את יום הזיכרון לשואה אני פוגש השנה אגב מסע חתרני בתוך פרקי ספר תהלים. שנים רבות שאני קורא, כמו רבבות יהודים אחרים, פרקי תהלים בהזדמנויות שונות. רק השנה, כשהגענו בקריאת פרק התנ"ך היומי (929) לספר תהלים, מצאתי עצמי מקשיב לספר ולא רק אומר אותו. פתאום גיליתי בתוך דפי הספר אדם מדהים, עוצמתי ואנרגטי שמעז לנהל דיאלוג עם אלוהים.
האדם המשמיע את קולו בתהלים צרוב אמונה וחדור ביטחון בנוכחות אלוהים בעולמו, אבל חופש הדיבור שלו גדול. במשך מאות רבות בשנים שימש הספר הזה ככותל הדמעות ליהודים בכל העולם. גם מחאה דתית נולדה בתוך הדפים האלה ואפילו מחאה אנטי דתית.
אדגים זאת בשתי דוגמאות קטנות, ששייכות לשני הרוגי מלכות תקומת ישראל של ימי העלייה השנייה – יעקב פלוטקין ויוסף חיים ברנר.
יעקב פלוטקין מתכתב עם פרק מד: כצאן לטבחה
סיפורו של פלוטקין מתכתב עם פרק מד בתהלים, הוא הפרק שאותו אנו קוראים היום. כששואלים את נביאי ישראל למה חרב הבית וגלו ישראל מעל אדמתם, תשובתם פשוטה: על עוזבם את בריתי. העם נטש את אלוהיו ולא נשאר נאמן לבריתו. ואם תשאלו את ספר תהלים? הנה המשורר של פרק מד מספר על האלוהים שלא שמר על עמו:
(י) אַף־זָ֭נַחְתָּ וַתַּכְלִימֵ֑נוּ וְלֹא־תֵ֝צֵ֗א בְּצִבְאוֹתֵֽינוּ:
(יג) תִּמְכֹּֽר־עַמְּךָ֥ בְלֹא־ה֑וֹן וְלֹ֥א־רִ֝בִּ֗יתָ בִּמְחִירֵיהֶֽם:
(יד) תְּשִׂימֵ֣נוּ חֶ֭רְפָּה לִשְׁכֵנֵ֑ינוּ לַ֥עַג וָ֝קֶ֗לֶס לִסְבִיבוֹתֵֽינוּ:
(טו) תְּשִׂימֵ֣נוּ מָ֭שָׁל בַּגּוֹיִ֑ם מְנֽוֹד־רֹ֝֗אשׁ בַּל־אֻמִּֽים:
ואחרי החשבון הזה, שבו יד אלוהים ממש על התחתונה, אנחנו ממשיכים להצהיר אמונים ללא שום סייג והיסוס:
(יח) כָּל־זֹ֣את בָּ֭אַתְנוּ וְלֹ֣א שְׁכַחֲנ֑וּךָ וְלֹֽא־שִׁ֝קַּ֗רְנוּ בִּבְרִיתֶֽךָ:
(יט) לֹא־נָס֣וֹג אָח֣וֹר לִבֵּ֑נוּ וַתֵּ֥ט אֲשֻׁרֵ֗ינוּ מִנִּ֥י אָרְחֶֽךָ:
(כג) כִּֽי־עָ֭לֶיךָ הֹרַ֣גְנוּ כָל־הַיּ֑וֹם נֶ֝חְשַׁ֗בְנוּ כְּצֹ֣אן טִבְחָֽה:
זו שירת האמונה הגדולה ביותר ששרו יהודים בנאמנותם לאביהם שבשמים, בלי להתחשבן איתו על הפגיעה שהם נפגעו רק בגלל היותם בניו. כבר בתפילת התחנון הנאמרת בימי שני וחמישי נאמר העיבוד של הפסוק שלנו כך:
"הבט משמים וראה כי היינו לעג וקלס בגויים, נחשבנו כצאן לטבח יובל, להרוג ולאבד ולמכה ולחרפה".
משפט זה נמצא בסידורי התפילה מימי הביניים המוקדמים ועד היום. לאורך כל הדורות אמרו יהודים את התפילה הזאת וקיבלו את דין שמים. השפה הדתית לא ערערה על דין המוות שכרוך לצווארם והם רק הרשו לעצמם לזעוק אל השמים את זעקת המאמין ש"לא ינום ולא ישן שומר ישראל". בכוח אמונה זו הם העזו להרחיק לכת עד הקצה הרחוק ביותר ולומר לה':
(כד) ע֤וּרָה׀ לָ֖מָּה תִישַׁ֥ן אֲדֹנָ֑י הָ֝קִ֗יצָה אַל־תִּזְנַ֥ח לָנֶֽצַח:
(כה) לָֽמָּה־פָנֶ֥יךָ תַסְתִּ֑יר תִּשְׁכַּ֖ח עָנְיֵ֣נוּ וְֽלַחֲצֵֽנוּ:
מבחינתם זה היה השיא. לעמוד בפנים גלויות ולעורר את האל הנרדם במשמרתו. רק בעת החדשה התעוררו יהודים וביקשו להביע חמתם אל נוכח הגורל המר של "צאן טבחה". באזכרה שנערכה לחלליה הראשונים של תנועת הציונות הספיד הנשיא יצחק בן צבי את יעקב פלוטקין, שנהרג בסג'רה בשנת 1909. בהספדו הזכיר בן צבי את ההיכרות שלו עם פלוטקין בעת שעלה על הבמה בבית מדרש בדרום רוסיה ונדר נדר בפומבי:
"כי כמוכם כמוני, כולנו נמות כאחד על שדה קטל, ולא נובל כצאן לטבח, ולא נעמוד מרחוק בבוא המשחית על אחינו".
כמה עשרות שנים אחר כך יעמוד אבא קובנר ויקרא לאנשי גטו וילנא את הקריאה הגדולה: "אל נלך כצאן לטבח". הקריאה הציונית הזו עוררה הרבה ויכוחים בשאלת יחס ההנהגה הציונית להרוגי השואה ולשורדיה. ואולם, אין ספק שהבחירה לעורר את עצמנו מגיא ההריגה ולהיחלץ חושים לפני אחינו נולדה מתוך הדיאלוג של עם הקורא את מורשתו ומרשה לעצמו להתווכח עם עצמו בכל דור מחדש.
י"ח ברנר מתכתב עם פרק י': למה ה' תעמוד ברחוק
סיפורו של ברנר מתכתב עם פרק י' בתהלים. הפרק הזה נפתח בזעקה אל אלוהים זונח: "לָמָ֣ה ה' תַּעֲמֹ֣ד בְּרָח֑וֹק תַּ֝עְלִ֗ים לְעִתּ֥וֹת בַּצָּֽרָה".
באחד מסיפוריו מתאר יוסף חיים ברנר נער בעיירת הולדתו באוקראינה, שאמו הייתה אומרת תהלים בכל עת, אך בימי פוגרומים וצרות קוראת בעיקר את פרק י'.
פרק י', מבחינת האם האלמנה והמאמינה, המתוארת כבת הדור הישן, הוא הפרק החזק ביותר שבו מעז אדם לעמוד מול האלוהים ולזעוק בשארית כוחו: "למה ה' תעמוד ברחוק". זו מחאה דתית כל כך גדולה מבחינת האם, עד שהיא אינה זקוקה ליותר ממנה. היא מספרת לילד שלה שאף שאבא שלו ידע את כל ספר תהלים בעל פה, את הפרק הזה היה קורא מן הכתב: "מתוכו ממש".
תשובתו של הבן לאמו מבהילה בעוצמתה: "לא נכחד הדבר ממך, ואני איני רוצה להונותך, פי חדל כבר מלומר תהלים, נכרתה האמונה מקרבי". זה הרגע שבו בני הדור הצעיר מודיעים למבוגרים שמאסו בעלבון אמירת התהלים על גוויות ודם. הם בוחרים במרי וביציאה מן הבית: "איני רוצה לשמוע, איני יכול לשמוע".
ברנר היה לאחד ממובילי תנועת הרוח של המרד הציוני. הוא עלה לארץ בתרס"ט (1909) ונרצח ביפו על ידי פורעים בפרדס שבו עבד. והנה, אנחנו כאן, לא מוותרים על השיח, על הדיאלוג, על הוויכוח, על החיבור לעומקי השפה והתרבות. במסע שלנו נמצאות גם דמעות המתפללים וגם מחאת המורדים.
האל שהבטיח "לא ינום ולא ישן" נרדם במשמרתו
שאלת השאלות של מקום האלוהים בשואה מתחלפת כאן בפרקי התהלים בהכרזה על כך שהרועה שאמור היה לשמור על עדרו נטש, שהאל שהבטיח "לא ינום ולא ישן" נרדם במשמרתו, שהאב הרחום התאכזר לבניו. האומץ לא רק לשאול שאלה פילוסופית אלא להיכנס לפולמוס עם הבורא עצמו הוא סיפורו של הספר הזה.
אנחנו כאן הרבה בזכות תפילות התחנונים והדמעות של האם המאמינה, הרבה בזכות תעוזת הלב של פלוטקין, ברנר, אבא קובנר וחבריהם. הנה יצרנו לנו יצירת כלאיים נפלאה שבה נושאים עין לשמים ועוזרים בידיים לשמים להאיר את הארץ.