מה חבל שדירה בזמן שיפוצים איננה המקום האידאלי לדפוק אליו הופעות במיטב מחלצותיי, והדבר כמעט עלה בזוג נעליי הטובות ביותר, שכוסו בכתמים מכוערים של טיח וסיד. חשתי מאוד מטופש בזמן שקרצפתי אותן בחבילה וחצי של מגבונים לחים, וניסיתי לרגע לצאת מעורי, ולהתבונן בסיטואציה הזו מהצד, מה שהביא אותי לשתי מסקנות עגומות: האחת היא שהגיע הזמן שיהיה לי חבר. השניה היא שייתכן והם לא באמת מפלרטטים איתי.
דרושה: מפקחת חיים
התקשורת ביני ובין אנשי הכפיים בשיפוץ הזה מאוד מצומצמת בהגדרתה, משום שהיה לי השכל לקחת לי מפקחת בנייה. בפעם הקודמת ששיפצתי לא מימשתי את הפונקציה הזו, ועם כל הכבוד לקבלן הכריזמטי מצאתי עצמי מתקשר עם בעלי מלאכה שונים, הרבה יותר ממה שאדם כמוני צריך. אם זה נשמע שאני תופס תחת עליהם, זו טעות – אני תופס תחת על עצמי. בכל פעם שהייתי מדבר איתם הייתה מתפשטת על פניי אותה הבעה נבערת והיסטרית שזכורה לי מאמא שלי כשהייתה מביאה את האוטו שלה למוסך, וכל ניסיונותיה "לדבר אליהם בשפתם" כלומר לכנות אותם 'חביבי' ולהעמיד פנים שיש לה מושג כלשהו באלטרנטורים, לא הצליחו להסוות את זה שהיא טרף קל לרמאים. כמוה גם אני ניסיתי לשווא להיות אדם שרואה כל פגם קטן בפינישים – עד היום אני לא בטוח מהם בדיוק ה'פינישים' – ומאוד מתעניין בסוגיות כמו סף חלון. האמינו לי, ב"שושלת" המשחק אמין יותר.
הפעם מאידך החלטתי לחסוך מעצמי את הדיאלוגים המביכים האלה, ומי שמבצעת אותם במקומי היא מפקחת הבנייה. איכות חיים. זה כמעט מעליב עד כמה בינה ובין האדריכל הדיקטטור אני מיותר בתוך השיפוץ הזה. כשאתגבר על הבושה אשאל אותה האם היא מחלטרת במקרה גם כמפקחת חיים, ויכולה מעתה והלאה לקחת על עצמה גם את התקשורת עם המשפחה שלי, החברים הנודניקים שלי, הסוכן והפסיכולוגית.
אלא שתאומה הסיאמי של האישה הנפלאה הזאת הוא האדריכל שלי, השפעה רעה עליי ועל כל דבר בעצם, וכבר ביום השיפוצים הראשון, סימס לי בהתרגשות שבשעה טובה החלו היום לשבור קירות בבית שלי ויש שם עכשיו "שני פועלים חתיכים".
אז עוד היה לי פאסון. "אוי די נו", עניתי לו, "לא כל כהה עור שיודע להחזיק שפכטל הוא חתיך". אך בהדרגה הפאסון הלך לאיבוד, ובכל פעם שהייתי מגיע לדירה היה מקדם את פני באמירות כמו "חמיד וחליל מחכים לך", או "תכניס את הבטן, הצבעי מגיע". ואני אכן הכנסתי את הבטן, המשכתי והגעתי לזירת השיפוץ, למרות שכאמור אין שם אדם פחות נחוץ ממני כרגע. נוכחותי התבטאה רק בפרצופי הגביר היהודי המשפץ שעשיתי לכולם, ובעישון משורשר של סיגריות המנטול שלי, כי כידוע, מותר לעשן חופשי בדירה בזמן השיפוצים. בתוכי הרגשתי כמו אלילתי החדשה-ישנה אלקסיס קולבי, אישה ששייכת לעידן בו סוגיית הפנים לעומת החוץ לא שיחקה תפקיד כשמדובר בעישון סיגריה, וכמוה גם אני הזיתי פלירטוטים עם הפועלים והקירות והתקרה והמרצפות.
משפט פתיחה נדוש
אור ליומה האחרון של השנה האזרחית נפל דבר. לתומי הופעתי באתר הבנייה מלווה בתירוץ ההגיוני היחידי להימצאותי שם – פנקס הצ'קים שלי, והפלא ופלא, הפלירטוט המשוער הפך לסצנה פתיינית בשר ודם. קל לפטור אותי עכשיו ולהגיד ששוב דמיינתי, אז אני אמסור את העובדות כפשוטן, ותשפטו אתם.
בדירה התרחשה התקנת ארונות המטבח, בכיכובו של פועל חדש, ערני וקשקשן במיוחד, כולל תפקידי המשנה של מפקחת הבניה שהולכת אחריו ובודקת בדייקנות את עבודתו, ואדריכל-העל ששקוע בלצלם עצמו בנייד כדי לבדוק איך הוא נראה בז'קט החדש שלו. כניסתי אל החדר, מטבע הדברים, משכה תשומת לב.
"אתה!", פנה אליי הפועל, "מאיפה אני מכיר אותך? אתה מהטלוויזיה לא? מערוץ 2?".
"איזה ערוץ 2", סינן האדריכל המפנטז כבר חודשים על תקציב נדיב יותר, "אולי ערוץ 10".
"סוגרים אתכם", קבע הפועל בהשתתפות ובצער.
"דווקא לא", סחתי, וביקשתי לפצוח בנאום חוצב להבות על מדיניותה ההפכפכה של הממשלה בעניין, אך הוא קטע אותי ואמר: "גם אני מופיע בטלוויזיה. יש לי בבית חדר עריכה קטן. אולי תבוא לראות את מה שאני עושה?".
"הוא יבוא", נבח האדריכל, נפנה אל פני הסמוקות ואמר באותו הווליום: "יש לך משהו יותר טוב לעשות בסילבסטר טיפשה?".
פחחחח. סילבסטר. אמצע השבוע, יום עבודה למחרת, זה מכבר גמרתי אומר לראות "שושלת" ולפרוש לבד למיטתי בעשר ועשרים.
בזאת, רק שתדעו לכם, לא הסתיים הרומן המתהווה ביני ובין מתקין המטבחים על הסוס הלבן. כמה שעות מאוחר יותר שלחה אותו מפקחת העבודה (זה עוד דבר מקסים שמפקחי עבודה עושים – שולחים אנשים) לאסוף מדירתי הנוכחית רהיט שזקוק לצביעה.
הוא הופיע בדלת, סימן שאלה מרוח על פרצופו המיוזע, ותהה: "מאיפה אני מכיר אותך?".
"מהבוקר", עניתי לו בייאוש, כי באמת, כמה מעט רושם אני מותיר אצל בני אדם לעזאזל? "אתה מכיר אותי מהיום בבוקר".
"אה, זה היית אתה?". אלוהים, האיש ללא ספק ניחן בשכל של כוכב טלוויזיה.
"עזוב", אמרתי לו, "קח את השידה, אבל תזהר – זה מאוד כבד".
הרים אותה בידו אחת. "זה כבד?", צחק "אני יכול להרים אותך ביד השנייה".
אז אני שואל אתכם: פלירטוט?! זו הרי הצעה פר-אקסלנס.
סילבסטר עם אלקסיס
הסילבסטר עבר בנעימים, תודה. שתיתי יין בגפי והזמנתי לי ארוחה ליחיד. הטלפנית במסעדה שאלה כמה סועדים אנחנו, וכמובן עניתי לה "שניים". אני לא אהיה בדיחת הטייק-אוויי של איזה מזנון אסייאתי נחות. בעיניי רוחי ראיתי שורה של טבחים סיניים קצרי קומה, מרכלים בקול על המסכן שאוכל לבד בסילבסטר, ומצחקקים ברשעות כמו בקליפ של גנגאם סטייל.
בפרק של אותו ערב סטיבן קרינגטון, ישן בחדרו כשלפתע סמי-ג'ו הערמומית התגנבה למיטה. בהיותו הומו אפילו גרוע ממני, מאן הטיפש לגרש אותה, ותחת זאת החליט לזרום. אלקסיס תפסה אותם ורתחה.
"אמא", הוא אמר לה, "אני אעשה מה שאני רוצה!".
מבלי לפתוח אפילו חלון, היא הדליקה בתגובה סיגריה, וחרשה להנאתה מזימות.
בטור הקודם: כל המגמות השנואות עליי בעיצוב הבית
לכל הכתבות במדור