הייתי נער בתחילת השמינית שחווה את כל אירועי עמונה כולל שריטות וחבלות פיזיות אך בעיקר נפשיות. לא קל לפתוח את הפצעים. את המכתב הזה כתבתי תחילה כתגובה לפוסט שעלה לפני כמה שנים. עכשיו, כשפינוי עמונה שוב על סדר היום, חזרתי אל אותו המכתב.
אני כבר בן 28, אדם בוגר, אבל כשאני קורא ונזכר בדברים שעברתי, אני מצטמרר.
פספסתי את הבגרות בהיסטוריה שהייתה בבוקר שבו הזמנו את ההסעה לעמונה. היינו בערך 30 חבר'ה מהישיבה: שישיסטים, שביעיסטים, שמיניסטים... אני הייתי מהבוגרים, אלה שלוקחים אחריות, וזה אולי מה שיותר העמיק את הקושי בהכלת האירועים בדיעבד.
היו הרבה דיבורים. הבנו שגוש קטיף לא יכול לחזור על עצמו. ברור שהולכים להיאבק. אז נסענו... מישהו ידע לאן? מישהו תכנן מה הולך לקרות שם? מישהו ישב להסביר לנו? אגע בנקודה הזו בהמשך שהיא מבחינתי המשמעותית ביותר בסיפור.
היינו מהראשונים שהגענו לעמונה. ב"ידיעות" שלמחרת התנוססה תמונה של החבר'ה שלי נכנסים לתוך אחד הבתים דרך החלון כי הדלת הייתה נעולה. אני כבר לא זוכר כמה זמן היינו שם, לדעתי שלושה, אולי יומיים. הספקנו לראות את שורת הבתים היפה הזו לפני שכולם הגיעו ולפני שנוצר שם לחץ ולכלוך (שכמה פנאטים החליטו לייצר על ידי גרפיטי קיצוני שלא ייצג את רוב הנערים). ראינו שורה של בתים מדהימים והבנו שאנחנו מתנגדים. אף אחד לא הסביר לנו מה הולך להיות, לְמה אנחנו בדיוק מתנגדים. כעסנו. היינו ממורמרים, מתוסכלים ורצינו למחות. בשביל זה באנו וזה מה שעשינו.
ההרגשה הייתה מדהימה. אנחנו חלק ממהלך חשוב שעוזר ליישוב הארץ. הנוף הבנימיני שנותן לך תחושה שאתה ממשיך דרכם של דוד המלך, המכבים ועוד, גורם לך להתחבר למקום, להרגיש חלוץ, לאהוב את מה שאתה עושה. אז העברנו את היום הראשון בכיף, עם אוכל מהבית, קצת שימורים שחילקו, אבל בעיקר חוסר ידיעה. חוסר הבנה לקראת מה אנחנו נכנסים.
פגשנו חבר'ה ישנים, השלמת פערים מהמפגש האחרון (גוש קטיף, הפגנה בכיכר רבין, מחנה סיירים...), פגשנו הרבה נערי גבעות (שבסוף נעלמו להם כי הבינו שהם לא מוכנים להיות משחק בידי פוליטיקאים?), שמענו המון דעות, מלא קונספירציות ומלא אידיאולוגיות שלא ידענו להתמודד איתם.
כשהגיעו ניידות השידור של הערוצים השונים, שמחנו לראות איך מפנצ'רים אותם וממלאים אותם בנורות צבע. זו הייתה נקמה בזעיר אנפין במערכת, בתקשורת, או אפילו סתם רצון לפרוק כעסים שבעבעו בנו זמן רב.
ובלילות קפאנו. בחיים עד אז וגם אחרי (עד הצבא למעשה...) לא היה לי כל כך קר. נרדמנו באחד החדרים, 17 נערים צמודים, כדי לנסות להתחמם, אבל אף אחד מאיתנו לא נרדם. היה קפוא! ואז ביום המחרת חבר לקח אותי לראות סליק עם המון נורות צבע. התלהבתי. לא הצלחתי להבין שהנורות האלה היו אמורות להיות מופנות נגד השוטרים. לא הצלחתי להבין גם שהסלעים שאנשים העלו לגגות והתלתליות שפרשנו סביבם יום שלם אמורות לשמש נגד השוטרים. צחקנו כשהעלו ביצים לגג שיסריחו בשמש. הייתי באיזה סרט אחר. אף אחד מאיתנו לא היה נער אלים. אבל הייתה שם אלימות. בשם איזה הגיון נער יזרוק אבן על שוטר? לרגע לא עלה בדעתי לדפוק לשוטר סלע בראש. ציפיתי לפינוי פסיבי ולא הצלחתי לקשר בין הסלעים, נורות הצבע, גלגלי המכוניות שפונצ'רו, לבין העתיד הצפוי.
היינו מוסתים
קלטתי שיש כאן משהו מסריח כשבלילה השני באמצע הלילה דיווחו לנו שהוגש בג"ץ והוצא צו ביניים נגד ההריסה. יצאנו כמה מאות נערים והתחלנו לרקוד בחוץ. היה מחשמל, אבל לא הרבה זמן אחר כך שוב הודיעו הרמקולים שהבג"ץ הוא לא "משלנו" ואנחנו מתנגדים לו...
מה זאת אומרת מתנגדים לו? יש כאן משחקי כוחות בין כמה גורמים? אני חלק ממהלך שמישהו מתכנן? לא היה לי זמן להתעסק בדברים האלה, אבל משהו היה לא ברור. מי הטובים? מי נגד מי? מי בעד מי? מה בדיוק אנחנו רוצים מעצמנו? היינו מוסתים! היינו כלי שרת בידי פוליטיקאים. פנאטים, אנשים קיצוניים.
נשמע שעכשיו אני כותב את זה ממקום מאשים או קנטרני. אז אסביר: עד היום אני בדיסוננס עם עצמי. לא יודע אם אירועי עמונה בעיניי היו חיוביים או שליליים. כנראה הדחקתי את הטראומה כי לא הייתי מסוגל להתמודד איתה ולכן אני מתקשה להתייחס אל מה שהיה.
במבט לאחור הייתי ילד משופע באדרנלין, מוצף באידיאלים, מוכן לעשות הכול בשביל מה שאני מאמין בו.
והיו אנשים שידעו לנצל את זה. כמוני, גם חבריי הגיעו חדורי תחושת שליחות כשלמעשה היינו מריונטות בידי - אין לי מושג מי...
חוויתי שם אלימות מסוג שבחיים לא העליתי בדעתי שקיימת. הייתי בבית 7- "מפצחי הגולגולות"... חטפתי מכות רצח. הושפלתי במובן הפשוט של המילה. כמה מחבריי לידי התעלפו כשראשם שותת דם, אז גוננתי על ראשי עם הידיים. אולי זה מה שהציל אותי, כי כמה שבועות אחרי האירוע עוד נשארו לי שטפי דם בכתף, רגליים, עורף וישבן. הייתי בפחד שאין לתאר. פחדתי מהלא ידוע. באיזשהו שלב עוד לפני שהיס"מניקים נכנסו, כבר הבנו בתוך הבית שהכול מבחינתם לגיטימי אחרי שראינו סוסים דורסים ילדות קטנות ושילדים חוטפים אלות לראש, והכנו את עצמנו לגרוע מכול. ואכן הגרוע מכל הגיע. שנאה עזה מילאה אותי כלפי לובשי השחורים, כלפי אולמרט ראש הממשלה, כלפי התקשורת שעטה עליי מהרגע שהוצאתי מהבית ועד שהעפתי את הצלמים ממני. והשנאה הזו ליוותה אותי תקופה ארוכה.
עם הזמן גדלתי, התבגרתי, השתחררתי אחרי שלוש שנים, ופתאום הדברים כבר לא ברורים לי כמו אז. התחלתי לשאול שאלות שלפני כן לא חשבתי עליהן: היו אנשים שידעו שתהיה שם כזו אלימות? למה הם שלחו אותנו בכל זאת? יכול להיות שלמישהו היו אינטרסים אישיים בהתנגדות האלימה? יכול להיות שמישהו גזר עלינו קופון?
למה אנחנו מאשימים את השוטרים/הממסד באלימות, כאשר הייתה שם אלימות ברורה מצִדנו?
מי זה שנתן לגיטימציה לאלימות מצדנו? כמה אנשים ידעו על הסליקים עם מנורות הצבע, דוקרנים ועוד, כשברור שהייתה תעשייה שלמה סביבם?...
אני מנסה לחשוב על הדברים מחדש. זה לא טבעי שילד יתנגד למהלך כלשהו בכזו אלימות! סביר שיש שחולקים עליי, ולצערי הייתי מושפע מאותם קיצוניים באותה תקופה, אבל למה בין הפצועים לא ראו את אותם פוליטיקאים/ דמויות ציבוריות שידעו לנאום ולהסית...
אני פותח פה דברים ואני לא לגמרי סגור על דעתי בהם. פשוט אני מרגיש שהיה קונצנזוס בחברה הדתית נגד שלטון אולמרט ונגד אלימות השוטרים, אבל אף אחד לא דיבר ולא מדבר על ההסתה לאלימות שלנו, על אינטרסים של אנשים שונים, על הדחיפה של נוער מבולבל לתוך תופת בלי לדאוג למשמעויות הפיזיות והנפשיות שאירוע כזה גורר. אין ספק שמה שהיה שם נצרב בלב הנוכחים אולי בלב כל החברה הדתית כאירוע טראומתי וצריך ללמוד עליו ולשוחח עליו עוד הרבה.