בר תפיסה, בתוך גבולות הבניין, אשר קיים בעולם". מישהו אמר שאר רוח? 
