מגילת איכה – הנקראת, כידוע, בבתי הכנסת בתשעה באב – מתארת בחמש קינותיה את מוראות חורבן הבית הראשון בידי הבבלים והמסורת מייחסת את חיבורה לנביא החורבן, ירמיהו. עם זאת היא שימשה במהלך הדורות – עד ימינו ממש – כמסגרת להתייחסות אל כלל צרותיו של עם ישראל, לתולדותיו, למקומותיו ולתקופותיו. כל אחד ואחד מפסוקיה של המגילה חוזר ומהדהד בקינות שנכתבו על אירועים אחרים, אך גם בתיאורי אירועים היסטוריים, ביצירות ספרות ואמנות, במודעות אבל ואנדרטאות של הנצחה ועוד ועוד
.
כך, למשל, אירע לפסוק המפורסם הפותח את המגילה, פסוק העוסק בבדידותה של ירושלים ובגורלם של אנשיה המשועבדים והכנועים: "איכה ישבה בדד העיר רבתי עם / היתה כאלמנה רבתי בגוים / שרתי במדינות היתה למס". עשרות רבות של משוררים חיברו קינות על אירועים כגון חורבן הבית השני, כשלון מרד בר כוכבא, מסעי הצלב, פרעות ביהודי המזרח ואשכנז, וכמובן שואת העם היהודי במאה העשרים, כשתיבת הקינה "איכה" (המופיעה גם בראש פרקים אחרים במגילה) מצויה בראשם. כך כתב כבר הפייטן ר' אלעזר הקליר (ארץ ישראל, המאה השביעית): "איכה ישבה חבצלת השרון / ודמם רון מפי נושאי ארון", כשכוונתו לדבר על ירושלים (המשולה לפרח היפהפה) ולזמרתם של הכהנים בבית המקדש שפסקה ואיננה. ובדומה כתב הרב והסופר בן ימינו, חיים סבתו, על אירועי השואה: "איך על אחיי נגזר דין ונחתם / בחותם של טיט וחותם של דם / קם גוי עליהם להומם לאבדם / כמו גוויות נסחבו מביתם".
במקביל ביקשו מקורות רבים למצוא בפסוק זה דווקא דברי נחמה, כגון התלמוד הבבלי (שנערך במאה החמישית לערך) העומד על כך שהפסוק מדבר על עיר שהיתה "כאלמנה" ולא "אלמנה ממש", וקובע כי ירושלים היא רק כאישה שבעלה עזב אותה לזמן קצוב, מתוך כוונה לשוב אליה, והוא לא נטש אותה לעולמים. דברי נחמה רבים מצאו המדרשים גם בקביעה כי ירושלים היא "רבתי עם" ו"רבתי בגוים", מילים אלו של ריבוי הובנו כמדברות בייחודה של ירושלים מכל בחינה: חוכמתם הבלתי רגילה של אנשיה, מנהגיהם המעולים, יופיה שאין כמותו בתבל, גודלה האדיר (כמליון בחזקת חמש של בני אדם!) ועוד תיאורים מוגזמים בעליל הרוויים בנוסטלגיה ובכאב גם יחד. על עניין החכמה ראו: "כל מקום שהיה ירושלמי הולך היו מציעין לו קתדרא (=כסא) ומושיבין אותו עליה, בשביל לשמוע חכמתו". ועל המנהגים היפים ראו: "לא היה אחד מאנשי ירושלים הולך לסעודה עד שהיה נקרא", כלומר מוזמן, ולא מתפרץ למקום שלא הוזמן אליו. וכה גדולה היתה חביבותם של אנשי ירושלים עד ש"עירוני (=תושב עיר שאיננה ירושלים) שנשא אישה ירושלמית, היה נותן לה משקלה זהב; ירושלמי שנשא עירונית, היתה נותנת לו משקלה זהב"!
ואיך אפשר לדון בפסוק זה בלי להזכיר את שירה של נעמי שמר, "ירושלים של זהב" (אשר בוצע לראשונה בידי הזמרת שולי נתן בפסטיבל הזמר ביום העצמאות של שנת תשכ"ז). שיר זה הוא מן הידועים שבשירים שנכתבו מאז הקמת המדינה, והיה אף מי שביקש לעשותו להמנונהּ. את שמו קיבל השיר מן המסורת האגדית (בתלמוד הירושלמי) המספרת על תכשיט של זהב בצורת העיר ירושלים שנתן ר' עקיבא לאשתו, בתו של בר כלבא שבוע בת ירושלים, לאחר ששב מלימודיו שנמשכו שנים רבות. שיר זה נכתב ערב מלחמת ששת הימים ותיאר את ירושלים של אותם הימים כ"עיר אשר בדד יושבת ובליבה חומה". יש במשפט זה רמז ברור לפסוקנו ממגילת איכה וגם התייחסות אל החומה שהפרידה באותם ימים בין מדינת ישראל לממלכת ירדן.
אגב: מגילת איכה נרמזת בשיר זה גם בשורה הפותחת בתיבת "איכה": קינה על כך ש"איכה יבשו בורות המים". לאחר מלחמת ששת הימים ואיחוד ירושלים צורף לשיר המשפט "חזרנו אל בורות המים", וכך הומר עבר עגום בהווה משמח.
אלה דוגמאות בודדות בלבד לעושר הצפוי למי שקורא את מגילת איכה יחד עם הררי ההתייחסויות שנערמו עליה. כך נעקרת המגילה מהקשרה ההיסטורי וזוכה לשפע של אורות – נוצצים וקודרים – המאירים אותה מכיוונים שונים, חלקם בלתי צפויים. "מגילת איכה – פירוש ישראל חדש" מאת יאיר זקוביץ ואביגדור שנאן הוא ניסיון לעשות כן, בלוויית יצירות אמנות (פסלים, תמונות, צילומים וכיוצא באלה). מ"איכה ישבה בדד" שבראש המגילה ועד ל"חדש ימינו כקדם" שבסופה מוזמן הקורא למסע בארון הספרים של עם ישראל שלא הניח למגילה לשקוע בתהום הזיכרון ההיסטורי העתיק.