קיבוץ נחל עוז, היום שטח צבאי סגור, אוסף את שבריו המדממים מטבח ה-7 באוקטובר. אירועי האימה ייחרטו בזיכרונותיהם של תושביו, וצילומים מספרים ולו במעט על הכאוס שנותר מאחור. במקביל קורם עור וגידים ארכיון הנצחה של איש אחד, שאוסף חומרים ומרכז צילומי עבר של הקיבוץ עבור מוזיאון שעתיד לקום במועצה אזורית אשכול, בעידוד מנהלת התקומה לשיקום יישובי עוטף עזה. האיש הזה הוא גיא רז - צלם, חוקר ואוצר הצילום של מוז"א, מוזיאון ארץ ישראל תל אביב, שמעניק באמצעות החומרים שהוא אוצר מבט צילומי היסטורי לקיבוץ נחל עוז בשנים 1957-1951.
>> לכל הכתבות בערוץ living
>> מאורסת טרייה: בדירה המתוקתקת של ליאל אלי ובן זוגה
>> נראה כמו בניין שלם? זו דירת 3 קומות משגעת בת"א
"בשנות ה-50 של המאה הקודמת זכה נחל עוז לכינוי 'הקיבוץ המצולם ביותר בעולם'. בהיותו יישוב ספר, שתושביו עמדו בגבורה בהיתקלויות עם מחבלים שהגיעו מעזה, רבים מצלמי התקופה מהארץ ומחו"ל ביקרו וצילמו בו", אומר רז. מדינת ישראל, שהוקמה שלוש שנים קודם לכן, הייתה נס קיומי שזכה לתיעוד מכל העולם. בתוכה קמה היאחזות הנח"ל הראשונה נחל עוז, שספגה אבדות וזכתה אף היא לתיעוד המתיישבים בה על קו הגבול.
פסטורליות על הגבול
מתיישבים מקומיים כמו בוריס כרמי (בשנת 1951) ופאול גולדמן (בשנת 1956) היו בין הצלמים המתעדים של הנח"לאים בהיאחזות הנח"ל הראשונה באמצעות דיוקנאות החברים, חלקם בשדה, חלקם במועדון, אחד מהם מטפל בנשקים. "הם היו מודעים לכך שנחל עוז היפה והפסטורלי, שכולו שדות, סוסים, רומנטיקה ו'בית קטן בערבה', יושב על הגבול. מבחינת המבט ההיסטורי", מפר לרגע רז את השלווה, "אקדח שמופיע במערכה הראשונה יורה במערכה השנייה". ואכן, הצלם גולדמן כבר מגיע לאקשן ולהצתות. פריים אחד שלו בלילה מראה חדר ילדים עם בובה אחרי ההפצצה, אותם פריימים מצולמים שראינו בחודש האחרון, 70 שנה אחרי".
התמונות צולמו אז בשחור-לבן והיום כל מה שמצולם, בין אם סטילס ובין אם וידאו, הוא בצבע. "הזוועות קשות יותר בצבע, והמעבר משחור-לבן לצבע הוא חלק מההיסטוריה של הצילום", רז מצביע על אחד ההבדלים. במחקר שלו הוא נעצר בצילומי השחור-לבן ב-1957, עליהם הרצה השבוע (12.11) במוז"א במסגרת ההרצאה "נחל עוז - הקיבוץ המצולם ביותר בעולם". את החלק הבא, אם וכאשר, הוא כבר מייעד לתיעוד בצבע מאז ועד היום. "אנחנו על ציר זמן היסטורי, היו פה מלחמות קודם לכן, ואני מקווה שמה שהיה לא יהיה. החזרה לאחור נותנת כוחות, בבחינת בואו תראו איך הכול התחיל בהיאחזות הנח"ל הראשונה, כמה עברנו ולמה הגענו". צילומי השחור-לבן מבחינתו הם מעשה אמנות שלא מתעלם גם מצבעי האפור שבהם. "בחיים יש שחור-לבן ומסלולי התנגשות ביניהם, אבל בואו נסתכל גם על האפורים ולא רק על השחור-לבן ומי צודק, ימין או שמאל".
קיבוץ נחל עוז שוכן במערב הנגב הצפוני, ליד שדרות ונתיבות וליד רצועת עזה. הוא עלה על הקרקע ב-26 ביולי 1951 כהיאחזות הנח"ל הראשונה בישראל, הפך לקיבוץ שנתיים לאחר מכן, ותושביו עמדו בגבורה בהיתקלויות עם מחבלים שהגיעו מעזה. ב-7 באוקטובר 2023, במתקפת הפתע על ישראל שהחלה את מלחמת "חרבות ברזל" הוא נכבש על ידי מחבלים, שהסתובבו בו במשך שעות ורצחו וחטפו לשטח עזה רבים מאזרחיו, בהם גם מייסדיו ומקימיו, נשים וילדים. בתי התושבים הוחרבו ונשדדו.
אייקונים של התקופה
רז, 60, יליד קיבוץ גבע בעמק יזרעאל, הוא צלם בוגר "קאמרה אובסקורה" שמאז 1995 חוקר את ההיסטוריה של הצילום בארץ. הוא מעיד על עצמו כמי שחי בשני צירים מקבילים - היסטוריית הצילום וההיסטוריה של הארץ - ויש רגעים שמשיקים, כמו אוצרות לצילומי הסטילס של הקיבוץ שנפגשת עם מציאות ימינו. "בוריס כרמי מצלם ב-51' בין החברים את רועי רוטברג, חבר קיבוץ נחל עוז כבן 17 ששימש כמפקד אזור (רכז ביטחון) ונרצח על ידי מסתננים מרצועת עזה ב-56', בהיותו בן 21. על קברו נשא משה דיין הספד שנחשב לאחר הבולטים בהיסטוריה של המדינה ועיצב את הזהות הישראלית. נאומו של דיין צוטט ברבות הימים על ידי שני צידי המפה הפוליטית, כשכל אחד מאמץ משפטים שונים ממנו. היום נשמעות המילים מצמררות במיוחד, כאילו נכתבו היום:
"לא מהערבים אשר בעזה, כי אם מעצמנו נבקש את דמו של רועי. איך עצמנו עינינו מלהסתכל נכוחה בגורלנו, מלראות את ייעוד דורנו במלוא אכזריותו? הנשכח מאיתנו כי קבוצת נערים זו, היושבת בנחל עוז, נושאת על כתפיה את שערי עזה הכבדים, שערים אשר מעברם מצטופפים מאות אלפי עיניים וידיים המתפללות לחולשתנו כי תבוא, כדי שיוכלו לקרענו לגזרים – השכחנו זאת? הן אנו יודעים, כי על מנת שתגווע התקווה להשמידנו חייבים אנו להיות, בוקר וערב, מזוינים וערוכים.
"דור התנחלות אנו, ובלי כובע הפלדה ולוע התותח לא נוכל לטעת עץ ולבנות בית. לילדינו לא יהיו חיים אם לא נחפור מקלטים, ובלי גדר תיל ומקלע לא נוכל לסלול דרך ולקדוח מים. מיליוני היהודים, אשר הושמדו באין להם ארץ, צופים אלינו מאפר ההיסטוריה הישראלית ומצווים עלינו להתנחל ולקומם ארץ לעמנו. אך מעבר לתלם הגבול גואה ים של שנאה ומאוויי נקם, המצפה ליום בו תקהה השלווה את דריכותנו, ליום בו נאזין לשגרירי הצביעות המתנכלת, הקוראים לנו להניח את נשקנו. אלינו זועקים דמי רועי מגופו השסוע...." רועי רוטברג, הנער הבלונדיני הצנום, אשר הלך מתל אביב לבנות ביתו בשערי עזה, להיות חומה לנו. רועי – האור בלבו עיוור את עיניו, ולא ראה את בְּרק המאכלת. הערגה לשלום החרישה את אוזניו, ולא שמע את קול הרצח האורב. כבדו שערי עזה מכתפיו ויכלו לו".
כרמי כביכול ייצר את הדיוקן של מי שעתיד להילקח מהם. במאורעות 55'-56', כשפאול גולדמן מגיע לתעד את שריפת השדות והפצצת המרגמות, זהו קצה התקופה שבחרתי לאצור". בין הצילומים נראה כתב טלוויזיה אמריקאי בשם אד מורו עומד מול שילוט מנוקב בכדורים בצומת סעד, 2.5 ק"מ מנחל עוז והמקום שאליו הגיעו אז בטרמפים כדי להגיע לקיבוץ. "זה היה אייקון של עוטף עזה כי רוב צלמי התקופה בשנות החמישים צילמו אותו, עם או בלי אנשים, בדרך לנחל עוז או ליישובי האזור".
רז דולה קבצים מארכיונים, מפענח מיקומים ואישים בעזרת אנשי מקצוע והיסטוריונים כמו מרדכי נאור, ממייסדי נחל עוז, שגם אחראי לכותרת "הקיבוץ המצולם ביותר בעולם". בעתיד הוא מקווה ליצור מהאוסף גם תערוכה. "רק אתמול בלילה, בעודי מסתכל בדף הפייסבוק של נחל עוז, הגעתי למישהי שהעלתה צילום משנות ה-50 של אמא שלה על שער עיתון 'במחנה'. את הצילום צילם וורנר בראון, שעל אוסף צילומים שלו אני עובד בימים אלה. ההיסטוריה של הצילום בארץ מתחילה לפני 150 שנה ומאגר הצלמים שלי הולך ונבנה כבר 30 שנה, להם אני מקדיש הרצאות ותערוכות".
"אני בונה את ההיסטוריה של הדור הבא"
בעבודתו הוא מביט אל העבר, אולם מנקודת המבט הנוכחית הוא מתקשה לעשות כן מול העתיד. "זו שאלת המיליון", הוא מסכם, "אנחנו צריכים להיות אופטימיים כמו שאומר חיים ילין מקיבוץ בארי וראש המועצה האזורית אשכול לשעבר. התושבים, המדינה שצריכה לקבל החלטה. זה עניין מורכב. מה שבטוח, יש אינספור של חומרים לתיעוד ובתערוכה השנתית של צילום עיתונות וצילום תיעודי במוז"א, 'עדות מקומית', יהיה פרק נרחב למלחמה. אני נציג צילומי הסטילס שמרכז לדורות הבאים את הצלמים שפועלים בשטח ובונה את ההיסטוריה של הדור הבא".
