אני מנגד התעוררתי הבוקר משום ששני פועלים של משאית פינוי האשפה רבו ביניהם. על אשפה כמובן, לא על פוליטיקה. ואמנם אני גאה בביתי היפה, ומוצא אותו מאוד ראוי למבטים וחיזורים, אבל אני לא משלה את עצמי שאני בתו של דונלד טראמפ ו/או קייט מידלטון החושפת בפני נתיניה את ארמון הקיץ החדש שלה. לשם ההמחשה, בצוות שהגיע לצלם את דירתי, הייתה מישהי שנתקפה נוסטלגיה כשנזכרה איך ברחוב הזה ממש גר בזמנו מורט השערות המיתולוגי שלה, ואשר אליו הפסיקה ללכת אחרי שמאסה בכך שנהג לדבר על נפלאות הוויאגרה שהוא נוטל, אגב משיחת מפשעתה בשעווה לוהטת. ברוכים הבאים לצפון הישן של תל אביב.
נבוך ממנה, מנומס אליה
ההבדל העיקרי בין הדירה הזו לבין הדירות הקודמות שגרתי בהן, הוא בהעדר התחושה המוכרת אשר מלווה אותי שנים, שאני טוב מדי לחיים האלה. בכל הדירות שגרתי בהן, גם המוצלחות וגם האיומות, תמיד חשתי בשיא הרצינות שנסיך כמוני נועד למגורים נעלים יותר. שמה לי ולדירות השכורות האלה שבמקרה הטוב שופצו לאחרונה ב-1986 כשמנורות הלוגן שחורות בצורת משולש שווה שוקיים היו הצעקה האחרונה? מה לי ולמטבחים המתפוררים משנות החמישים, והרטיבות בקירות, והחדרים החשוכים, והשכנים הרועשים, ומעל לכל – האיום התמידי בכך שפרעה בעל הבית יחליט מחר לגרש אותי מארצו? הו לא, הוד רוממותו מעוניין לתת את הדירה במתנה לנכדתו הפרזיטית, אחרי ששנתיים שילמתי בעבורה 6,000 שקלים בחודש? אם כן, אאחל לה כינים ואמשיך בדרכי. עוד מתווך שקרן, עוד מצוקת חניה, עוד תקרה מתפוררת. נדודיי הארוכים במדבר הנדל"ני הקשיחו עורפי, וחלומי על הדירה המובטחת נראה היה רחוק מתמיד.
היסטריית ההסתגלות עברה לא מכבר. בשבועות הראשונים כאן ממש הרגשתי לא נעים על כך שאני מפר בנוכחותי המגושמת איזון אסתטי מושלם שכזה. בכל פעם שנניח, נרדמתי על הספה בסלון עם השקית של השטוחים בחיקי וכל הפירורים התפזרו, או ששתיתי קולה תוך כדי שאני מדבר בטלפון, וממחוות הידיים הגרוטסקיות שלי העפתי טיפות על הפרקט – רציתי ממש להתנצל בפניה. סליחה דירה, לא התכוונתי לזרוק את מכנסי הריצה המיוזעים שלי עלייך, רק משום שמיהרתי להתקלח לפני שמתחיל גיא פינס. תני לי הזדמנות להוכיח שאני עוד ראוי לך.
אז השלב הזה מאחורי, בערך. אבל עדיין אני מוצא עצמי לעיתים נבוך מול יופיה. בשבת שעברה למשל לקיתי באיזה וירוס בטן מחריד, מהסוג שגורם לכל מי שמסביבך להגיד לך שבאמת מסתובב עכשיו איזה וירוס בטן, כאילו שמה שחסר לי לצד הבחילות זה הידיעה שמדובר בהקאה קולקטיבית. איך זה בדיוק אמור לנחם אותי? אחרי שלושה ימים של תה וצנימים ועוד כהנה וכהנה דיטיילז שאני חוסך מהאוזניים הרגישות שלכם, כבר ייחלתי לכך שיסתובב עכשיו איזה וירוס מוות וייקח את כולכם.
ויותר מהכל, היה לי לא נעים מהדירה. זה לא בית לחלות בו בכל מיני וירוסים המוניים ש"מסתובבים עכשיו". בטח לא בית למיחושי הבטן הארציים שלי. זו דירה לגסוס בה, לדוגמה, משחפת. זו דירה טובה למיגרנות, כמו אלה שמייסרות דמויות ספרותיות שמתגוררות באחוזה כפרית שקטה. לאמא יש מיגרנות, הגיפו את התריסים. תעירו אותי כשתסתיים מלחמת העולם השנייה.
65 מדרגות לגן עדן
אם צריך בכל זאת לשים אצבע על חיסרון שולי בדירה הזאת, יהיה זה הטיפוס. שלוש וחצי קומות בלי מעלית, שהופכות את המסע לכאן למייסר, כמו הפקקים בדרך לליל הסדר. אני פשוט יודע שכולם, אבל כולם, גם המתעלפים הגדולים ביותר מהבית, כשהם יוצאים מכאן, הם אומרים האחד לשנייה, בשקט, באוטו בדרך הביתה, שהמדרגות האלה הן פשוט סיוט. כולם. אין אחד שבוחר להתעלם.
החכמים ממליצים על תמ"א 38 כאילו שבנייה של עוד שתי קומות מעלי, עם שכנים שיצעדו לי על הראש, זה הרעיון המבריק בעולם. הרשעים נובחים עלי שאם הם היו יודעים, הם לא היו באים, מה שכמובן אמור לשבור את ליבי, כמי שצמא לחברה אנושית בכל שעות היממה. התמים מנסים לנחם אותי בכך שזה תחליף לחדר כושר, אמירה ממש מטומטמת שרק מי שלא היה מעולם בחדר כושר מסוגל להגיד. וכאלה שאינם יודעים לשאול, פשוט אינני מכיר.
אז עכשיו תסתכלו על התמונות, תדמיינו שטיפסתם 65 מדרגות (ספרתי), דרכתם בכניסה על פירורים של שטוחים, ושמעתם מונולוג ארוך על המחלות הדוחות שלי. ואז, כשגלגלתם את עיניכם למעלה בלאות, לפתע ראיתם את זה. 
תמונות נוספות של הדירה של אביעד בגיליון החדש של מגזין "בניין ודיור"
צילום: אלעד שריג
מעצב: שמואל בן- שלום