לפני צאת הצום, אני פונה לרב גדי: "בדקתי במקרר ולא נשאר הרבה.. אני צריך את הרכב שלך לקפוץ לקטיף להביא חלב ועד כמה מצרכים לצאת הצום.. שיהיה גם לארוחת בוקר מחר". הוא מסתכל עליי, נאנח ובקול מהוסס אומר לי: "תשמע יעקב, אני אגיד לך האמת.. אני לא בטוח שיש צורך, עכשיו הודיעו לי שכנראה כבר מחר מפנים אותנו".

כך בבת אחת, בלי יותר מדי זמן לעכל התחלתי להבין שזהו. זה נגמר. אתה מבין שההחלטה על הפינוי לא תשתנה. מחר כבר לא נהיה פה. הלם. הרגשה של חוסר אונים.

מחלום למציאות 

כמה חודשים קודם לכן, אני תלמיד שנה א' בישיבת הכותל, בן 18, יושב ו'משגע' במשך כמה שבועות את הרב גדי שלוין, ר''מ בישיבה, שצריך "לעשות משהו" ואי אפשר לשבת בחיבוק ידיים ורק לשמוע על כל המתרחש. ברקע כבר התגלגלה "תכנית ההתנתקות" לשלבים מתקדמים. הסתבר שהוא בעצמו, גם בלי "השיגועים שלי", הבין שהוא צריך להיות שם בגוש והתחיל לגשש עם גורמים שונים ולמצוא את המקום והקהילה שתשמח לארח אותנו בתוך הגוש.

לאט לאט, מפה לאוזן, התארגנו קבוצה של תלמידים שנדבקו ברעיון והחליטו להצטרף ליוזמה שהייתה אז "קצת דמיונית", ובכל זאת המתנו שיהיו התפתחויות ובעיקר שיהיה יהיה לאן לרדת. בינתיים הרב אבנר ששר, עוד ר''מ בישיבה, הצטרף גם הוא לרעיון, הנהלת הישיבה כולה מראש הישיבה הרב אלון ועד אנשי המנהלה מסייעים בהתארגנות. התחלתי להבין שהרעיון שהיה עד אז בגדר מחשבה הולך להתממש.

הגענו לנצר חזני באמצע חודש אדר, שנים עשר בחורים, רובם משנה א', "צעירים" והתחלנו להקים שלוחה של הישיבה וקראנו לה: "נצ''ח ירושלים", ע''פ דברי חז''ל "והנצח זו ירושלים" המשתלבת עם ראשי התיבות של נצר חזני (נצ''ח) ועם החיבור לירושלים ולנצח - שקיווינו שיחול גם על קיום המושב...

"העולם שבחוץ"

למרות או בזכות על כל רעשי הרקע של הפינוי, התקשורת, וההערכות הצבאית שמדי פעם הרגשנו, התאהבנו במקום, היה לנו טוב שם. כמעט חצי שנה גרנו, למדנו ובעיקר חיינו שם.

התחברנו לקהילה, ולמשפחות וכמובן לבני הנוער איתם למדנו בחברותות בערבים. היינו והרגשנו ממש כחלק אינטגרלי מהמושב. לא עוד אורחים שבאו "לחזק" לרגע ולהגיד איזה דברי ברכה והזדהות. אלא שותפים. נוצר בינינו חיבור מיוחד במינו, שנראה לי לא שלא יכול היה לקרות באף מקום אחר. כמות האהבה שהורעפה עלינו היא דבר שלא מובן מאליו.

ב"עולם שבחוץ" ההתרחשות לביצוע העקירה מתקדמת במלוא המרץ, אבל שם ב"נצר" המשכנו בלימודנו כרגיל ואף הרחבנו את הפעילות כשר''מים נוספים ותלמידים מגיעים ליום-יומיים מירושלים "בסבב" ואפילו משפחת אברכים נוספת מצטרפת אלינו ואנו מפנים את הדירה בשבילם ועוברים בינתיים לגור במכולת נטושה שבעמל רב מוסבת "לפנימיה".

גוש קטיף (צילום: יחסי ציבור)
שטרן מתחת לשלט "עוד נשוב" בצומת קטיף |צילום: יחסי ציבור

מוצאי תשעה באב

בצאת הצום קיבלנו את ההודעה על הפינוי שעתיד להתרחש למחרת. היישוב כמרקחה, הרבה המולה ובכי. חלק מהמשפחות מחליטות שאין ברירה ומתחילות לארוז, וחלק ממשיכות את השגרה כרגיל. בהמשך הלילה מגיעה הבשורה: הפינוי נדחה ב-24 שעות. רגעי "שמחה" ספורים, של דחייה קטנה במועד הפינוי.

למחרת זה מגיע והחשש מתממש. טורים ארוכים שנראים כלא נגמרים של חיילים נכנסים בשער הברזל של המושב ומתחילים להיכנס לבתי התושבים.

גם בדירה בה שהייתי עם אחת המשפחות החיילים נכנסים ומפנים אותנו. לאחר טקס ליד בית רב המושב הרב יצחק עראמה שנרצח כמה שנים קודם לכן, נערך טקס פרידה מרכזי ברחבת בית הכנסת. המעמד קורע לב ומרגש, אין עין אחת שנשארה יבשה. ספרי התורה מוצאים מבית הכנסת, שירה מתערבבת בזעקות ובבכי. מעגלים של תושבים וחיילים יחד, הדגלים מורדים מהתרנים. הטקס ברחבת בית הכנסת מסתיים לאחר מספר שעות. החיילים מתחילים להעלות את כולם לאוטובוסים הממתינים.

אני מבקש רשות מאחד הקצינים ללכת לפרק את המזוזות מהדירה בה התגוררנו. הוא מסכים ואני מוצא את עצמי בסיטיואציה שכמו נלקחה מסרט, חוזר בחזרה, באותם שבילים שהלכנו בהם לפני כמה דקות, אך כעת הם שקטים ושוממים, נכנס לדירה ומפרק מזוזה אחר מזוזה בדירה.

מבין שזהו, זה נגמר סופית ועולה לאוטובוס המלא כבר בתושבים רבים היושבים בשקט ובהלם. שיירת אוטובוסים יוצאת לעבר הכותל המערבי, דרך שער היישוב שעליו נתלה שלט גדול וארוך: "בנצר חזני מאמינים בקב''ה באמונה שלמה".

יעקב שטרן  (צילום: יחסי ציבור)
יעקב שטרן |צילום: יחסי ציבור


אכן, "עם הנצח לא מפחד מדרך ארוכה". בנצר חזני למדתי שיעור גדול לחיים על אמונה, אהבת הארץ, חלוציות ולא פחות מכך- על נתינה ללא גבולות.

אנחנו, הצעירים ששהו בגוש קטיף, לא מפחדים אבל בהחלט מתגעגעים, לא מפחדים אבל מבקשים עוד קצת מהזיכרון של נצר חזני וגוש קטיף ומהאנשים המיוחדים שבו, עוד קצת, כדי שהזיכרון יהפוך גם לחיים. כדברי הבעל שם טוב: "בזכירה סוד הגאולה".

יעקב שטרן הוא עורך דין, פעיל חברתי ויו''ר פורום הצעירים הדתי בגבעתיים.