עד ה-7 באוקטובר צילם אביב אברג'ל משדרות תמונות לעסקים וחתונות. באותה שבת שבה נשמטה האדמה תחת תושבי העוטף הוא נכנס לקיבוץ בארי ולכפר עזה, שלף את המצלמה שלו מול ההרס והחורבן שעמדו לנגד עיניו, וידע כי בפעולה הזאת הוא מסייע להסברה הישראלית ומייצר מאגר של זיכרונות מהזוועות. "בחוויה האישית שלי אני מרגיש שאני ממש בונה כאן 'יד ושם' של 2023 לשואה שתושבי היישובים חוו שם. אם לא הייתי מתעד לא יודע איזה תיעוד היה לזוועות האלו", אמר לנו.
>> לכל הכתבות בערוץ living
>> מעצבת הרהיטים האהובה מהעוטף נרצחה, בני משפחתה נעדרים
>> המעצבת שניצלה מהטבח: "אין לי ממ"ד אבל היה לי מזל"
התמונות שצילם אברג'ל הן עדות שתישאר לזוועה. במתקפת הפתע המחרידה בשבת השחורה חדרו לקיבוץ בארי - שהוקם במוצאי יום כיפור 1946 ונקרא על שמו העברי של ברל כצנלסון, יותר ממאה מחבלים חמושים וערכו טבח בתושבים; חלקם נחטפו לעזה וחלקם נלכדו במתחמים שונים בקיבוץ, כמו חדר האוכל, עד לחילוצם. מקיבוץ כפר עזה - שהוקם בשנת 1951 כחלק מההתיישבות לאורך קווי שביתת הנשק לאחר מלחמת העצמאות, נחטפו תושבים ונהרגו לוחמי צה"ל לאחר קרב ממושך שארך יותר מ-24 שעות עד לטיהור השטח ממחבלים.
להפיץ את התמונות בכל העולם
בתחילת המבצע היה אברג'ל בביתו, אך החליט לקחת את המצלמה ולצאת. "הבנתי שהתיעוד הזה הוא תיעוד היסטורי והבנתי שיש כאן מלחמה על הלגיטימציה שלנו לחסל את חמאס, ואם התמונות שלי ישרתו אפילו 10 אחוז מהמאמץ, אז זה שווה את הסיכון בלהיות שם. מבחינתי משימת התיעוד הדוקומנטרי חשובה כדי להראות לעולם מה קרה כאן, לא רק בדרך של לצלם גופות ודברים נוראיים שקרו שם, אלא דרך הבתים והחפצים של הנרצחים, מה שגורם לצופה בתמונה לדמיין ולשער מה קרה שם".
משפחות מקיבוץ בארי פנו אל אברג'ל והודו לו על התיעוד. התמונות משמשות כרגע למיזמים של גיוס תרומות לנפגעים, ואברג'ל מספר כי נעשו אליו פניות בבקשות להציג את התמונות בתערוכה בשיקגו, בשלטי חוצות במדינת יוטה בארצות הברית ועוד. עם 60,000 שיתופים בפייסבוק בפועל התמונות כבר הגיעו לעשרות מיליוני אנשים בעולם.
ומול החורבן הנורא - פסטורליות
ביתו של בן קיבוץ בארי והצלם הקבוע שלו, עופר גתי, שרד למרבה הפלא, אבל הבית שלידו נשרף כליל. בשעות החדירה גתי היה נעול בממ"ד, שוכב מתחת לציוד הצילום שלו. "זה הבית שלי, פה נולדתי. סבא וסבתא שלי הקימו את הקיבוץ", הוא מספר. את הקיבוץ הוא מתעד בצילומיו מאז שנת 2001, לאחר שחזר מניו יורק ותיעד שם את אסון התאומים. "הצלם הקבוע של בארי החליט שהספיק לו ושאלו אותי אם אסכים להחליף אותו. מאז אני מצלם כל החגים, האירועים והשמחות בקיבוץ".
הצילומים נאספים למשמרת בארכיון הקיבוץ, אותו מנהלת תמר בן צבי יחד עם שתי חברות קיבוץ נוספות. "ביום שישי חגגנו את חג המשק ה-77 לחברים, ובשבת היה צריך להתקיים אירוע גדול לילדים, עם משחק של משימות והרבה הפתעות. נושא חג המשק היה ילדות בבארי והפואייה של חדר האוכל קושט לקראתו", היא מספרת על אחת התמונות שצילמה, שבדיעבד מצמררת בנינוחות הקהילתית שנשקפת ממנה, לצד תמונות פסטורליות עד כאב של היישוב. בן צבי מצלמת את כל מה שקורה בבארי בשוטף, כולל תהליכי בנייה של שכונות, נופים ועוד. בעשרות האלבומים המשפחתיים שלה מתועדות 43 שנות נישואיה וחייה בקיבוץ, וארכיון הקיבוץ, מיסודו של אהרון יצחקי, עובר בימים אלה תהליך דיגיטציה. "עדיין לא ביקרתי בבארי", היא אומרת ממקום שהותה בים המלח. "שלחו לי תמונות של הבית שלנו שנהרס כליל וידוע לי שחדר האוכל, בית העם, מגדל המים, רחבת המייסדים והמזכירות לא נפגעו. בתי ילדים, גנים ושכונות שלמות נפגעו קשה".
"מי חשב שזו הפעם האחרונה שאראה את ביתי?"
בן צבי ומשפחתה שהו בעליית הגג במשך 10 שעות בשתיקה וללא תזוזה, כדי שמחבלים שהשתלטו על ביתם לא ישמעו רחש ויעלו. "בכל השעות הללו המחבלים התמקמו בבית, אכלו מה שמצאו במקרר, הרסו בשיטתיות כל חדר וחדר בבית, שברו, קרעו, חתכו, בזזו", שיתפה בדף הפייסבוק שלה. "כשהגיעו לאחר שעות החיילים מושיעינו הם חילצו אותנו, חיפו עלינו באש חיה והכניסו אותנו לביתנו. הם שאלו אם אנחנו רוצים לקחת משהו אבל לא היה זמן, היינו בתוך קרב ורק פיללנו שנצא בחיים מהתופת, לא לקחנו דבר. מי חשב שזו הפעם האחרונה שאראה את ביתי? המתעדת שבי לקחה את הטלפון ועברתי בקור רוח בלתי מוסבר, חדר חדר וצילמתי את החורבן. בחושך מוחלט ובמהירות, כי צריך להמשיך בחילוץ".
