פרשת תזריע-מצורע, הפרשה הרביעית בספר ויקרא, היא אחת הפרשות הגועליות במקרא (אם לא "ה..."). הפרשה עוסקת בנגעים והפרשות: נגעים גופניים, נגעים בבגדים ונגעים בבתים, הפרשות דם, מוגלה, זרע.... חז"ל רואה בנגעים בגוף האדם עונש על לשון הרע, גסות רוח, התנהגות בלתי מוסרית (מצו"רע = מוציא שם רע) - קשר גוף-נפש, שבעיני, בעייתי ביותר. הרי, לא הנכה, החולה, או הנגוע הם ב"עונש" על התנהגות בלתי-מוסרית, אלא החברה, המתיחסת אליהם בחוסר כבוד, שוויון והכלה, היא זו המתנהגת באופן בזוי והיא זו שראויה להיענש.
כולנו מודעים, במידה זו או אחרת, לקשר בין מצבנו הפיזיולוגי לפסיכולוגי, בין הבריאות הגוף לבריאות הנפש. הדופק מואץ כשפוחדים, בלוטות הזיעה פועלות כשמתרגשים ועוד. יש גם הטוענים שריפוי הרוח (מדיטציה או פסיכותרפיה) קריטי לריפוי הגוף, וההיפך, טיפול בגוף (תרפיה בתנועה, ספורט וכד') קריטי לבריאות הנפש. גם בפרשה שלנו, דוגמאות רבות לטקסים פיזיים שמטרתם להבריא את הנפש ו"להיטהר". אולם, תפיסת הנגעים הפיזיים כעונש על הלך רוח נפשי או על מעשים בלתי מוסריים - בעייתית מאד בעיניי. פרשנים קשרו בין לשון הרע לבין הצרעת בהתבסס על סיפורה של מרים הנביאה: מרים דיברה דברים קשים אל משה אחיה, ועל כך נענשה בצרעת. מצורע = מוציא שם רע. אם כן, לא רק שהפרשה מגעילה בתיאוריה הציוריים, היא גם מקוממת. לתפיסתי, אלוהים לא מעניש אותנו עם נגעים פיזיים, כפי שחז"ל דרשו, אלא החברה היא זו ש"מענישה" את האדם בו מתגלה נחיתות פיזית.
יופי חיצוני על חשבון יופי פנימי
מומים פיזיים ומחלות מופיעים באופנים רבים בתורה כבזויים. גם בימינו, ניתן לראות כיצד מייחסת החברה שלנו חשיבות ליופי חיצוני, אך נופלת ביחסה לבעלי מומים גופניים חיצוניים. מחקרים רבים הראו שאנשים יפים מצליחים יותר, מרוויחים יותר, קל להם יותר לקבל הלוואה מהבנק, הם מקבלים עונשים קלים יותר בבית המשפט. אין זה מפתיע שאנשים ונשים משקיעים מאות שעות ואלפי שקלים במהלך חייהם לשיפור חזותם החיצונית. גברים ונשים כאחד נוהרים לחדרי הכושר ולמדפי הקוסמטיקה בהמוניהם. מחד, מעניקה החברה יחס מועדף ליופי חיצוני ומאידך, לוקה ביחס בעייתי כלפי בעלי מומים ואנשים השונים פיזית מהנורמה, הן בתקופת המקרא והן היום.
קרית אולגה, שכונה מיוחדת לבעלי מוגבלויות, המוקמת בימים אלו בסמוך לישוב קדימה-צורן, היא ספק "גן עדן", המספק תנאים מצויינים בסטנדרטים גבוהים לאנשים השונים פיזית, ספק מעין "כלוב זהב", המהווה פתרון מודרני לדחף העתיק שלנו להרחיק מעינינו את השונים מאיתנו. אם בתקופת המקרא היו מוציאים את המצורעים לתקופה קצובה אל מחוץ למחנה, יהיו כאלה שיטענו שכאן, מוצע פתרון להרחקתם לצמיתות. לצד זה, קצבאות הנכים הנמוכות במדינת ישראל, גם הן ביטוי עכשווי של התופעה המגונה העתיקה של התיחסות נחותה אל שונות פיזית. מאבק הנכים תחת הסיסמא "נכה, לא חצי בן אדם" הוא ניסיון לעורר מודעות ולהילחם בדחפים האנושיים העמוקים של פחד, הדרה והרחקה של בעלי מוגבלויות מהחברה שלנו.
בל נשכח שהמצורע הראשון במקרא הוא לא אחר מאשר משה רבינו "הָבֵא-נָא יָדְךָ בְּחֵיקֶךָ, וַיָּבֵא יָדוֹ, בְּחֵיקוֹ; וַיּוֹצִאָהּ, וְהִנֵּה יָדוֹ מְצֹרַעַת כַּשָּׁלֶג" (שמות ד'). במקרה זה, תופעת הצרעת מופיעה כהתגלמות הנבואה. מרים אחותו, גם כן חלתה בצרעת, ואמנם הוצאה אל מחוץ למחנה לשבעה ימים, אך כל העם חיכה לחזרתה ולא המשיך את מסעו לארץ ישראל בלעדיה. ניתן לראות גם את הצרעת של מרים לא כעונש על דיבור לא ראוי, אלא דוקא כאות למעלה רוחנית גבוהה והתגלות נבואית (כמו אצל אחיה), ואולי אף כרמז לכך שקשיים פיזיים הם מה שיכולים להביא אדם לעליונות נפשית. הנכה, החולה או הנגוע אינם "בעונש" על התנהגות אי-מוסרית, אלא חברה, שמתייחסת אליהם בחוסר כבוד, שוויון והכלה, היא זו המתנהגת באופן בזוי. והיא זו שראויה להיענש.
הכותבת היא סמנכ"לית בינה - התנועה ליהדות חברתית.