התמזל מזלנו. היינו זוג עם ילדה בדרך כשחיפשנו לשכור בית פרטי באזור תל אביב, ואחרי חודשים של חיפוש מצאנו בית סבתא מקסים עם עץ מנגו ענק. התאהבנו בו (בבית, העץ עוד יעשה לנו הרבה צרות), התאהבנו בבעלי הבית שהפכו למשפחה, וכעבור שבע שנות שכירות הם הסכימו למכור לנו את הנכס, 100 מ"ר בנוי על שטח של 330 מ"ר. בעזרת עזרה מההורים הצלחנו גם לקנות אותו, וכעבור שלוש שנים הגיע הרגע הגדול – מועד משיכת החסכונות שלנו ותחילת השיפוץ.
הדבר הראשון שעשינו היה לפנות לחבר שלנו אבינדב, קבלן עם טעם משובח, ולבקש ממנו שיעשה לנו בית בול כמו שלו. זה לא עבד, מדובר באיש לא רק עם סטנדרטים אלא גם עם עקרונות: לא משפץ בתים לחברים. התפשרנו איתו על פיקוח לשיפוץ. "אבל מי יעשה את העיצוב", ניסינו לעשות לו רגשי אשמה. "תכתבו בגוגל שלומית סלוין", הוא זרק כאילו מנפנף אותנו, אבל החלטנו בכל זאת לבדוק.
זאת הייתה אהבה ממבט בגוגל. הרגשנו שהגענו הביתה, אבל לא לבית שלנו עם הקירות המתקלפים והמטבח הקטן ששופץ בסוף האייטיז, אלא לבית שהתברר ששנינו חולמים עליו: אורבני אבל גם כפרי, ביתי וחמים, לא נקי במובן הלבן של המילה, אם כבר שחור, ייחודי אבל באיזשהו אופן גם פשוט.
היה חסר רק קבלן. בתום מכרז שכלל שלושה קבלנים נבחר גלעד, שאליו הגענו בעקבות המלצות של חברים וקרובי משפחה שתיארו אותו כ"יקה", "אדם שלא זקוק לפלס מרוב שהוא ישר" או בקיצור "קחו אותו בלי לחשוב פעמיים". במהלך השיפוץ היו אצלנו לפחות עשרה בעלי מקצוע (לכולם הגענו דרך שלומית, אבינדב וגלעד) וכולם היו טובים, ממש טובים. במקום המכה הגדולה שאמורים, לפי הסיפורים, לחטוף מקבלנים שלא מסיימים את העבודה בזמן, קיבלנו מגלעד זיכוי על חומרים ועבודה שלא נעשתה. זה לא שהיה פשוט, היה מורכב ומלחיץ, אבל התרגשנו מהעובדה שאנשים כאלה מצוינים בונים את הבית שלנו.
כולה רובה, תתקדמו
לפני המפגש עם שלומית נכנסתי לכוננות תת קרקעית וצורך פרדוקסלי לארגן את הבית כדי שהיא לא תחשוב שאנחנו אנשים חסרי טעם ואסתטיקה בסיסית. הגיעה אלינו הביתה אישה שנראית כאילו יצאה מהקליפ הכי שמח של אלטון ג'ון: מכנסיים גבוהים, חולצה פרחונית, סנדלים עם גרביים, קליפס בפוני ואור בפרצוף. היא סקרה את החלל ביסודיות, הסתכלה לנו בעיניים ואמרה ברצינות: "אני חייבת להיות אמיתית, בסדר? זה זוועה מה שקורה כאן, אבל יהיה מהמם". צחקנו.
סלוין היא שחקנית נשמה ואמנית בנשמתה, יש לה סטייל מהמם, ושום דבר אצלה לא מובן מאליו: לפעמים הכריות יעלו כמו ארון והארון יעלה כמו אגרטל, לפעמים היא תמצא לך כורסה ברחוב ותרפד אותה מחדש. במקצוע שעלול להיות פלצני מדי, היא מפגינה חריצות ויעילות וחסכנות גם באופן העבודה וגם בבחירות שלה. ואולי הכי חשוב – היא יודעת להצחיק.
אולי זה נשמע משונה, כי מה קשור הצחקות לעיצוב, אבל זה לא הסטנדאפ שבדבר כמו הפרופורציות. היא יודעת להקליל את אווירת הדטרמיניזם שנופלת על אנשים שנדרשים לקבל הרבה החלטות בזמן קצר יחסית, להזכיר להם שגם אם הם מתעסקים שנה שלמה בגון הבטון ובסוג הקרניז, בסוף מה שחשוב זאת האווירה, היחסים בין בני הבית, האופי שלו שיתאים לשלהם גם אם במקרה יבחרו רובה כהה מדי לאריחים במקלחת. זה אולי נשמע טריוויאלי, אבל בין בחירת המטבח שעוברת חלק לבין התפשרות על אביזרי המקלחת כי לא כזה אכפת לך, את אשכרה מוצאת את עצמך מתווכחת במשך שבוע אם הרובה בשירותים תהיה לבנה או אפורה. ברגע המייאש הזה שלומית יודעת לעשות את הקסם שלה והוא נלחש ככה: "יאללה, כולה רובה, תתקדמו".
תוכנית חשמל, תוכנית קונסטרוקציה, תוכנית מזגן. מדובר בתהליך מתיש שכולל המון מושגים חדשים, המון חישובים, המון מדידות. סבלתי מאוד מהחלק הזה, ומזל שבעלי הוא איש של חומרים ושל חישובים, והוא ניהל אקסל מדויק ברמת הניג'וס העולמי וגם הגיע בכל יום לאתר הבנייה. "בעלך חושב שהוא המזכירה שלי, כל יום בודק אם אני זוכר מה אני צריך לעשות", התלונן אבינדב בוקר אחד, שבו גם אני הואלתי להגיע לאתר. גלגלתי עיניים, עשיתי בבית שיחות "מאמי תירגע, אתה מגזים", אבל בסופו של דבר השיפוץ נגמר בול בזמן ועמדנו בול בתקציב. זה כמובן לא היה קורה אם אני הייתי מנהלת את האירוע.
"עצרו רגע, חברים", שלומית אמרה לנו באחד ממפגשי התכנון הראשוניים. היא לקחה את דפי התוכניות והפכה אותם. "אני קולטת שאתם בלחץ, אני יודעת שהעלות גבוהה ממה שתכננתם. אפשר עדיין לקחת אחורה וללכת על גרסה צנועה יותר, בלי לשבור את כל הקירות הפנימיים ולשנות לגמרי את הלייאאוט של הבית. אני רוצה שתיקחו כמה ימים לחשוב על זה".
ברגע הראשון הופתעתי, אולי אפילו קצת נעלבתי, אבל ברגע השני רציתי לחבק אותה. היא קלטה הרבה לפנינו כמה אנחנו צריכים את העצירה הזאת. כאמור, התמזל מזלנו, אנחנו שני שכירים בשנות ה-40 עם הורים אמידים. ידענו שלא נרחיב את הבית מעבר לקיים ולא ננצל את כל זכויות הבנייה ועדיין, אחרי תמחור ההריסה והבנייה, היה ברור שאנחנו נדרשים למתוח את גבולות התקציב, השאלה רק כמה. אחרי שעצרנו והצלחנו לגייס סכום נוסף שנתן לנו אוויר, המשכנו בכל זאת בתוכנית המקורית. כלומר, כל אחד מאיתנו התקדם לפי התוכנית המקורית שלו
כאן זה לא יפן
אף פעם לא הבנתי למה אומרים ששיפוץ עלול להביא לגירושים, עד שהבנתי ששיפוץ עלול להביא לגירושים. קשה להבין עד כמה שני אנשים שבחרו פה אחד ובהתלהבות באותה מעצבת, יכולים לחשוב באופן שונה על כל פרט קטן או גדול.
ניסינו ליצור איזושהי חלוקה – הוא אחראי לכל מה שקשור בחומרים ותשתיות, אני על עיצוב הפנים. מהצד שלי זה די עבד, למעט הרגע שבו נעמדתי על הרגליים האחריות כדי שיהיה פרקט בחדרים (ולא בטון בכל הבית). הוא, לעומת זאת, לא הפסיק להתערב ולשלוח הצעות לספות, שידות, כיסאות, עבודות אמנות ומה לא. אפילו לגבי השטיחים בחדרי הילדים הייתה לו דעה.
במסגרת היכולת הנדירה שלה להתייאש בהומור, שלומית הגיבה להצעותיו בגיפים – הומר סימפסון מכה את עצמו בראש, ילדה שמועכת פחית, מאמא נוצרייה שמצטלבת, ילד בוכה לשמים, הבנתם את הכיוון. בין לבין היא ניווטה בחוכמה: התעקשה על הריצוף הישן בכניסה שעכשיו אנחנו כל כך אוהבים, ועל השידות השחורות מאיקאה שכולם חושבים שהן עבודת נגרות, ולא אמרה מילה על כך שבמקלחת אחת צצה רובה אפורה במקום לבנה כי הוא התעקש.
דווקא כשנכנסנו לבית החדש, הייתי קצת מודאגת. לא הבנתי בכלל כמה משמעותי השלב הזה אחרי שהבית כבר בנוי ומכניסים את הספה-שטיח-שולחן-ספרייה שנבחרו בקפידה ועומדים מולם, בוהים. מה עושים עכשיו? איך הדבר הזה עובד ביחד? למה הכל נראה כל כך ריק? פתאום נזכרתי בחברה שמצאה את עצמה אחרי השיפוץ מחפשת אביזרים שיחממו את הבית, ובשכנים שעשו שיפוץ נורא יפה אבל איכשהו הבית שלהם נהיה פחות בית.
ואז שלומית התחילה להגיע עם אגרטלים ולסדר אותם במטבח, עשתה סיבוב במחסן שלנו, שלפה משם שתי תמונות והעמידה אותן על הספרייה זו על זו, הביאה כריות ושמיכות וגם קערה ענקית משוק הפשפשים ומילאה אותה פירות יבשים. אחר כך היא זרקה סלסילת קש לנעליים מתחת לקונסולה והכריזה: "כאן זה ישראל, לא יפן, וזה בית עם ילדים". בכל פעם שהגיעה דבר ראשון חלצה את נעליה כאילו הגיעה לבית הפרטי שלה, והתחילה לסדר ולהחליף פריטים.
אין תחליף לנשמה שכל כך מושקעת בדבר, שלא תלויה בשום דבר חיצוני, עשייה שנובעת מלבו של אמן. זה היה בדיוק מה שהתאהבנו בו ממבט ראשון בגוגל, וזאת הסיבה שהלב של שלומית פועם בכל פינה בבית הזה. זה המקום הכי פרטי שלנו אבל הוא גם קצת שלה. התהליך היה כל כך יצירתי ומעורר השראה שהוא חלחל הרבה מעבר לסידור של בית והביא אותנו להבנה מדויקת יותר של הסגנון שלנו, של האופן שבו אנחנו רוצים להתנהל במרחב שלנו. לכל אחד יש את המקום המאוד פרטי שלו אבל הביחד מתאפשר בכל אחד מהמקומות האלה. חדר השינה שלנו, למשל, שאותו בכלל לא ספרנו כחלק משמעותי במיוחד בשיפוץ, הפך לאחד המקומות הכי קסומים בבית בזכות היציאה לגינה קדמית, שגם אותה לא ממש ספרנו. מאז אנחנו מבלים שם את שעות אחר הצהריים, ברביצה משותפת שמזכירה לנו חופשות נהדרות ביוון. ההשתדרגות הביאה גם לפתיחות מחשבתית, לקבלת הסדר הדרוש לנו וגם הבלגן שמדויק לנו. התוצאה הייתה מעל ומעבר לציפיות, אבל מה שאולי יותר מפתיע – נהנינו גם מהדרך.
>> רוצים עוד? עשו לייק ל-living בפייסבוק
כמה עצות למשפצים
* בחרו אנשי מקצוע שקיבלתם עליהם לפחות המלצה מהימנה אחת, רצוי שתיים. מצד שני, גם מישהו שקיבל עשר המלצות, אם הוא לא פנוי או שעושה רושם שאין לו עניין לעבוד עבורכם, תתקדמו. יש הרבה אנשים מוכשרים אבל הם לא שווים כלום אם אין להם מוטיבציה להפעיל את הכישרון שלהם.
* אתם אמורים להרגיש את זה בבטן. אל תעצרו עד שלא תמצאו את עצמכם מסתכלים על עבודות ורואים את הבית שחלמתם עליו בלי בכלל לדעת שחלמתם עליו.
* יש המון אדריכלים ומעצבים מדהימים כמו שיש המון רופאים טובים, אבל יש את האחד שבאמת מסתכל לכם בעיניים ורואה אתכם ומבין בדיוק למה אתם זקוקים. מרגישים את זה, אי אפשר לזייף את זה ואין לזה תחליף. אל תסתפקו בפחות.
* כמובן שאל תעזו לוותר על האקסל ההכרחי. אל תשכחו לחשב גם הובלות, ובאופן כללי זכרו שכל מה שלא קיבלתם עליו הצעת מחיר תמיד יעלה יותר ממה שאתם חושבים. השאירו ספֶרים וקחו בחשבון שברגע שתהיו בתוך השיפוץ תרצו להוסיף דברים שלא חשבתם עליהם. הכנה למצלמות, הכנה לחימום בגז, הכנה לאינטרקום – שם נמצאים ה-20 אחוז שתמיד אומרים לקחת בחשבון.
* היו מעורבים מאוד בתכנון ובשלב הביצוע – גם אנשי מקצוע מעולים טועים, ומי שישלם את המחיר זה תמיד אתם.
* השתמשו בתוכנות הדמיה, זה מאוד עוזר להבין איך בדיוק הכל עומד להראות.
* תוך כדי הבנייה רצוי לצלם ולמפות את כל הניתובים של החשמל והמים בקירות. מהר מאוד יגיע הרגע שתצטרכו לקדוח בקיר וכדאי שלא תעשו חור בצינור או קצר בחשמל.
* חלונות, רצפה, אינסטלציה וחשמל - השקיעו בכל הדברים שיישארו איתכם לפחות לעשר שנים הבאות. את השאר תמיד אפשר להחליף או לקנות בשלב מאוחר יותר.
אחרי כל הבלגן, פינוי הבית לצורך השיפוץ, כאב הראש והלחץ, ועם כל הכבוד לתשתיות – אתם בכל זאת רוצים להיכנס לבית החדש שלכם ולהרגיש בבית. זה אומר תיאום ציפיות עם המעצב והשארת תקציב להלבשת הבית: קניית שטיחים, כריות, אגרטלים, פריטי אמנות וכל היופי הזה שאי אפשר בלעדיו.
מעצבת פנים: שלומית סלוין
קבלן: גלעד אטינגר
מפקח: אבינדב צור