חרדית הבית: יופייך נמדד בשיקיותך

לפני כשנה וחצי, ביום סגריר אחד, העלתה אישה שמתעסקת בתחום הביוטי הנשי פוסט שהתפשט ברחבי הרשתות החברתיות כמו אש במחסן בדים. בפוסט מופיעה תמונתה, ובה היא מחזיקה בשלט קטן עם הכיתוב: "אני חרדית ולקסטרו אין מה להציע לי".
עד מהרה הבינו נשות המגזר את הפוטנציאל והצטרפו למאבק הפוטוגני. הרשת געשה, כלי התקשורת שיתפו פעולה עם האייטם החם וראיונות רבים שתהו לפשר המחאה חשפו את הכשל החמור: מגזר שלם זוכה להתעלמות כמעט גורפת מרשתות אופנה ישראליות מובילות.

מלבד התסכול ותחושת חוסר הערך שמלווים את נשות המגזר החרדי שרוצות להתלבש בשיק, בצניעות ובמחיר טוב, הציבור מתנכר אל המגזר שלהן ומסתייג מדרך החיים שלהן. מסקרים אותנו בעיקר בהפגנות של קיצונים או כשקומץ פורעים סוגרים כבישים ומבעירים צמיגים, משל מדובר בחוויה אנתרופולוגית בלבד. זוכרים אותנו בעיקר בהקשרים שליליים, כמו בראיונות עבודה, למשל, כשמהר מאוד מלחשים מאחורי הגב: "אבל הוא דוס" או "היא דוסית שתלד לנו כל שנה". כמובן, מציינים זאת כמגבלה שעולה לראש רשימת השיקולים.

מעצבים יקרים, הזהב על הרצפה. תרימו!

אני מבינה שיש פער בין איך שהיינו רוצים שייתפסו אותנו בחברה הישראלית ובין מה שקורה בפועל, אבל יש שאלה שראויה להישאל בהקשר העסקי לפחות: איך אף אחד לא חשב על ההזדמנות העסקית הטמונה בכוח הקנייה המסיבי של המגזר הזה?! אנו יולדים אותם, מגדלים אותם, מלבישים אותם, מאכילים אותם וגם מחתנים אותם כשזה מצליח. המספרים הם עצומים ואי אפשר להתעלם מהם. כיום, בתי עסק ונותני שירות כגון מחלקות יולדות, חברות למוצרי תינוקות ועוד יודעים שאולי הם לא יודעים איך לאכול את המגזר הזה אבל צריך למצוא דרך להגיע אליו, כי הוא חשוב צרכנית.

אני שואלת, למה אין בדיפולט של בתי עסק מומחה למגזר החרדי? אפילו למגזר הדתי-חרדי כמקשה אחת. עוד עשור ישכילו לפלח אותם בנפרד, אבל בהחלט כדאי להתחיל ממשהו.
"חוק חרדים שלובים" מגלה כי לכל בת סמינר יש בת דודה בירושלים ובן דוד בישיבה של החבר של השכן, ושבעצם כולם קהילה אחת גדולה וכולם מכירים זה את זה בהינף אס-אם-אס או שיחה בטלפון כשר.
בעסקי השידוכים למשל, בחורה מעפולה מבררת על בחור מירושלים ומגיעה לרזולוציות מידע שלא מביישות סוכן מוסד. תשאלו איך? ובכן, חוק חרדים שלובים מפשט כל בעיה: "נשאל כבר את המחותנים, אח של השווער בטח מתפלל איתו באותו בית כנסת".

בקלות מתמחרים את המבנה של המגזר למכירות טובות. א.א.א הוא כלי המדיה המוכר ביותר למגזר והרשתות יכולות רק ליהנות מזה וממגזר נאמן לאוהביו ולמי שמטפל יפה בו ובצרכיו. הם יפיצו פשקווילים על חשבונם ויעבירו קול קורא בקווי הנייעס כדי לשמור עליך, על עצמם ועל האינטרסים, כמובן. רק תהיו שם בשבילם. כמה קשה זה יכול להיות? יש תמורה כל כך מלאה לאגרה.

תמוה איך נשמטה השורה הזו במטרות העסקיות במשך עשרות שנים. לא יודעים איך לדבר עם המגזר? תתייעצו. יש היום בעלי מקצוע בכל תת תחום. הם אקדמאים, משכילים שבתוך עמם יושבים ויכולים לחבר את הרשת שלכם בצורה האופטימלית ביותר לקהל הלקוחות הפוטנציאליים שלכם.

חרדית אמיתית מחדשת קולקציה בדיוק עכשיו...

תופעה אחרת שהתפתחה בעקבות הצורך והתסכול היא עשרות רבות של מעצבות כישרוניות, בוגרות בצלאל, שנקר או "האוניברסיטה של הבדים", שיצרו אופנה שלמה לאשה הדתית והחרדית. הן קפצו על העגלה, עיצבו, גזרו (בארץ או בחו"ל), איפרו, צילמו ופרסמו. ככה, בקטנה, בהיקש מקלדת, מצלמה, עיפרון וכישרון.
חלקן היטיבו להלביש, לאפר, לסגנן, לפאה (מלשון פאה) ולחבור למובילי דעת קהל שיעשו עבורן עבודה "מתחת לקו" – מונח פרסומי לפעילות שיווקית סמויה, או מעל הקו – פרסום גלוי. חלקן ציירו את הקו בעצמם. בעזרת רשתות חברתיות ואירועים מוכווני חשיפה, הן יצרו מכירות לא רעות על הדרך.

ולמה אני כותבת את כל זה? כי עכשיו החלה עונת האביב-קיץ, מה שמכונה בדוסילנד "עונת החתונות" אחרי ספירת העומר. זמן טוב להחליף מלתחה, להתחדש, להתאבזר.
הפיד שלי בפייסבוק גואה וגאה במאות מכירות פופ אפ ברחבי הארץ של מאות מוכשרות, בעלות השראה, שיצרו דגמים מדהימים שעונים על הצרכים המגזריים: צניעות ומחיר.
הפקות אופנה מרהיבות ומודליסטיות שחיפיות ועצובות לצד נשים "אמיתיות" מעוררות שיח ומעלות שאלות כגון מהי אישה, מהי אופנה, מהי צניעות ומה המחיר שאנו מוכנות לשלם בדרך לפיס הנחשק.
עד שרשתות האופנה תתעשתנה על עצמן, הן גזרו וגוזרות קופון שמנמן לטובת כל הצדדים.
ובנימה אחרת, אני אומרת: חרדים שלי, אולי אל לנו לכעוס ולהתבאס מההתעלמות, כי המצוקה הזו הפריחה תעשיית אופנה שלמה ובועטת בתוך המגזר. הכסף נשאר בתוכו. האישה הדתית והחרדית קונה אצל אישה דתית חרדית אחרת שעיצבה ומכרה לה את הצרכים שלה. אולי זה מה שיעבוד ורק כך זה יעבוד? ימים יגידו. עכשיו אפשר לחכות בשקט שהטוב ביותר ינצח.