אם אין לכם מושג על מה אני מדבר, לא קיבלתם הזמנות לחתונה בשנה האחרונה, לא התקשרתם למנהל הבנק להגדלת המסגרת, לא לעסתם בטעות מקלות קינמון שעליהם היה קבב כבש אבל הביס היה חזק מדי, בקיצור, יש לכם חיים.
אבל בשבילנו, פשוטי העם, המצב שונה.
כולם מגיעים לגיל הזה מתישהו בו אנחנו אומרים לעצמנו, זהו, כולם מסביבנו התחתנו ב"ה, נגמר הבלגן. ואז אנחנו מתחילים לעבוד בחברה גדולה ופתאום לכולם מסביב יש ילדים שמתחתנים. סיוט. כן, גם השומר בכניסה לבניין מזמין אותך לחתונה (אולי זה הטריגר לקבל החלטה להפסיק לחייך אליו כל בוקר).
אתה יושב במשרד שלך ופתאום שומע ברכות "מזל טוב" ו"בשעה טובה" מכיוון המסדרון ואתה מרגיש שהסופה מתקרבת אליך. מה זה סופה, צונאמי. אתה מתפלל שאולי זה ההוא שבדיוק התווכחת איתו אז אולי הוא יוותר עליך, אולי זו ההיא שאתמול החמאת לה על ההריון ואז לחשו לך שהיא לא, בקיצור, נאחזים בכל מה שאפשר.
זה לא שאנחנו לא אוהבים חתונות, זה כיף, זו מצווה גדולה לשמח חתן וכלה, אבל רבאק, אתם יודעים כמה עולה בייביסיטר היום? ודלק? אם אתם לא ממש חייבים ואנחנו לא ממש משפחה, אל תזמינו אותנו, נוותר. בכיף. זה לא אתם, זה אנחנו.
בשורה התחתונה, פסח שמתקרב מבשר על בואה של ההפסקה הגדולה: ספירת העומר.מנוחת הצ'קים, הכספומטים, הזמרים, הלהקות, המלצרים, הברמנים, אפילו הכספות בכניסה לאולם שמחות על ההפוגה.