"היה ברור שהפעם זה יהיה אירוח שונה"
כפר עזה, שהוקם ב-1951, נמצא במועצה אזורית שער הנגב בנגב הצפוני. בשבת השחורה איבד הקיבוץ עשרות מתושביו, חלקם נחטפו לשטח רצועת עזה וכיום הוא מוגדר שטח צבאי סגור. קיבוץ שפיים, השוכן במרכז הארץ, משתייך למועצה האזורית חוף השרון. בזמן האירוע התקבלה החלטה ברשות החירום הלאומית (רח"ל), המתאמת בין הארגונים המטפלים בעורף, כי תושבי כפר עזה יפונו לשפיים.
"במוצאי שבת כבר התחלנו לקלוט באופן פרטני משפחות שברחו משם, וביום ראשון קיבלתי טלפון מפיקוד העורף ומהמועצה האזורית שהכריזו על מצב מלחמה והמלון שלנו עובר בשלמותו למפוני הדרום", מספר ליאור עידוד, מזכיר קיבוץ שפיים. "הערבות ההדדית בין הקיבוצים עצמם מוכרת ומעוררת הערכה, אבל הפעם היה לי ברור שזה לא עוד סבב ולא מבצע, והפעם זה יהיה אירוח שונה".
"קיבוץ בתוך קיבוץ", הוא קורא לזה ומזמין אותנו להיכנס פנימה דרך שער הברזל הצהוב. יותר מחודש עבר מאז. מֶרחבי הקיבוץ, המדשאות והמבנים המשופצים של המלון משדרים שקט ורוגע. משפחות ישובות על כיסאות נוח מפלסטיק, ילדים משחקים במתחם הנינג'ה הגדול וילדים אחרים בחדרי הטף מציירים, אוחזים בעגלות משחק ומנסים לנהל חיי שגרה חדשים. על חזם של המבוגרים מתנוססת דיסקית עם הכיתוב "הלב שלנו שבוי בעזה Bring them home now!" ומי שלא קיבל מוזמן ללובי. יש לכולם.
מרבית ההתרחשות מתנהלת במלון עצמו, שם ממוקמים חדרי ישיבות, חדר האוכל ומתחמי ישיבה ומנוחה. כדי לספק הפוגה למבוגרים ולתת תחושה של בית, שוחזר הפאב הקיבוצי "פאבושקה" בעזרת ריהוט וציורי קיר כפי שהיו במקור בקיבוץ האם כפר עזה (פרויקט שהרים מותג הבירות גולדסטאר של חברת טמפו). תמונות מהקיבוץ הובאו למקום ונתלו שוב, וגם גביעים ומדליות של ענף הספורט מוקמו על המדפים - מנציחים את רגעי הפאר של חבריו. בחצר פוזרו ספות מרופדות המזמינות את החברים לנוח ולהירגע, גם אם זה לכמה דקות.
"בשבועיים הראשונים היינו בעומס מטורף כדי לענות על צרכי התושבים. בקיבוץ שפיים עטפו אותנו מאות מתנדבים ותורמים, עד שהיינו צריכים להקים צוות שאחראי על כל תחום, דומה למה שיש בקיבוץ – אחראי תרבות, אחראי נוי ועוד", מתארת פלוס. "אנשים מהקהילה, עם כל מה שעברו, קמו עם תעצומות הנפש שלהם כדי להפעיל את המערכת". בשטחי המלון והקיבוץ נפתחו גני ילדים לקבוצות מינקות ועד כיתה ד'. כמו כן, הוקם מערך בלתי פורמלי לפעילויות מחוץ לשעות הלימודים של תנועת הצופים. אנשים מהקהילה ומחוצה לה גויסו לטובת הפעלת חוגי ספורט לילדים כמו גלישה, אירועי תרבות וקבלות שבת.
"אפשר לומר שהקמנו להם את הקיבוץ שלהם אצלנו", אומר חיים פרץ, סמנכ"ל מלון שפיים. בבעלות הקיבוץ ממוקמים 150 חדרים בשלושה מבנים. גן האירועים המפורסם, המארח 200 חתונות בשנה, נדם לאור המצב. אבל שאר המבנים רוחשי פעילויות. מרכז אילנות הוסב למרכז החינוך, מבנה שמושכר למשרד החוץ בשגרה משרת בחלק מחדריו פעוטון ומתחם עבודה, שבו יכולים חברי הקיבוץ לעבוד עם לפטופים שהביאו בגיחות הבודדות לדרום או עם מסכים שסיפק הקיבוץ.
מרכז ראשונים הוקדש למזכירות קיבוץ כפר עזה, ו"קניונית" שעומדת לרשותם מספקת ביגוד למשפחות הקיבוץ ולכמה משפחות שהגיעו משדרות. מרכז הכנסים, שמארח עשרות כנסים בשבוע, הפך לבית קפה המתבסס על תרומות. לא פחות מ-200 עוגות מגיעות מדי יום, חלקן מועברות גם לקיבוצים אחרים. במבנה נקבעו גם משרדי הממשלה ופיקוד העורף, ומשרד הפנים הנפיק תעודות זהות ודרכונים במקום אלה שנשארו מאחור.
בדשא מתקיימות הופעות - אודי קגן, עברי לידר ואביב גפן כבר התארחו. סמוך לחדרים הוקם מתחם מכונות כביסה ומייבשים לשימוש האורחים, ומכל עבר מציצים קולנועיות ואופניים, שלהם סודרו מתקנים ברחבי המתחם. מרפאה של קופת חולים כללית מקבלת את חברי כל הקופות ופועלת גם בשבתות, ומתנדבים מאוניברסיטת בר אילן מבצעים בדיקות ראייה. אפילו נגרייה מתהווה בימים אלה, ותרומה של מכשירי כושר נתנה את האות לפתיחת חדר כושר.
"התקבלו המון תרומות מכל הארץ, מאנשים פרטיים ועד חברות גדולות, ואנחנו מנסים לשמור עבורם על שגרה", מעיד פרץ, שמנהל את המלון לצד המנכ"ל יואב לאור, תושב שפיים. לשתי הארוחות החמות וארוחת הפירות פעם ביום, שתוקצבו על ידי המדינה, הוסיפו ארוחה שלישית מטעמם, ושירותי הניקיון, שתוקצבו לפעם בשבוע, ניתנים על ידי המלון מדי יום, כולל החלפת מגבות.
טאץ' אישי לחדר
חדרי המלון מספקים את קורת הגג, "גם אם משפחה שלמה ישנה בחדר אחד", אומרת פלוס, שלא מתרגשת מהצפיפות, ומבחינתה העיקר שיש איפה לישון. היא עוד לא מצאה את הפנאי להשקיע בחדר ולייצר בו טאץ' אישי, אבל יודעת על חברים אחרים שקנו לעצמם ארוניות וארגנו פינות אישיות יותר.
פלוס נשואה לגיל ולהם שלושה ילדים בוגרים – עידו, רועי ונטע. בשישי שלפני המתקפה חזרו מביקור בירדן ולכן לא התכנסו לארוחת שישי כרגיל, כך שעידו נשאר בבאר שבע. ב-6 וחצי בבוקר שבת מיהרה המשפחה לממ"ד. "המטחים היו כבדים מהרגיל והבנו שנישאר בממ"ד זמן ארוך. בחרנו לא להצטייד במזרנים שיש לנו בחוץ, אלא לקחנו מחדר השינה. מאוחר יותר הבנו שאם היינו יוצאים, היינו נרצחים", אומרת פלוס. ממש לפני הכניסה לממ"ד ראתה הבת מצנח באוויר, ובני המשפחה הבינו שמתרחשת מתקפה משולבת. "בעלי הביא אקדח, והבן שלי הביא חץ וקשת, עד כמה שזה נשמע מצחיק". במשך 18 שעות התבצרו בממ"ד ללא מים וחשמל, באותה תנוחה כדי לא לזוז ולהרעיש, ודיברו בתנועות ידיים. אפילו צ'יקו הכלב המשפחתי לא פצה פה. הם שמעו ניסיונות לפתוח את התריס החשמלי, וכשזה לא צלח, עזבו המחבלים את הבית. בשעת לילה מאוחרת שמעו שוב קולות בבית, ורק לאחר אימות דרך הבן המילואימניק ששהה מחוץ לבית, מצאו את האומץ לצאת אל המחלצים. "הוא שלח לנו תמונה של שם המשפחה שלנו על הבית מבחוץ, שהם צילמו, וזה היה הרגע המאושר ביותר בחיי", היא נזכרת.
המשפחה התארגנה מיד, לקחה את המזוודה שטרם פורקה מהטיול לירדן ועלתה על האמרים תוך כדי ירי קסאמים. "חיכינו רבע שעה עד לפינוי של אנשים נוספים, כשחיילים עומדים סביבנו עם נשק דרוך. המראה הזה עם האנשים המרוטים והיחפים שיוצאים מבתיהם והולכים לאורך הגדר לא יוצא לי מהראש. כמו בשואה". הם התאספו בנקודה קרובה על הכביש כשטנקים וחיילים מכתרים אותם. בשיחות הראשונות עם תושבים אחרים הבינו מי מהם כבר איננו. משם עלו על אוטובוסים ונסעו לשפיים.
"אנחנו פה כבר חמישה שבועות בתמיכתם של אזרחים שתורמים מטוב ליבם. הגענו בלי כלום. חיכה לנו משקה חם ושולחן ענקי עם בקבוקי שמפו, מרככים, תחתונים ואפילו פדים. אחרי שבוע השולחן הפך להאנגר של תרומות מכל הארץ עם בגדים וצעצועים. הרגשתי כאילו אנחנו במיון של בית חולים עם המון מתנדבים של השירות הפסיכולוגי ועובדות סוציאליות". "תושבי כפר עזה רוצים לנהל את האירוע ואנחנו מרגישים שהדברים צריכים לעבור דרכנו. אנשים כאן אומרים 'לא עוד' ורוצים תשובות. נוהלנו על ידי הממשלה במשך 20 שנה עם הנחיות של 'תצאו, תחזרו, קסאמים, לא קסאמים'. סמכנו עליהם ואכלנו אותה בגדול. אפילו חתול שעבר במקום היה מקפיץ את כל הצבא. אז לא רק שזה לא היה, אלא שהפקירו אותנו במשך שעות".
איך התושבים מעבירים את היום?
"כל היום יושבים ומדברים. בשבועיים-שלושה הראשונים דיברנו רק על זה. מה היה, מי נכנס, מה אמרו, מי נהרג, מי נחטף. עכשיו זה כבר לא באותה עוצמה".
הם לא מביטים לעתיד, כי אין להם מושג מה יהיה בעוד יומיים. "דיברו איתנו על שהות של שלושה עד שישה חודשים. אישית אני טרודה בעסק להשמת בכירים שהשארתי מאחוריי בשדרות, כי אנחנו לא מתפרנסים כרגע. יש לנו עדיין התחייבויות ונותרנו בלי בית ובלי עבודה. תודה לאל, אנחנו בריאים, אבל צריכים לחשוב איך מתחילים לצמוח מאפס ואיך מנתבים את התעצומות שהושקעו בקהילה גם עבור עצמנו".