כולנו שואפים אל השכר, הברכה וההצלחה. השאלה היא באיזו דרך אנו פועלים במצבים מאתגרים ולא אידיאליים, כאשר אנחנו חוששים שרק אחד יכול לנצח ושעלינו לפעול מתוך כוונה "לקלל" או להכשיל במכוון את האחר?
"וַיָּקָץ מוֹאָב, מִפְּנֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל... וְעַתָּה לְכָה נָּא אָרָה לִּי אֶת הָעָם הַזֶּה" (במדבר כ"ב, ג'-ו')
בני מואב מפחדים מפני עם ישראל כי הוא "רב מאוד". בָּלָק בֶּן צִפּוֹר, מלך מואב, אף רואה ושומע על עוצמתם של בני ישראל, על ניצחונותיהם על בני עמון והאמורי ומבין שהוא אחד הבאים בתור.
בלק מחליט לפנות אל הקוסם, המכשף הגדול של התקופה ושמו בלעם. הוא יודע שלאותו בלעם יש כוחות מיוחדים ולכן שולח אליו שליחים (שנקראים מלאכים). השליחים מוסרים לבלעם את דברי המלך בלק, ובמילים פשוטות אומרים לו: שמע בלעם, הנה יש עם שהגיע ממצרים, הוא הולך ומתחזק ורב ועצום ממני. עשה טובה, קלל אותו ואז אולי אוכל להביס אותו.
למה בלק כ"כ רוצה בזה? "כִּי יָדַעְתִּי, אֵת אֲשֶׁר-תְּבָרֵךְ מְבֹרָךְ, וַאֲשֶׁר תָּאֹר, יוּאָר" (במדבר כ"ב, ו'). בלק באמת ובתמים לא רק מאמין אלא יודע (!) שאם בלעם יקלל את עם ישראל הוא יהיה ארור ואת מי שיברך יהיה מבורך.
עכשיו ניקח פאוזה לחיים שלנו ולרגעים בהם גם אנחנו ממש רוצים להצליח או לנצח - להתקדם בקריירה, לנצח במירוץ, לקבל 100 במבחן וכו'. האם במקביל אנחנו מקווים שמי שמתחרה איתנו על התפקיד ייכשל בדרך, ושמי שמועמד לנצח במירוץ ייפצע לפניו? אולי אנחנו אפילו מתענגים על המחשבה שיתר הנבחנים מפספסים נושא בבחינה שאנחנו קלטנו.
המברך יתברך
לרצות להצליח זה דבר מצוין, אבל ישנו הבדל מהותי מאוד, קו מוסרי פנימי אם תרצו, בין לייחל להתגשמות של רצון שלנו, לבין לייחל להצלחה שלנו ולכישלון של האחר.
המנטור ואיש העסקים סטיבן קובי, כותב בספרו "שבעת ההרגלים של אנשים אפקטיביים במיוחד" על ההרגל הרביעי: WIN-WIN. אני מנצח - אתה מנצח. קובי מבקש להדגיש שעלינו לראות בכל צעד שלנו, בכל סיטואציה, ניצחון לכל הצדדים, או לכל הפחות לפעול כדי להיטיב ולא כדי לפגוע.
חזרה לבלעם שבוחר ללכת עם אנשי בלק לאחר שמלך מואב שולח אליו שתי משלחות ומציע לו הון ומעמד. יחד עם זאת, בלעם מצהיר שרק את דברי אלוהים יאמר.
"מַה טֹּבוּ אֹהָלֶיךָ, יַעֲקֹב; מִשְׁכְּנֹתֶיךָ, יִשְׂרָאֵל" (במדבר כ"ד, ה')
שלוש פעמים מנסה בלק להוציא מבלעם קללה ושלוש פעמים זובחים זבחים. האם בלעם מקלל את עם ישראל? ממש לא, להיפך. בלעם מתפעם מהמחנה של בני ישראל, הסדר, המנהגים, המסורת ומרעיף על עם ישראל ברכות בכל פעם מחדש. שלושה ניסיונות של בלק עולים בתוהו, ובנוסף, בלעם נותן לבלק "בונוס" - נבואה על הצלחתו והתעצמותו של עם ישראל בארץ ישראל.
מבין שפע המסרים בפשרת בלק, אין ספק שזהו, מבחינתי, החשוב מכולם: עלינו לעשות הכל עם כוונה טובה לכל הצדדים, ככל שנוכל. יש קארמה בעולם, אנרגיה, והטוב שנפזר סביבנו יחזור אלינו, ולהיפך.
אם מישהו פגע בכם, שתפו אותו. אם הוא לא בקשר אתכם, קשה ככל שיהיה, ברכו אותו שיחזור לדרך הטובה במקום לאחל לו את הרע מכל. זה קשה, זה מסע חיים.
כל יום מחדש שימו לב לכוונות הלב. למדו את ילדיכם לרצות להצליח, להיות מבורכים מבלי לאחל דברים רעים לאחרים. אנחנו אור לגויים, העם שנבחר להאיר את העולם בדרך הטוב.
לצורך כך, זכרו את הברכה של בלעם לעם ישראל: "מְבָרְכֶיךָ בָרוּךְ, וְאֹרְרֶיךָ אָרוּר" (במדבר כ"ד, ט').
שבת שלום ומבורך!