"מתנחלים חולים ב'אדמפיליה'! כמו שיש פדופיליה ומחלות דומות, זו המחלה של המתנחלים. הם חולי-אדמה".
את המשפט הזה שמעתי, לתדהמתי, בשנת 2005, בקורס שעסק באתיקה ומשפט, באוניברסיטה העברית. הימים הם ימי טרום תקופת ההתנתקות. אני סטודנטית צעירה לתואר ראשון, מתנחלת על פי לבושי, יושבת בקורס ונאלמת דום אל מול המרצה המדופלם, שהחליט לשטוח את משנתו האישית תוך כדי הבהרת עקרונות של אתיקה.
זה לא נגמר שם: "צריך לקחת למתנחלים מגוש קטיף את הילדים, הם מסכנים אותם. אני יכול גם להוכיח את זה לפי החוק הבינלאומי. ודרך אגב, כך אני עושה בכל פורום משפטי אפשרי, וגם בכנסת אמרתי זאת".
הרמתי את ידי להגיב. נעלבתי באופן מגזרי וגם אישי. המרצה התעלם ממני נמרצות. ולא, לא היה מדובר באודיטוריום שבו ישבו 300 תלמידים, אלא בקורס אינטימי שבו ישבו 25 סטודנטים נלהבים. איש לא הרים את ידו פרט לי, ובכל זאת, המניפסט הפוליטי-בכסות-אקדמית נמשך ללא הפרעה, במשך 90 דקות.
הרבה תפיסת עולם ומעט אתיקה
הימים הם ימי טרום פייסבוק, טרום תנועות ימין באוניברסיטה, ואופציית השיימינג עוד לא נהגתה. ואני, בתמימותי, ניגשתי לאחר השיעור לראש החוג וביקשתי לעזוב את החוג מתוך עלבון אישי וחוסר יכולת להכיל, על רקע המצב הפוליטי הנפיץ, עוד מניפסטים מן הסוג הזה. ראש החוג חייך אלי במתק שפתיים והבהיר "הקורס הוא קורס חובה, אין לך אישור לעזוב". וכך, עד לסופו של הסמסטר, ישבתי בדממה וספגתי הרצאות על אתיקה, שהיו בעצם הרבה תפיסת עולם ומעט אתיקה.
איני כותבת כאן את שמו של המרצה, כי אין לי צורך להיכנס למאבק אישי עכשיו, אלא רק להבהיר את הנקודה. מאז, סיימתי גם תואר ראשון וגם שני בהר הצופים, ולמדתי לשתוק. אף מרצה לא רוצה אופזיציה בשעת השיעור, וכל המרצים רוצים להתבטא בחופשיות. בדרך כלל, הם מקבלים הנהוני אהדה מרחבי החדר. ואף פעם, אבל – אף פעם – לא הזדמנתי לקורס שבו נשמעו דעות מן העבר השני. בכל שנותיי באקדמיה לא שמעתי מרצה שהסביר מדוע "בית השלום" בחברון, נקנה כדת וכדין על ידי אנשי חברון, ולכן אין לפנותם משם; אף מרצה לא הביע הזדהות עם אנשי עמונה, כמו שהזדהו רבים עם אנשי שבט "אל ערקיב".
אז אל תטיפו לי על סתימת פיות. הצוות האקדמי אינו מצביע ימין, והוא ממש לא מתבייש בזה. הסטודנטים, לעומת זאת, יודעים יפה מתי לשתוק. כשהם באים מהימין.
הכותבת הינה עמיתה ב"מכון למנהיגות הלכתית" במדרשת לינדנבאום.