בחלוף 11 חודשים, בהם החלו תהליכי שיקום וחזרה אל יישובי עוטף עזה, פרסמה מנהלת התקומה את תמונת המצב של אוכלוסיית האזור: נכון ל-22 בספטמבר 49,449 תושבים מתוך 63,978 חזרו ליישובי הבית שלהם, שהם כ-77 אחוזים מכלל האוכלוסייה שחיה בחבל לפני האסון. רבים מהמפונים מתמודדים עם פגיעה במכלול תחומי החיים, ולכך נדרשו הליכי שיקום ופיתוח שצפויים להימשך מספר שנים, ונועדו להחזיר את החיים לשגרה תקינה עד כמה שניתן ולפתח את היישובים וכלכלתם.
>> לכל הכתבות בערוץ living
>> "קיבוץ בתוך קיבוץ": כך הפך שפיים לבית למפוני כפר עזה
>> מעצבות ולקוחות המומים נפרדים מיונת אור שנרצחה בבארי
הסנוניות הראשונות כבר בשטח, ואחת מהן היא יוזמה של חברת הצבע "טמבור", במסגרתה שוקמו ונמצאים בתהליך שיקום עשרות מבני ציבור לילדים ובני נוער ביישובי העוטף. החברה תרמה צבע וחומרי בנייה בהיקף של מיליוני שקלים וגייסה אדריכלים ומעצבים לשיקום של גני ילדים, בתי ספר, מתנ"סים, גינות ציבוריות ומרחבים ציבוריים נוספים המשרתים ילדים ביישובים אלה, במסגרת יוזמת "מחזירים את הצבע לילדי העוטף".
חידוש המרחבים של דור העתיד
מדובר במבנים שננטשו ב-7 באוקטובר ובמהלך חודשי המלחמה נותרו שוממים או שימשו חיילים. חלקם הוזנחו עד כדי שאי אפשר היה לחזור ולהשתמש בהם. עשרות מבנים שוקמו בעשרות ישובים כמו קיבוץ גבולות, עין הבשור, מפלסים, קיבוץ מגן, קיבוץ ניר יצחק, קיבוץ סופה, קיבוץ רעים, קיבוץ אור הנר, קיבוץ ארז, קיבוץ ניר עם, קיבץ גבים, נתיב העשרה, קיבוץ יד מרדכי, בארי ומועצה אזורית שער הנגב – ברובם כבר הסתיימו העבודות והמבנים חזרו לשמש את הילדים ובני הנוער באופן מלא. ביישובים נוספים כמו כיסופים, כרם שלום, כפר עזה, עין השלושה ונירים – העבודות עדיין לא הסתיימו או שטרם החלו. "מיד כשפרצה המלחמה, היה לנו ברור שהתפקיד הטבעי שלנו במאמץ הלאומי נמצא בשיקום ההרס", אומר מיכה שרייר, מנכ"ל טמבור, "אבל היוזמה המשמעותית ביותר שלנו הינה ללא ספק הנעת המהלך לחידוש המרחבים הציבוריים המשמשים את דור העתיד - הילדים ובני הנוער".
מפלסים: עשרה מבני חינוך
50 מעצבות מארגון מתכנני ומעצבי הפנים נרתמו לתכנן עשרה מבני חינוך בקיבוץ מפלסים. "הקיבוץ לא נפגע הודות לכיתת הכוננות, אבל פונה במלואו והיה נטוש", מספרת חברת הוועד, מעצבת הפנים יפעת אנג'ל. "המבנים היו ישנים ובנויים טלאי על טלאי עם תוספת של גגות בטון, חלקי קירות, רצפה שבורה ולא אחידה וסדקים מהדף הטילים". כל מבנה חולק מחדש בהתאם לצורכי כל קבוצת גיל, מ-3 חודשים ועד 18, והוצאו סקיצות, תוכניות עבודה ופריסת קירות כדי שקבלן יוכל להתחיל לעבוד בשטח עם חומרי הצבע והבנייה של טמבור. לכך נוספו תרומות שהשיג כל צוות מספקים שאיתם הוא עובד, כמו גופי תאורה, נגרות, וילונות, שטיחים ועוד. סכמת הצבעים שנבחרה היא כחולים וירוקים כדי לסמל ים ושמיים בתוספת ורודים וכתומים לאופטימיות, עם מחשבה ליצור נוחות, שהות נעימה ותחושה שכיף לחזור למבנים.
מיכל סיאורנו, 48, נשואה + 3 ילדים, היא תושבת קיבוץ מפלסים ב-8 שנים האחרונות ואדריכלית במקצועה, שהתחברה לפרויקט באופן טבעי. עוד כשנאלצה להתפנות מהקיבוץ עם משפחתה, הם פתחו מערך של מתנדבים כדי לנסות לנהל שגרה ולשקם את הקיבוץ מרחוק. ההצעה של טמבור לשקם את כל המבנים הציבוריים חינוכיים של הקיבוץ הגיעה בזמן. "הבנו שיש כאן הרבה עבודה ונדרשת יד מקצועית. חלק מהמבנים בקיבוץ לא היו ברי שימוש, חלקם במצב שנזקקו לשיפוץ מסיבי ובמצב הזנחה מאוד קשה", היא מספרת.
"הפרויקט נותן רוח ותקווה להתחיל מחדש"
כאדריכלית היא הייתה אמונה על הפרויקט מצד הקיבוץ ביחד עם רפרנטית החינוך, והן אפיינו כל בית ילדים כדי להגיע לתוכניות מדויקות. היא לקחה על עצמה את תכנון מועדון התרבות לנוער, שצפוי לעבור שיפוץ ואבזור מחדש. "אנחנו רואים את הילדים וזה כבר מחזיר להם את החיוך. אחד הדברים הראשונים שאמרתי למעצבות במפגשים שלי איתן זה שכל הפרויקט הזה נותן לנו ולילדים את הרוח והתקווה להתחיל מחדש בקיבוץ. הילדים יודעים שיש להם מקום לחזור אליו, מקום מחודש עם חיים ואור".
סיאורנו הייתה אמורה להצטרף בבוקר ה-7 באוקטובר לבעלה ובנה הצעיר לקמפינג בחורשת הזיתים הסמוכה לקיבוץ. עם תחילת המטח, הפגזות והתרעות בלתי פוסקות של צבע אדום חזר בעלה הביתה תוך יריות מחבלים על רכבו, הצליח לקחת את הנשק האישי ולחבור לכיתת הכוננות. כל הזמן הזה נותרו היא ובנה בממ"ד, והיא החליטה כי אם וכאשר תצא משם בחיים, תוציא רישיון לנשק אישי. "לימים כך קרה והיום אני מסתובבת עם נשק כמעט לכל מקום".
גבים: ספרייה
בקיבוץ גבים החל עוד לפני ה-7 באוקטובר שיפוץ בספרייה, שאותה ניהלה חברת הקיבוץ ויוצאת צה"ל מיטל מזל תרים. מיד לאחר סוכות היה אמור להתחיל החלק השני של השיפוץ, אלא שאז פרצה המלחמה והקיבוץ פונה על יושביו לקיבוץ מזרע. בדרך נס לא חדרו מחבלים לקיבוץ, אולם התנהל קרב יריות של התושבים בניסיון להבריח אותם. במהלך השהות בקיבוץ המארח ידעה מזל תרים שהיא תרצה להכין את התשתית הרעיונית לספרייה כמקום קהילתי שמחבר ילדים ומבוגרים, על ידי קריאת ספרים ושתיית קפה. כששמעה על התרומה של טמבור היא יצרה קשר ובחודש מרץ, כשחזרו הביתה, החלה לממש את הרעיון. התכנון הראשוני נעשה לפי הוויז'ן שלה, ואת הטאצ'ים העיצוביים של התאמת הצבעים, הריהוט והמראה הסופי, נתנה המעצבת תושבת העוטף, מורן נתיב. בראש השנה נפתחה הספרייה לראשונה כדי לאפשר לחברים ליהנות מספרים, ובסוכות הקרוב היא תיפתח רשמית ותהווה "מקום מזמין ונעים לשהות, שם ננסה לשכוח מהכול", היא אומרת.
גברעם: הבית של משפחת שץ
משפחת שץ התעוררה בבוקר ה-7 באוקטובר לקולות צבע אדום. יום קודם לכן נחגג בקיבוץ יום הילד, במהלכו ישנים הילדים באוהלים בדשא המרכזי בליווי ההורים. עם האזעקה יצא אב המשפחה להביא את הבת, והם עדיין האמינו שמדובר באירוע חולף. המחבלים לא הגיעו לקיבוץ משום שנעצרו בהיתקלות בצומת יד מדרכי, אבל רוב חברי הקיבוץ פונו למחרת לקיבוץ דליה, ומשם עברה משפחת שץ לגן שמואל. בינואר האחרון חזרה המשפחה לביתה בגברעם. "ברקע היו וישנם עדיין קולות מלחמה ורעשי תותחים, אבל מצאתי בבית שקט, עוגן וביטחון למרות הדיסוננס עם המציאות", אומרת האם קטיה. "הבית שלנו מתחיל כבר בכביש הגישה לקיבוץ, בשבילים, באנשים ובילדים היחפים. גרנו בבית קטן של 60 מ"ר ואחר כך עברנו לבית גדול ומרווח בהרחבה, שם אני נהנית מהמטבח ומחדר הארונות שלי. מאז שחזרנו הרצון לחזור לשגרה גבר על כל תחושת פחד. כוחות הצבא וכיתות הכוננות נתנו לי להרגיש בטוחה כאן יותר מכל מקום אחר בארץ. אצלנו אומרים 'בעיר גרים, בקיבוץ חיים'".
תמונת המשפחה הזו צולמה ב-7 באוקטובר, יום ההולדת של הבת, כשבחוץ ניתנה הנחיה לנעול דלתות וחלונות מחשש לחדירה. רגעי שמחה קטנים והיאחזות בחיים:
בארי: ביתם של עליזה וצחי גד
עליזה וצחי גד מקיבוץ בארי, שניהם בני 68, איבדו את ביתם לאחר שנשרף ביום הטבח. "מה שקרה ליד הבית שלנו היה אחת הזירות הקשות", מספרת גד שחזרה לקיבוץ רשמית לפני חצי שנה. בעלה חזר עוד קודם לכן, והיא שהתה בקיבוץ לסירוגין. ביתם הנוכחי בקיבוץ הוא בית זמני, שנודב על ידי חברה שלא רצתה לחזור. "לא כל כך רציתי לחזור לבארי. מאוד פחדתי אחרי האירוע המאוד מאוד קשה שעברנו בשכונת הזיתים, סגורים 14 שעות בממ"ד, רוב הזמן עם מחבלים בבית ומסביב לו. הבית שלנו קרוב לגדר שפונה לעזה והיינו הראשונים שהגיעו אלינו. בשכונה שלנו נרצחו הכי הרבה אנשים, כולל החברים והשכנים שלי".
בני הזוג פונו לים המלח, אבל גד רצה לחזור והם שיפצו בעצמם את הדירה הזמנית, כשהוא מעודד אותה להצטרף אליו. הספות האהובות מהבית הקודם, שהיו מאובקות ומלאות פיח וטביעות רגליים, נותרו מאחור והיא רצתה לזרוק אותן. ביוזמת הבת הסכימה להזמין ניקוי, שהחזיר אותן לחיים, ריחניות וכמו חדשות, וריגשו אותה עד דמעות. גם עציצים מהבית הקודם הגיעו לדירה הנוכחית, ובינתיים היא כאן, לפחות עד המעבר של הילדים והנכדים למגורים זמניים בחצרים.
"אני פה, מסתכלת לפחד בעיניים"
היום משתדלת גד לחיות את השגרה בלי לתת לפחדים להשתלט. "כל רעש לא שגרתי ישר מחזיר אותנו לאימה ולפחד בסוג דריכות שלא מאפשרת לך להיות נינוח ושקט עד הסוף. אנחנו חיים עם המחשבה והפחד יום יום, ונצטרך ללמוד לחיות איתם, כי זה לא משהו שנוכל לרפא. גם אם נשתקם, זה ילווה אותנו תמיד". גד מרגישה שעשתה את הבחירה הנכונה כשחזרה לקיבוץ: "אני פה, מסתכלת לפחד בעיניים, מתמודדת ושורדת עוד יום ועוד יום למרות איבוד האמון במערכת".
