היחסים שלי עם העיר תל אביב תמיד היו רגשיים. למרות הקושי שבה זה תמיד היה משהו בין אהבה מאוד גדולה להכרת תודה על כל מנעמיה, פינותיה, אנשיה, בתיה, חופיה. השווקים, הפסטיבלים, הרחובות, האירועים, ההפגנות - בקיצור, החיים שבה. תל אביב הייתה העיר בה חשקתי בנעוריי ובה חייתי כסטודנטית צעירה לאדריכלות. דירת רבת שותפים ברחוב בזל פינת דיזנגוף, חיים עצמאים, ימים הפוכים, חוויות אורבניות, שלל טיפוסים. תל אביב של מעלה ותל אביב של מטה, תל אביב של בוקר ותל אביב של לילה, תל אביב של דרום ותל אביב של צפון.
הבניינים, הרובעים, הרחובות והטיפוסים הם אלו שריתקו אותי בעיקר, שמשכו אותי לחקור את העיר ולהכיר כל פינה. צעירים שהגיעו מכל עבר ובחרו להשתקע בעיר הגדולה, החלו את חייהם והגדירו את עצמם מחדש. בלבוש מוקצן, מסוגנן בשלל עיסוקים ועניינים. תל אביב, אז כמו היום, נראתה לי מגניבה, קולית, עכשווית, תוססת, מרתקת. תל אביב בשבילי היא ערש תרבותי, זו העיר שלא הסכמתי לעזוב אז, במלחמת המפרץ, בשעה שהסקאדים נחתו ואנחנו מיהרנו לעלות על גגות הבניינים כדי לצפות בנעשה וזו שלא הסכמתי לחיות רחוק ממנה יותר מחצי שעת נסיעה, כדי שתהייה נגישה בכל רגע נדרש. החיבור שלי לפעימות הלב האורבניות חייב להיות במיידי.
לנפץ את הבועה
לפני שבוע ספגה תל אביב אגרוף בבטן, נדמה היה ששום טיל לא יצליח לבקע את הבועה התל אביבית, בתי הקפה אומנם הידלדלו אך פעלו והטיילת התרוקנה מתיירים, אבל היו שם לא מעט ישראליים ואנחנו היינו לגמרי בתוך הפקת האירוע לספר החדש "לגור בתל אביב", שלי ושל צילה ירון. בחרנו לחגוג אותו בגלריית הווינטג' הקסומה במעמקי שוק הפשפשים ביפו, דמיינו אירוע בהשראת הסרטים של פרדו אלמודובר, מלא צבע וחושניות. עם כל אזעקה בעיר, התעוררו הספקות: האם להמשיך עם האירוע? האם לבטל? היו קולות לכאן ולכאן, כאלה שקראו להמשיך ולא להיכנע לטרור, וכאלה שביקשו להתחבר להרגשה המלנכולית הכללית ולא לכפות אירוע מאולץ בימים של אווירת מלחמה, בזמן שחברים מגויסים עם צו 8 בכניסה לעזה וחצי מדינה חיה בתוך הממדים.
תל אביב שבעיקר מסמלת עבורי את הרוח החופשית ואת הרצון לחיות ולחיות ללא הפסקה עצרה, ויחד איתה עצרתי גם אני. בלילה של לפני פיגוע האוטובוס התהפכתי בלי יכולת להירדם. אחזה בי הרגשה שמשהו לא טוב עומד לקרות. בבוקר כבר ביטלנו את האירוע, שעה לאחר מכן היממו אותנו המראות של האוטובוס המפוצץ. 24 שעות לאחר מכן כבר היינו בתוך הפסקת אש. המציאות הישראלית כל כך מטלטלת, מטורפת, מלחיצה ונוגעת בכל אחד מאיתנו.
הבתים ממשיכים לחיות ולפעום
העיר בה הוכרזה המדינה ועצמאותה, סבלה לאורך השנים מאז הוקמה מאש צלפים, קרבות אוויר וים, מטחי טילים ופיגועי אוטובוסים אכזריים, הפכה להיות למרות הכול אחת הערים המרתקות והמושכות בעולם. תל אביב נחשבת כאחת הערים הבינלאומיות, המובילה את סצנת הבילויים, האופנה, האומנות, העיצוב, הגייז ועוד.
העיר תל אביב היא אחת הערים הנחשקות בעולם, היא כל כך קולית וגזעית, מלאת תנועה, צבע וסגנון ומספקת את כל מה שעיר צריכה לספק. אזור בילוי, מסעדות מעולות, בתי קפה, רחובות תוססים, חניות אופנה מעולות, שווקי אוכל, שוק פשפשים, רובעי סוהו, מגדלים, גלריות, מוזיאונים, אופרה, בלט, מופעי רוק, טיפוסים, המוני טיפוסים, היא מובילה את סצנת העיצוב, התרבות, הבילוי והלייף סטייל, אני כל כך גאה בה על היותה אחת הערים הבינלאומיות התוססות והמרתקות ובעיני זו אחת מהצלחות התקומה והציונות בארץ הזו, מפעל תרבות שוקק חיים. והטיפוסים שאפינו את העיר בימיה הראשונים כמו נשארו בה גם עכשיו: מגוונים, צבעונים, מסקרנים ומעוררי השראה. והדירות שלהם, והבתים ריתקו אותי כבר אז, כבת הפרובינציה שעברה לעיר הגדולה.
שנים רבות לאחר מכן, ככותבת ספרי עיצוב ואדריכלות, היה זה אך טבעי לצלול אל מעמקי העיר, אל הדירות והבתים של התל אביבים האמיתיים וכך התחלנו צילה ירון, לימור זומר אריק ואני את העבודה על הספר "לגור בתל אביב", מתוך סקרנות אמיתית להכיר את התל אביבים מקרוב, מתוך הבתים שלהם, לראות עד כמה הבתים והדירות שלהם, תואמים את מי שהם. הספר היה מסע מרתק ברובעי העיר, מסע אורבני שלימד בעיקר עד כמה הבתים בתל אביב, בעיקר רוצים להמשיך ולחיות ולפעום ולהעניק כוח וביטחון.
לגור בתל אביב
הספר מחולק לפי רובעי העיר, מהדרום לצפון: יפו, נווה צדק, הסוהו, לב תל אביב, המגדלים והבתים הפרטיים.
יפו: לגור ביפו משמעו לגור במקום האקזוטי ביותר שיש לתל אביב להציע. יפו, עיר הנמל שנוסדה כבר בימי המקרא, הוא הרובע העתיק של תל אביב. שכבות עברה ניכרות בה. יפו של היום היא פסיפס מרתק של מראות, אנשים, דתות וקהילות. עתיר כנסיות, בתי כנסת ומסגדים, שדתות ושפות מתערבבות בו זו בזו.
היא מהולה בריחות, טעמים, סלסולים וניגונים, גלריות וסדנאות אמנים, תיאטראות ומסעדות אותנטיות. היא רוחשת וגועשת, נהנית מהמולת שוק הפשפשים הצבעוני ומכחול מימיו של הים התיכון, מסמטאות רומנטיות הנחבאות בין חומות העיר העתיקה ומנמל תוסס המשמש כמתחם בילוי. יפו כוללת בתוכה את רובע העיר העתיקה, מתחם שוק הפשפשים, שכונת אנדרומדה, שכונת עגמי, מתחם נגה ועוד.
נווה צדק: נווה צדק, השכונה הראשונה מחוץ לחומות יפו. נחשבת לאחד הרובעים המבוקשים בעיר: בוהמייני, ציורי, אמיד ומושך את העין. יש אומרים כי נווה צדק היא ערש התרבות העברית. בראשית ימיה התגוררה בה האליטה האינטלקטואלית - סופרים, משוררים, מחזאים, עורכים, מוזיקאים, ספרנים, מורים ומוציאים לאור. כיום, מזכירה נווה צדק במראה כפר ציורי. זה יותר מעשור שהבתים בנווה צדק מתחדשים ללא הכר ונמכרים בסכומים ששוברים כל שיא נדל"ני.
תנופת השימור וההתחדשות העניקה לשכונה סטאטוס של שכונה אופנתית, שסימני העבר נוכחים בה בכל פינה. למרות החצרות הפנימיות הסמויות מהעין ומבקשות להסתיר יותר מאשר לגלות, נחשבת נווה צדק לאחת השכונות המתוירות ביותר בתל אביב. מבקרים מישראל ומחוצה לה פוקדים את המקום, מתענגים על חנויות אופנה, גלריות, סטודיו לצורפות, חנות ספרים, כלי בית, בגדי תינוקות, בתי קפה ומסעדות.
ה"סוהו": המתחם הזה של תל אביב אינו תחום באזור גיאוגרפי אחד. הוא מצוי באזורים שונים של העיר, החל בשכונת פלורנטין ודרך סלמה, עבור ברחוב המסגר וסביבתו, דרך אזור גן החשמל, רחוב מקוה ישראל ועוד, וכלה בשכונת מונטיפיורי ושדרות יהודית. ממש כמו שכונות סוהו אחרות בעולם, החל הסוהו הישראלי את דרכו באזורי העיר המתועשים שבהם מרוכזים מוסכים, בתי מלאכה זעירים, מלטשות, נגריות, בתי דפוס, אולמות תצוגה למכוניות, בנייני משרדים ומועדוני בילוי מפוקפקים יותר או פחות, וכולם תחומים בין צירי תנועה עמוסים.
עם השנים החלו להופיע באזורים אלה גם הלופטים, אותם חללים תעשייתיים שהוסבו לחללי מגורים, יצירה ותצוגה. ראשונים היו האמנים, שמתוך צורך אותנטי להימצא במרכז העשייה בערים הגדולות ביקשו למצוא לעצמם קורת גג זולה, שבה יוכלו להתגורר, ליצור ולהציג בכפיפה אחת. תחילה התמקמו אותם יוצרים בבניינים נושנים, עלובים, מחופים בשכבות טיח מתקלפות ומנוקדים תיבות דואר פרוצות, ובהם מעלית משא, חדר מדרגות רחב ואפלולי במיוחד, ודלתות ברזל מגושמות שמנעולים כבדים וסורגים מגינים עליהן.
הרעיון לגור מעל מוסך, נגרייה, מועדון לילה, בית הימורים או מכון מסז'ים לא הרתיע את אנשי הרוח, ועם הזמן הגיעו עוד אמנים, אדריכלים ומעצבים, מוזיקאים, אנשי פרסום ויצירה. לאט לאט הופיעו האופניים, שאותם קשרו הדיירים סמוך לדלת הכניסה. אחריהם צצו עציצים ופינות מטופחות אחרות, שהעידו ולו במקצת על המתרחש מעבר לדלת הברזל הכבדה.
לב העיר: רובע לב העיר, על השדרות, הרחובות, והכיכרות הוא ללא ספר הבמה המרכזית לתצוגת מבני אדריכלות מהמרתקים שיש לתל אביב להציע. השדרות הראשיות מספרות את סיפורה ההיסטורי של העיר, לאורך שדר רוטשילד ניצבים מבני ציבור ובנייני מגורים המשמשים כמוזיאון פתוח. באזור זה בולט הסגנון הבינלאומי, הבאוהוס, אותן קוביות לבנות שהקנו לעיר את השם עיר הלבנה.
המגדלים: המגדלים שמתרוממים השמיימה בעיר בזה אחר זה בקצב מואץ, נחשבים מזה עשור לאחד מסימניה המובהקים של העיר ומושא תשוקתם של יזמי נדל"ן, אדריכלים ומעצבים. לכל מגדל DNA משלו. מעיין תעודת זהות המבוססת על מיקום; תכנון, עיצוב וסוג הדיירים. המגדלים העכשוויים גבוהים ומפוארים ומתהדרים בשטחים ציבוריים נוספים כגון, חדרי כושר, חדרי ישיבות ומועדון אטרקטיבי לרווחת הדיירים, למגדלים יש גם שירותי ביטחון ואבטחה 24 שעות ביממה, החיוניים בעיקר כשמדובר בדיירים ידוענים או בעלי ממון המעוררים את סקרנותם של ההמון.
שירותי המגדל וההימצאות הקבועה במרכז העניינים, הם הטריגרים שמשכו העירה גם את אלו שנהגו להתגורר בווילה רחבת ממדים בשכונות היוקרה מחוץ לתל אביב. כפועל יוצא מכך, המגדלים אחראים לשינוי במרקם החברתי של תל אביב, בשל חזרתו של הדור המבוגר והאמיד שהחליט לעשות בעיר סבב שני, בשעה שילדיהם פרחו מהקן.
במדור הקודם: סיפורה של נגרייה משפחתית
לכל הכתבות במדור "בבית עם אורלי רובינזון"