"וַיַּרְא הָעָם כִּי-בֹשֵׁשׁ מֹשֶׁה לָרֶדֶת מִן-הָהָר וַיִּקָּהֵל הָעָם עַל-אַהֲרֹן וַיֹּאמְרוּ אֵלָיו קוּם עֲשֵׂה-לָנוּ אֱלֹהִים אֲשֶׁר יֵלְכוּ לְפָנֵינוּ כִּי-זֶה מֹשֶׁה הָאִישׁ אֲשֶׁר הֶעֱלָנוּ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם לֹא יָדַעְנוּ מֶה-הָיָה לוֹ. וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם אַהֲרֹן, פָּרְקוּ נִזְמֵי הַזָּהָב אֲשֶׁר בְּאָזְנֵי נְשֵׁיכֶם בְּנֵיכֶם וּבְנֹתֵיכֶם וְהָבִיאוּ, אֵלָי. וַיִּתְפָּרְקוּ כָּל-הָעָם אֶת-נִזְמֵי הַזָּהָב אֲשֶׁר בְּאָזְנֵיהֶם וַיָּבִיאוּ אֶל-אַהֲרֹן. וַיִּקַּח מִיָּדָם, וַיָּצַר אֹתוֹ בַּחֶרֶט וַיַּעֲשֵׂהוּ עֵגֶל מַסֵּכָה וַיֹּאמְרוּ אֵלֶּה אֱלֹהֶיךָ יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר הֶעֱלוּךָ מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם. וַיַּרְא אַהֲרֹן וַיִּבֶן מִזְבֵּחַ לְפָנָיו וַיִּקְרָא אַהֲרֹן וַיֹּאמַר, חַג לַה' מָחָר. וַיַּשְׁכִּימוּ מִמָּחֳרָת וַיַּעֲלוּ עֹלֹת וַיַּגִּשׁוּ שְׁלָמִים וַיֵּשֶׁב הָעָם לֶאֱכֹל וְשָׁתוֹ וַיָּקֻמוּ לְצַחֵק" (שמות, ל"ב).
מי בישראל של היום חושב שעושר זה דבר רע? הרי הרדיפה אחר העושר היא מהות החיים של רובנו כאן. אנחנו צופים במסך הקטן ורואים כיצד התקשורת מפארת ומהללת את המוצלחים בינינו, שרדפו אחר העושר והצליחו. אנחנו צופים בהייטקיסט המוצלח והמרשים, שהנפיק את החברה שלו בבורסה והתעשר, או באישה שחיה עם חברותיה חיים של "מעושרת" בווילה מהודרת או בבניין יוקרתי בתל אביב. אנחנו עוקבים אחר הדמויות הללו במציצנות ובוחנים מי מצליח למכור יותר, להביא יותר לקוחות, להשיג חוזה טוב, לברוח מן המתחרים ולדהור בעצמו על עגל הזהב עד שישיג כתבה מפרגנת במוסף "7 ימים" או ריאיון נרגש בתכנית טלוויזיה מצליחה, על שפת הבריכה בביתו המפואר.
האם זאת האמת? הרי התקשורת לא קובעת את טעם הציבור, הכתבות הללו משודרות ומקבלות מקום בולט בשל פוטנציאל הרייטינג שלהן. אנחנו, לעומת זאת, בוחרים שוב ושוב להלל, להזדהות, לפרגן, לקנא ולדמיין את ההצלחה הזאת. בדמיוננו אנו מאחלים לנו או לילדינו את מגע הזהב שיביא לנו את "המכה", כדי שגם אנחנו נוכל להיות חלק מההצלחה, מהעושר ומהחומרנות.
האמצעי נהפך מטרה
פרשת השבוע מביאה אותנו פעם בשנה לעצור ולשאול מהו בעצם "עגל הזהב" ומהן השלכותיו עלינו, כאנשים וכחברה. "אנחנו כאן בלב מדבר, צמאים למים חיים, ואתה על ראש ההר מעל העננים. אין שום אות, אין סימן כל כך הרבה ימים, במעגל סגור מסתובבים סביב עגל הזהב". כך שר אהוד בנאי באחד הלהיטים הראשונים שלו ותיאר את בני ישראל שרק יצאו ממצרים, אובדי עצות ללא משה ובלי האלוהים. הם מסתובבים במעגל, מיואשים, ומתוך הריקנות בונים עגל מוזהב – "עגל מסכה", כך כתוב בפרשה. הם שוכחים את עצמם, משתכרים, אוכלים, רוקדים ו"מצחקים", מילה בעלת קונוטציה מינית במקרא, להבדיל ממשמעותה הפשוטה.
פרשת עגל הזהב מתוזמנת השבוע בצורה הולמת, במקביל לחג הפורים. הקשר בין עם ישראל הרוקד במדבר סביב עגל הזהב לעם ישראל שחגג השבוע בשיר ומסכה מוביל אותי לתהות – מהי אותה מסכה שעליה כתוב במקרא ?הרי התקשורת בין בני האדם מבוססת על הבעות הפנים. החיוך, השמחה, המבוכה או הכאב קיימים תמיד בפנים הנעות. זהו הבסיס לאמפתיה האנושית. זו התשתית לשיחה, לקשר ולמשמעות, בעוד המסכה, כמו בפורים, היא עניין קפוא וקבוע.
עבודת אלילים ופולחן העגל הם ההפך הגמור מהאל המקראי המתגלה למשה בהר סיני. האל הוא דינמי, מלא חיים ומתפתח. זהו ההפך הגמור מקיבעון ומקיפאון. המסכה שבדמות עגל היא החזרה לאחור, הידרדרות במורד, גילוי יצרי רדוד של אלילות פרימיטיבית.
גם פולחן החומריות של החברה המודרנית היום הוא חזרה לאחור. הערצת העושר, הסגידה לכסף וליוקרה, היא עבודת אלילים מודרנית ואין כאן הבדל בין חילונים, מסורתיים ודתיים. זה עמוק ביותר ונוגע לכולם. אין שום דבר רע ברווחה ובחומריות. כולנו רוצים להרוויח מספיק כדי ליהנות, לטייל קצת בחו"ל, לקנות רהיט יפה ולעזור קצת לילדים. השאלה היא מתי זה הופך לחזות הכול, כיצד האמצעי נהפך למטרה ומדוע אנו שוכחים בדרך מה העיקר ומה עושה אותנו טובים ושמחים.
בואו ננסה לשים רגע את המסכה בצד, להזיז לכמה דקות את המסכים ולהביט זה בזה בעיניים. בואו נחפש את האנושי, את הנוכח ואת היפה שבחיים. בואו ניזכר מה חשוב לנו באמת לפני שנחזור למרוץ, אל עגל הזהב.
הכותב הוא מנכ"ל ארגון בינ"ה - התנועה ליהדות חברתית.