"ככה זה עם אנשים עריריים", אמרה לי יועצת המשכנתא. שקלתי להעיף לה את הסודה לפנים. למזלה, הייתי צמא. "אם היו לך יורשים טבעיים, היו הם מקבלים את הנכס".
"יורשים טבעיים?".
"אישה למשל. או ילדים".
"אתה חייב לכתוב צוואה"
יורשים טבעיים. שיט! ידעתי ששכחתי משהו. שוב הייתי עסוק מדי בשטויות ולא התפניתי לטפל בבעיה הדמוגרפית, ועל הדרך להרוויח עבור יקיריי זכויות על הנכס לאחר מותי. זו אפליה שנחמה בצדה: לפחות אני יודע שגם לו הייתי מכיר מחר את גבר חלומותיי ומאמץ איתו תינוק אוקראיני, עדיין הייתי נחשב לכישלון משולל זכויות בעיני המדינה, וזה בהחלט מוריד קצת את הלחץ מהעובדה שתכף חורף ואין לי חבר. כי גם אם היה לי, זה לא היה מספיק טוב. במדינת ישראל יש לרשת נכסים כדרך הטבע.
ולא שביקשתי להוריש את כל הוני לחתול, כמו הידיעות במדור "מסביב לעולם" במוסף 24 שעות. בסך הכל רציתי להשאיר משהו לאחיי הקטנים. נהניתי לראות אותם בדמיוני מתקוטטים בבתי משפט אחרי מותי, רבים למעשה מי אהב אותי יותר.
"צוואה", פסקה יועצת המשכנתא. "אתה חייב לכתוב צוואה". נחמד דווקא. אתקשר לקבוע פגישה עם עורך הדין ברגע שהטלפון שלי יסיים לעכל את שבעים וארבע התמונות של שולחנות אוכל בגימור לכה. בכוונתי להופיע אצלו בכובע רחב תיתורת, לעשן סיגריית פאל-מאל מתוך פומית, ולהכריז בקול סדוק: "באתי לכתוב צוואה".
גראז' סייל משפחתי
בינתיים אמי ואחיי – להלן יורשיי הלא טבעיים – החליטו שלא ללכת סחור סחור עם ענייני הירושה הדחופים יותר, וביקשו שאערוך רשימה של כל הרהיטים וחפצי הנוי שלא ממשיכים איתי לבית החדש, כדי שיוכלו לתבוע אותם לעצמם. בשבוע שעבר הם היו אצלי לארוחת ערב והתנהגו כאילו הוזמנו לגראג'-סייל עם כיבוד מושקע במיוחד.
"מה עם שולחן הכתיבה?", שאל אחי ודפק עליו פעמיים כמו על אבטיח, "זה עץ מלא?". ואמי פיזזה ברחבי הדירה כמו בזארה וליקטה לה פריטים שונים שלדבריה "גם ככה לא מתאימים לסגנון של הדירה החדשה", אבל דווקא מאוד מתאימים לסגנון שלה.
"תביא לי שקית גדולה", ציוותה עלי, והתיישבה מותשת מרוב שופינג לנוח על הספה בסלון, והדליקה סיגריה.
"מה את עושה?!", שאלתי בתדהמה.
"זה בסדר. כבר סיכמנו שהיא שלי", הרגיעה, ואיפרה עליה לסמן טריטוריה.
"ממתי מעשנים אצלי בבית בכלל?"
"אוי די. כמה אתה עוד מתכוון לנג'ס עם החוקים שלך, בדירה שאתה גם ככה תכף עוזב?"
"יש לי עוד חודשיים כאן", סיננתי בעלבון, "אל תקברי את הדירה הזאת עדיין".
"הדירה הזאת כבר גמורה", הודיעה לי וחיסלה באחת את סיכוייה להשתחל ברגע האחרון לצוואתי היוקרתית. בחוסר חשק שלפה משקית ההפתעות שלה מאפרה מוכרת מדי, והניחה אותה בחזרה על השולחן. "נו, אם אתה מתעקש...".
אני מיזנטרופ?
הדירה הזאת באמת גמורה. אנחנו כמו בני זוג שנפרדו לפני דקה, וכעת ממתינים שאחד מהם יעזוב את הבית. או שאני אמצא דירה אחרת, או שהדירה שלי תמצא דירה אחרת. כי היא לא פחות על קוצים ממני. מזמנת לי משברים וקילקולים בלי הפסקה, שולחת רמזים עבים מדי לכך שהיא מתה כבר לראות אותי עובר. המדיח התקלקל פתאום, מכונת הכביסה נתקעה, דוד השמש דלף ודרש תיקון בעלות של 1,500 שקלים. לא סכום שערורייתי, אבל להזכירכם, על 500 אני מתמקח כקבצן.
וכמובן פאר היצירה הרמת אביבית – השכנים הרועשים – כמו התרבו בעת האחרונה, ומבעד לקירות הדקים אני שומע אותם חיים את חייהם הקטנוניים בווליום עז מאי פעם. באחד הערבים כבר לא יכולתי לשאת יותר את נביחותיה של השנאוצרית המטומטמת של השכנה שלי שקשורה בחצר האחורית של הבניין (ברמת אביב הישנה חלוקת החצרות פועלת לפי שיטת חומה ומגדל. גידרת וטינפת – שלך).
"אני מתחנן", אמרתי לה, "כל היום היה פה רעש של הילדים שלך, והחיות שלך, וקירקושי הצלחות שלך והרהיטים שנגררים בגסות על הרצפה. בבקשה בבקשה תכניסי את הכלבה הנוראית הזאת הביתה".
"אלה לא הילדים שלי", אמרה.
"הם ודאי לא הילדים שלי".
הביטה בי עייפה ושבעת קרבות. "אתה יודע מה הבעיה שלך? שאתה לא אוהב בני אדם. אתה חייב לאהוב בני אדם".
ובלי להוסיף סגרה את הדלת, וכעבור דקותיים אספה את יורשיה הטבעיים ואת כלבתה המרגיזה, ושקט מוזר ירד על החצר שהפקיעה.
למחרת הגיע זוג לראות את הדירה. "התנור נשאר?", שאלה האישה. ניסיתי להיזכר האם מישהו מבני משפחתי אמר שהוא זקוק לתנור. ווטאבר, שיסתדרו. "נשאר", אמרתי לה.
"והמקרר?". היו לה עיניים כחולות ועור לבן כמו וילונות גלילה, וכל הזמן היה לי נדמה שהיא מלטפת לעצמה את הבטן.
"הכל נשאר. רק אני ממשיך הלאה".
אחרי שהלכו, הקשבתי להם מדברים למטה. הוא אמר שחבל שזו לא דירה מתאימה לילדים. ניסיתי לשמוע מה היא עונה לו, אבל היה יותר מדי רעש.
בטור הקודם: למה אני מעדיף לשפץ לבד
לכל הטורים במדור "התיקונים"