שרשרת תקלות אקראית לכאורה בחייהם של המעורבים בשיפוץ שלי הדליקה אצלי נורה אדומה. בהתחלה היה זה הקבלן שהחנה את רכבו הפרטי מתחת לבניין, וכשיצא מצא שהפגוש מרוסק והנהג הפוגע נעלם בלי להשאיר פרטים, אחר כך גילה אחד מבעלי המקצוע שארנקו נגנב, ועל אף שברוב נדיבותי הצעתי לו כסף מזומן לסיגריות כנגד חשבונית מס, סרב להתייחס לעניין בפחות דרמטיות, והנה השבוע למפקחת העבודה שלי נתפס הגב. אין ספק, הרגזתי את אלוהי השיפוץ, ואחד-אחד הוא מפיל את חיילי כמו קוביות של דומינו, בדרך אלי.
אמרתי לאדריכל: "רק שתדע. אתה הבא בתור".
"הבא בתור למה?", הוא תמה, "הבא בתור להתחתן? הבא בתור לעשות ילד?".
"הבא בתור לספוג מהלומה קוסמית, שמקורה כנראה במשהו איום ונורא שעשיתי בשיפוץ הזה. זה כמו כפרים עתיקים שהוטלה עליהם קללה, או להבדיל תיכונים בחיפה ששישה מבני אותו המחזור התקבלו לקורס טיס".
"אז אני אמור להתקבל לקורס טיס?"
בחיי, מזלו שבחלוקת חלל הוא מבין. "לא חומד, תעקוב אחריי. אני בסך הכל מזהיר אותך שאולי לא כדאי שתיסע על האופניים המטופשים שלך באמצע הכביש כשאתה בא לדירה, ותתחיל לקחת מוניות. זה יכול להציל אותך. וזה גם נראה רע כשאדריכל מכובד במעמדך מדווש בגמלוניות בכל העיר, כמו היפסטר. זה מוציא שם רע לשיפוץ שלנו, וכמו שאתה רואה – יש עלינו עין, והיא פקוחה כל הזמן".
סופו של כל בלון
אני רק תוהה מה לעזאזל עשיתי שכך הכעיס את האלים. אני יודע שזה נשמע רע, ובאמת אני האחרון שמאמין במזלות וגורלות. אני מכיר מישהי שאוהדת את הפועל תל אביב, ומקפידה ללבוש את תחתוני המזל שלה לכל משחק, וכבר שנים אני מתחנן בפניה שתניח להרגל המגונה הזה. "הרי אתם מפסידים כל הזמן", אני אומר לה, "ייתכן ובכלל תחתוני המזל שלך אשמים בהפסד", אבל היא לא שומעת לי, וממשיכה להחנות את האוטו בדיוק באותו מקום חנייה בבלומפילד, פן יורע לקבוצתה הלוזרית, כתוצאה מהשינוי בהרגליה הכפייתיים.
כשלעצמי ויתרתי זה מכבר על הרעיון של השגחה עליונה, אחרי שגם בפעם העשירית שהתפללתי לשמים שישלחו את ראיין גוסלינג אלי למיטה, השמים לא הקשיבו לי. אבל נדמה לי שגם הספקן הגדול ביותר יודע שבשיפוצים אין כמעט בחירה חופשית. אולי בקרמיקות. לא מעבר לזה. ביישורת האחרונה של שיפוץ הבית אתה עבד לכוחות עליונים שמנחיתים עליך עוד ועוד מכות בלתי צפויות, והוצאות כספיות גדולות בצדן.
אולי זה מה שעשיתי שהתחיל את אותו כדור שלג פאטאליסטי שסופו בגבה התפוס של המפקחת המסכנה – הבזבזנות. התקציב שלי ואני נעים כרגע במרחב השיפוצי כמו שני זרים. זה שובר לב, באמת. חולקים את אותו הבית, אך כמעט ולא מחליפים בינינו מילה. הוא עם עקרונותיו הנעלים, מתבצר בקובץ האקסל שלו ועושה לי פרצופים צדקניים; ואני – לא יעזור כמה אנפנף מול פניו במציאות הכואבת, אני יודע שהוא לא יבין. כנראה שזהו גורלן העגום של מערכות יחסים שהחלו בהבטחות גדולות מדי, שאף אחד מהצדדים לא מסוגל לקיים. זה סופו של כל בלון.
ושלא יובן מזה חלילה שיחסינו התערערו רק משום שבגדתי בו עם פרקטים יקרים וקירננתי אותו בכל העיר. השיפוצים כאמור הם חור שחור. זה מתבטא בעיקר במה שמכונה תוספות. חבר שלי שמשפץ כבר סגר על סכום (עתק) עם האיש של הווילונות החשמליים, אך כעבור שבוע גילה כי יש לו 'תוספות': עיבוי הנישה של הגבס הוא הכרחי לסוג הווילונות שבחר, אז היו שלום 10,000 השקלים שכבר מזמן אין לו לשלם. פתאום יש סף חלון, או הנמכת תקרה, או גודל לא סטנדרטי של משהו סטנרדטי לגמרי שחשבת שגמרת לשלם עליו.
הקטסטרופה עדיין בדרך
אז אני יושב עכשיו דרוך ומתוח ומחכה ל'תוספות' הבאות שלי. למשבר הבא. בינתיים מפקחת העבודה מתקשרת בשמחה להודיע שהפרופיל הבלגי יקדים בשבוע, ולמחרת נתפס לה הגב. אז פלא שאני בהיסטריה? האדריכל שלי אגב לא. הוא לא רוצה לדבר על האסון הממשמש ובא עלינו, אלא דווקא על רובה.
"חייבים באמבטיה רובה לבנה!", הוא צועק עלי השבוע, ולמחרת מתקשר נרעש ומודיע לי ש"חייבים רובה כהה!".
"חייבים שתפסיק להגיד הכל עם סימן קריאה בסוף, אם אחרי יום אתה משנה את דעתך".
"הפעם זה סופי. מה הטעם ברובה לבנה? אתה תדרוך על זה כל הזמן ואחרי חודש, הרצפה כבר תהיה מטונפת".
"את מטונפת! כמה זוהמה בדיוק אתה חושב שנדבקת לי לכפות הרגליים, אם אתה צופה שאחרי חודש הרצפה כבר לא תיראה לבנה?".
טוב שמפקחת הבנייה הצליחה להזדקף בסופו של דבר לגובה שרואים ממנו את האריחים, וקבעה שנעשה רובה אפוקסית. בחיי שלא ידעתי מה זה. ובכן, זוהי רובת פלאים שהלבן שלה מסתבר לא מתלכלך לעולם. שקלתי לרדת למקלט לפני ששאלתי אותה מה ההפרש במחיר, אך היא נאנחה (הגב) ואמרה למרבה האכזבה שאין הפרש. הקטסטרופה שלי מסתבר, עדיין בדרך. כבר מגיעה. חשבתי שזו תהיה הרובה האפוקסית, וטעיתי שוב.
הלוואי ואפשר היה לצבוע את התודעה שלי ברובה אפוקסית לבנה וזוהרת, שלא נדבק אליה שום דבר, ולא הייתי מתעורר יותר שטוף זיעה באמצע הלילה, מעוד חלום זוועה שבו אני נכנס לגור בדירה החדשה ומגלה שיש בה רק חדר אחד, ואני יוצא ממנו שוב ושוב ושוב וכל הזמן חוזר לאותו מקום, עד שלבסוף אני מוצא עצמי עירום באמצע בנק דיסקונט, ומנהלת העו"ש מצביעה על הצד הימני של ישבני החשוף, איפה שבדרך כלל מונח הארנק, וצוחקת צחוק לגלגני ומרושע.
היום זה לא ה-21 בדצמבר? נדמה לי שלפי בני המאיה היום הוא קץ העולם. ידעתי הרי שמשהו ישתבש בשיפוץ.
בטור הקודם: השכן שלא ישן
לכל הטורים של אביעד