תל אביב התפרסמה בעולם בזכות בנייני הסגנון הבינלאומי (שמוכר גם בשם "באוהאוס"), והם גם העניקו לה סטטוס של אתר מורשת עולמית, אבל בעיר יש בניינים מפורסמים נוספים. אחד המוכרים בהם וגם השנויים ביותר במחלוקת נמצא בכתובת טרומפלדור 2, מול הטיילת. הבניין האקלקטי שתכנן אדריכל צבי הראל אמנם מופיע בלא מעט רשימות של "הבניינים המכוערים בתל אביב", אבל אדריכלים ירמי הופמן ואלעד הורן מציעים להסתכל עליו כמייצג של תקופה – ואולי גם למצוא בו יופי.
>> לכל הכתבות בערוץ living
>> גאוני: בנתה מיטה משגעת מיחידות אחסון של איקאה
>> כמו מקטלוג: הצצנו לדירה של מגי אזרזר וקותי סבג
הופמן והורן חקרו את המבנה בספר "פּוֹמוֹ - ארכיטקטורה של הפרטה" (הוצאת המרכז לחקר המורשת הבנויה בטכניון בשיתוף בית ליבלינג), שפרסמו השנה, ובו הם עוסקים בספרם בשינויים שחלו בשפה האדריכלית של תל אביב בשנות ה-80 ובשנות ה-90 בדגש על אדריכלות הפוסט-מודרניזם המקומית.
"אפשר להגדיר את הבניין איקוני כי יש לו מסר ואמירה", אומר הופמן. "אדריכל צבי הראל הוא אחד החשובים שפעלו בארץ והוא ניסה לספר את הסיפור של החברה שלנו דרך הבניין הזה, שעבר גלגולים רבים עד שנבנה בצורה שבה נבנה".
הבניין, שנבנה בתחילת שנות ה-90 ביוזמתו של הקבלן אריה פילץ (שהיה גם אחד היוזמים והבעלים של דיזנגוף סנטר), מבטא לדברי הופמן תהליך פוסט-ציוני שהחל בשנות ה-70. "בשנות ה-70 החלה תרבות חדשה של כסף חדש, של החלום האמריקאי, של שפע, של רמת חיים חדשה, של הרצון לווילה בסגנון 'בנה-ביתך'", הוא מסביר. "הראל בא ומנסה לומר בבניין הזה 'הנה, זה בנה-ביתך במרכז העיר'. הוא קרא לבניין 'וילה משותפת' שבה כל דירה שונה בגודלה, בעיצובה ובצורתה. זו מעין ערימה של וילות כמו שהיה אז נהוג לבנות בפריפריה, כשחלמו על בית צמוד קרקע גדול ממדים ורחב ידיים. הבניין נע בין בדיחה לבין אמירה רצינית. כל הרגשות סביב העידן החדש שהחל בשנות ה-70 יצרו מבנה שמעלה חיוך. הוא מעלה חיוך למי שעובר לידו ומעלה חיוך וגאווה למי שגר בו. הוא לא בניין שגרתי. יש מאפיינים מיוחדים בכל דירה ואין שתי דירות זהות. זו בדיוק האמירה של תרבות האינדיבידואל ולא רק הקולקטיב שהחלה אי אז בשנות ה-70 הגורסת כי כל אחד שונה ולכן לכל אחד יש דירה שונה".
בשנות ה-80 פרסם הראל סדרת קריקטורות אדריכליות במקומון "העיר", והציג בהם בניינים פנטסטיים. פילץ ראה את הקריקטורות וביקש מהראל לתכנן בהשראתן בניין לא שגרתי, שבו כל דירה שונה. "עם זאת, בשלב מתקדם יותר פילץ ביקש מהראל לרכך את התוכנית המקורית, שייראה בכל זאת כמו בניין מגורים עם דירות שאפשר למכור", אומר הופמן.
>> רוצים עוד? עשו לייק ל-living בפייסבוק
הראל, מרצה אגדי לאדריכלות במוסדות רבים, נהג להראות את הסקיצות השונות של הבניין לסטודנטים שלו, בהם הופמן. "הוא הראה לנו סקיצות שונות ואת השינויים שערך בהן עד שנבנה כפי שהוא נבנה. אנשים קראו לו לאורך השנים 'הבניין המשוגע', והוא ללא ספק הפך להיות איקוני. מספרים עליו, מצלמים אותו, מדריכי סיורים עוצרים לידו ולכל אחד יש דעה עליו. הוא מקבל תשומת לב", מספר הופמן.