מערכת היחסים המורכבת בינינו ובין הערבים סובבת בדרך כלל סביב שאלות פוליטיות כאלו ואחרות. אם נרד לעומקם של דברים, בבסיס מערכת היחסים בין היהודים למוסלמים עומדות הדת והאמונה. היום הולכים ומתחזקים קולות הטוענים כי במקום שבו הפוליטיקאים נכשלו אולי אנשי הרוח יצליחו, וכי אולי הם שיביאו את השלום או לפחות סובלנות והכלה. ואולי זוהי התכנית של האל (המשותף) שלנו...
החודש – חודש הרמדאן, מתאפיין בציר הנע בין התשישות מהצום לכבש שתקוע בין השיניים, והוא אחת התקופות המשמעותיות בלוח השנה המוסלמי. זוהי הזדמנות לנסות ולמצוא נקודות השקה בין היהודים למוסלמים, ויש לא מעט כאלה. אז קבלו הצצה קטנה לחיי הדת של המוסלמים. בכתבה הנוכחית ננסה לראות מה יש לנו במשותף וגם לפרגן לדת המתחרה. תנו כפיים לחמש מצוות דומות ביהדות ובאסלאם (יש יותר).
יאללה, תפאדאלו!
מקום חמישי: צום
"אתם המאמינים צום נקרא עליכם כעל אבותיכם, למען תיראו אלוהים" (קוראן, קעז)
הצום באסלאם נחשב לאחת מחמש המצוות החשובות והוא כולל (כמו ביהדות) איסור אכילה, שתייה והנאות הגוף. בניגוד ליהדות, באסלאם הצומות מתחילים רק בבוקר, והלילה הוא הזמן לחגיגה הגדולה.
צום הרמדאן מתקיים במשך חודש שלם, בכל יום מהבוקר עד הלילה (אחלה דיאטה). אין מי שפטור מהצום וכולם מחויבים אליו – גברים, נשים וטף. במקרה שמישהו לא יכול לצום, הוא צריך "להשלים" את ימי הצום (האבודים) במועד אחר – כך שגם פתק מהרופא לא יעזור... בסופו של כל צום, מתקיימת סעודה משפחתית גדולה המכונה "איפטאר" ונמשכת אל תוך הלילה. בסוף חודש הרמדאן חוגגים את האירוע הגדול של החודש, "לילת אל-קאדר" – הזמן שבו ניתנה הגרסה הראשונה של הקוראן למוחמד. מלבד חודש הרמדאן, יש בלוח השנה עוד כמה צומות, רובם בגדר רשות (גם לנשים וגם לגברים).
ביהדות קיימים שישה ימי צום. רובם מסמלים אבל (חוץ מיום כיפור, הדומה ביותר לרמדאן ויש האומרים שהוא המודל שלפיו הרמדאן בכלל תוקן) ומהותם טהרה וכפרה. ביהדות כמו באסלאם, אסור לאכול ולשתות בימי הצום. ביום כיפור ובתשעה באב נוספו איסורים רבים כגון נעילת נעלי עור, שטיפת ידיים, ישיבה על כיסא, קיום יחסי אישות ועוד.
מקום רביעי: כיסוי ראש / חיג'אב
בדת המוסלמית, נשים נוהגות לחבוש מטפחת המכסה את הראש והצוואר, על מנת להיות צנועות בפני גברים שהם לא בני משפחה וגם כדי להיות צנועות בפני אללה. החיוב נוגע רק לנשים שקיבלו על עצמן מרצון את המצווה. אישה יכולה להתחייב למצווה בכל גיל מרגע קבלת המחזור. לאחר ההתחייבות ללבישת החיג'אב אין באפשרות האישה להתחרט ולהסיר את כיסוי הראש.
בשיחה עם תנא – רכזת לקידום הסטודנטים הערבים בשנקר, הבנתי שלא רק לי, ל"יהודייה", יש מערכת יחסים מורכבת עם המטפחת שעל ראשי. תנא התחילה ללבוש חיג'אב כבר בכיתה ה', מכיוון שרצתה להיות כמו שאר "הנערות הגדולות". "כיום, כשאני שמה את החיג'אב, אני שמה אותו באוטומטיות. אני כבר לא חושבת על זה כי עברו הרבה שנים. אני אוהבת לבוש צנוע אבל קשה לי המחשבה שאנחנו צריכות להסתיר את עצמנו כדי שהם (הגברים) ירגישו בנוח".
בשיחות עם בנות ה"מגזר", כשעולה נושא כיסוי הראש לא ברור לי מה חזק יותר: השיקולים הדתיים (רצון ה') או השיקולים החברתיים (להיות כמו כל שאר הדוסיות). נשמע שגם בחברה הערבית החיג'אב נע על הציר שבין רצון אללה ובין לחץ חברתי.
"זה נהיה מנהג – להכריח נשים לשים חיג'אב, זה מנוגד לדת. במדינה הזאת כשאת שמה חיג'אב זה לא משהו פשוט, את נושאת בתוצאות כי את מייצגת (את החברה המוסלמית, הערבית). כשיש אירועים ביטחוניים ישר ייקחו אותך לצד ויבדקו אותך. לכן לדעתי חשוב שכל אחת שלובשת חיג'אב באמת תבחר בזה ושלא יחייבו אותה", מסכמת תנא.
מקום שלישי: גירושין
לפי ההלכה היהודית, אם אחד מבני הזוג רוצה להתגרש, חייבת להיות הסכמה של שני הצדדים על מנת לבצע את הליך הגירושין. לא כך בהלכה המוסלמית. מצד אחד, אם הבעל מעוניין, הוא יכול להגיד שלוש פעמים לאשתו שהיא מגורשת, וזה ישים קץ לנישואין באופן מיידי ולאלתר (גם ללא הסכמתה). מצד אחר, אם האישה רוצה להתגרש מסיבות מוצדקות כגון היעדרות הבעל לשנה שלמה, בעל שלא מפרנס, בעל שלא יכול לקיים יחסי אישות וכו', הקאדי (שזה השופט המוסלמי לפי המשפט השרעי) יכול לגרש אותה ללא אישור הבעל. לילה עבד רבו היא טוענת שרעית ולא מעט פעמים יצא לה ללוות נשים בתהליך הכואב של הגירושין.
טוענת שרעית היא ממש כמו טוענת רבנית ביהדות. תפקידה לייצג נשים בבית הדין השרעי בנושאים כגון דיני אישות, גירושין, נישואין, מזונות, ירושה וכו'.
"האישה מגיעה אליי ומספרת לי מה הבעיה שלה. אם הוא לא מפרנס אותה, מזניח, אלים, בעיות כאלה ואחרות. אני פונה לקאדי, הוא נותן מועד לישיבה ובסופה הוא פוסק את הדין".
עבד רבו מספרת מדוע בחרה בתפקיד טוענת שרעית: "יש הרבה נשים שמתביישות לספר לגבר דברים אישיים על החיים שלהן, כמו נושאים הקשורים לחדר השינה. אז נשים פונות אליי, כי ליד אישה הן מרגישות הרבה יותר נוח להיפתח. חלק מהנשים מפסידות במשפט רק בגלל שהן מתביישות לשתף את הקאדי בצד שלהן. לכן חשוב שתהיה אישה שתייצג את כל אותן נשים".
מקום שני: אמונה באל אחד
באסלאם קיימת מצווה המכונה "שהאדה", ולפיה על המאמין להצהיר כמה פעמים ביום על בלעדיותו של האל. וכמו שכתוב בקוראן (התנ"ך של האסלאם): "אני מעיד כי אין אלוהּ מלבד אללה (האל)". זאת אחת מחמש המצוות המרכזיות באסלאם.
ביהדות קיימת מחלוקת לגבי השאלה האם אמונה באל אחד נחשבת למצווה של ממש או שמא היא רק עיקרון שעל פיו מושתתת דתנו. כך או כך, אחד הציוויים בעשרת הדיברות הוא ללא ספק "אנוכי ה' אלוהיך [...] לא יהיה לך אלוהים אחרים על פני" (שמות, כ).
חאלד אבו אווד הוא ערבי פלסטיני העומד בראש עמותת "שורשים", עמותה שבאה לגשר על הפער בין ערבים ליהודים. שאלתי אותו מדוע לדעתו חשוב לשמור על קשרי ידידות בין מוסלמים ליהודים. תשובתו הייתה: "היהדות והאסלאם הן שתי דתות מונותיאיסטיות, כלומר שהבסיס שלהן הוא אל אחד. שתיהן הולכות באותה דרך ובאותו כיוון. חשוב לי לשמור על קרבה וכבוד לכל בני האדם, אבל קרובים אליי יותר הם אלו המאמינים באמונה שלי. לנו המוסלמים והיהודים יש אותו גורל, יצאנו מאותו שורש, מאותו גזע".
ובמקום הראשון: תפילה
בהמשך ישיר למצוות האמונה, הצטוו המאמינים גם להתפלל. גם ביהדות וגם באסלאם המאמין מצווה להתפלל בכל יום.
מצוות ה"צלאה", הלוא היא התפילה המוסלמית, גם היא מחמש מצוות היסוד שבאסלאם. על הגבר ועל האישה להתפלל בכל יום חמש פעמים (רק נזכיר שעל פי מסורת החדית', בתחילה הצטווה מוחמד להתפלל 50 תפילות ביום, ורק לאחר עצתו האדיבה של משה רבנו, הצליח לעמוד על המקח ולהוריד את החובה לחמש תפילות ביום). למסגד מחויבים להגיע רק הגברים ורק בימי שישי בבוקר. חלק עיקרי בתפילה הוא ההשתחוויות, בניגוד ליהדות שבה המאמין מתפלל רק בעזרת הדיבור, הפה. היהודים תמיד נחשבו למי שכוחם בפיהם...
ביהדות מקור מצוות התפילה מהתורה. חכמינו דרשו שהיהודי – גבר ואישה כאחד, צריך לפאר את הקב"ה, להודות לו ולבקש ממנו בקשות. מאוחר יותר, בתקופת עזרא וחכמיו, נוספו למצוות התפילה הכללית תקנות קונקרטיות כמו שלוש תפילות ביום ותפילה בבית כנסת, וחבר לתפילה טקסט אחיד.
