גונתר פוגט הוא בוגר לימודי גננות ב-Gartenbauschule Oeschberg ולימודי אדריכלות נוף ב- Interkantonales Technikum Rapperswil בשווייץ. משנת 1995 הוא שותף במשרד Kienast Vogt Partner, בשיתוף עם Dieter Kienast, מאדריכלי הנוף הבולטים בחצי המאה החולפת בשווייץ. ב-2005 ייסד את משרד Vogt Landscape Architects.
פוגט הוא פרופסור במחלקה לאדריכלות ב-ETH (המכון השוויצרי הפדרלי לטכנולוגיה), ועובד עם אדריכלים ואמנים מהמובילים בעולם. בין עבודותיו הבולטות אפשר למצוא את Allianz Arena במינכן, תכנית אב לכפר האולימפי בלונדון 2012 (בשיתוף אדריכלים נוספים), מזח דגנהאם בלונדון, השגרירות השוויצרית בלונדון ועוד, לצד זכיות במגוון תחרויות תכנון ואדריכלות נוף בינלאומיות.
מהו תהליך התכנון שלך?
הייתי קורא לתכנון שלנו תכנון מבוסס ידע. שוחחתי לאחרונה עם לקוח והוא שאל אותי מה אני לא יכול להביא לפרויקט, והתשובה היא ידע טכני מקומי. אנשים מקומיים טובים ממני בשאלות מקומיות כמו סוג עצים, השקיה וכו'. אבל זה לא הדבר החשוב ביותר. לדוגמה, אנחנו עוסקים בצדדים אקולוגיים של מים, אבל זה נמצא ברקע העיצוב שלנו.
אנחנו עובדים במסורת השוויצרית, שהיא מבוססת מודלים. ב-ETH בציריך אני מלמד אדריכלות נוף לסטודנטים לאדריכלות, ומבחינתם בניית מודלים היא דבר טבעי, חלק מהתרבות. סטודנטים מגיעים מחו"ל כדי לראות את המודלים שלנו. יש לנו שיטות מיוחדות לבנייתם, זה מהיר יותר משרטוט או מהדמיות ממוחשבות, ואנחנו מפתחים את הכישורים האלה כל הזמן ולומדים תמיד. כך למשל למדנו מהאדריכל Peter Zumthor, שהוא אמן בבניית מודלים. הוא למד קצת מאתנו ואנחנו למדנו הרבה ממנו איך לבנות ולדמות את המציאות, לעבוד בצבעים ובגבס, וכן הלאה.
אנחנו תמיד בונים מודלים בגודל 1:1 של כל מה שאנחנו עושים, לראות איך הדברים עובדים. עבורנו, המודל הוא המציאות, והעבודה לפיו חשובה. המודל מאפשר קשר אמיתי עם הפרויקט.
לדוגמה, בהנדסת מים אפשר לבנות מודלים ענקיים, באורך קילומטר וחצי, של המיסיסיפי, ובמכון להנדסת מים בציריך יש מודל באורך 50 מטר להדמיות של צונאמי. אלה דברים שאי אפשר לחשב, חייבים לנסות אותם בפועל. זה גם מסביר מדוע מבחינתנו קנה המידה של הפרויקט לא משנה – יהיה הוא קטן מאוד או פרויקט שמשתרע על שטחים עצומים. הקשר המוחשי לאתר חשוב לנו. המודלים שאנחנו בונים הם גדולים מאוד, עשרה עד 12 מטרים באורכם. השימוש במודלים מגדיר גם התייחסות לכלים אנלוגיים ודיגיטליים, מבלי לקבוע מי מהם טוב או רע. אני שומע הרבה שבעבודות שלנו יש תחושה פואטית, וזה נובע מצורת העבודה. המשרד שלנו מאורגן כמו וונדרקאמר (בית אוצרות, Wunderkammer) ענקי, עם אוסף של פריטים טבעיים כמו צמחים, חיות, חומרים גיאולוגיים ומינרליים ועוד.
בתכנון אני מתעניין בגישה החברתית. אנחנו עובדים על פארק גדול בלונדון, למעשה בור עפר ענקי, והבנתי שאי אפשר לתכנן שם בצורה המסורתית, ושעלינו לטפל בתהליכים ארוכים מאוד. זיהינו שם ארבעה תהליכים: ניהול מי גשמים, שימוש באדמה שונה, צמחייה והימנעות משימוש בבתי גידול, ועבודה עם אנשים. זהו אזור עני, ליד שדה התעופה הית'רו, והפרויקט יימשך 25 שנים, כלומר תהליך חברתי ארוך מאוד שהוא חלק מהתכנון.
עד כמה עבודתך מוגבלת לאזור גאוגרפי מסוים?
אנחנו עובדים באירופה, בבריטניה ובכל העולם, וההבדל העיקרי הוא התרבות האורבנית. באנגליה מחוברים מאוד לנוף, והאירופאים – ובמיוחד בארצות הים התיכון כמו איטליה ויוון – מחוברים לרעיון העירוניות כפי שאנו מכירים אותו, שהחל להתפתח עוד בימי הביניים.
יש מעט מאוד נוף טבעי אמיתי באירופה. כל הנוף עובר תהליך של עיור. הנוף הוא כמו עיר; אין שני מצבים נפרדים – טבעי ובנוי – אנו מטפלים בשניהם יחד. לדעתי מעניין להשתמש בתופעות טבעיות, כפי שאמנים ויוצרים אחרים עושים. בכלל, היום עולם האמנות משפיע יותר מאדריכלות, אבל אנחנו יכולים להרוויח מכך בהגדרת המרכיבים של פארקים וכדומה.
אקלימים שונים, לדוגמה ישראל, אינם מהווים בעיה עבורנו. בנינו מערכת אקולוגית בבית החיות בציריך, שמדמה את מדגסקר, עם עצים, בעלי חיים וכו'. דברים כמו גיאולוגיה וביולוגיה אפשר ללמוד בקלות.
איך אתה רואה את העתיד של אדריכלות הנוף?
אני חושב שהתחום מקבל היום כבוד רב. אני עובד עם אמנים כמו Olafur Eliasson, Dan Graham, Laurie Anderson, עם אדריכלים כמו צומטהור ו- David Chipperfield, שמלאי כבוד למקצוע ואליי. הבעיה האמיתית היא הדרישה הגדלה לאנשים בתחום, והירידה במספר הסטודנטים שלומדים אותו. אוניברסיטאות כמו הרווארד ואחרות מתקשות למצוא מרצים טובים בתחום. לכן אדריכלי נוף בארצות הברית מרוויחים יותר מאשר אדריכלים, זה עניין של ביקוש, אך זה גם יוצר בעיה בעבודה עמם.
אנחנו עובדים על הכפר האולימפי בלונדון, והצוות שלנו מגיע מציריך כי לא הצלחנו לגייס בלונדון די אנשים; היזם האוסטרלי שם מספר שיש לו את אותן בעיות בכל העולם, אין מספיק אדריכלי נוף. וזו בעיה לעתיד.
יש במשרדים שלנו בלונדון ובציריך אנשים מכל העולם, גם אחד מישראל, שעושה כעת הסבה לאדריכלות נוף, וכן גאוגרפים, ביולוגים ואדריכלים שאנחנו מגייסים ופשוט מאמנים בעצמנו. כדי להבהיר את גודל הבעיה, חשבו על כך שבמדינה כמו הודו, שבה אוכלוסייה של 1.2 מיליארד, יש רק 550 בוגרי אדריכלות נוף בשנה.
לאחרונה ביקרת בישראל, מה הרשמים שלך?
למעשה נאמר לי שביקרתי רק בתל אביב... ביליתי שם יומיים. זו הייתה חוויה מעניינת, זו עיר שאינה אמריקאית או אירופית, ההשוואה הקרובה ביותר היא ערים באיטליה, ובוודאי לא עיר ערבית, במיוחד עם כל הבאוהאוס.
העירוב בין בתים נמוכים בני שלוש קומות למגדלים מעניין, כמו גם היעדר כיכרות או פארקים גדולים כמו באירופה. בהיעדרם, הדבר החשוב לדעתי הוא נוף-רחוב (Streetscape), והוא בולט מאוד. ראיתי כל כך הרבה אנשים צעירים מסתובבים, כמו בברצלונה – הרעיון של עיר ואנשים שהולכים בה. בשבת בבוקר ביקרתי בשוק וגם מסביבו היו הרבה אנשים ברחובות, לא כמו בערים אירופיות ששם תופעה זו הולכת ונעלמת. נוף-הרחוב מעניין מאוד, זה כמו אזורים חדשים בלונדון שצומחות בהם ערים חדשות, עם מהגרים מרחבי העולם ומתרבויות שונות, שיוצרים נוף-רחוב – האלמנט העיקרי שם. בעיניי תל אביב איננה עיצוב או אדריכלות, אלא דרך חיים אחרת.
הביקור בתל אביב הזכיר לי את הפרויקט בלונדון שהזכרתי, יש בה תהליכים דומים. אולם מעניין מאוד השימוש בבתי גידול כאן. חלק מהתרבות שלכם הוא ירקות מדהימים באיכות גבוהה מאוד, זה כמו גינת הירק של אירופה. זה מתקשר לנוף ולחברה שלכם, והרבה שדות חקלאיים הזכירו לי בתי גידול באירופה. תמיד מוצאים דברים מעניינים כאשר מטיילים בנוף... התרשמתי גם מהידע הטכני הגבוה בנושאי מים והשקיה, זה מתקשר כמובן לנושא הירקות ולהתייחסות שלכם למדבר.