שורף מבפנים
יש אנשים שנהפכים לכוכבים בעל כורחם, גם בקהילתם, גם בארצם וגם בעולם. שחר ברט היא כזו. בגל השרפות בחורף שעבר, כשהגשם בושש לבוא, עלה ביתה שבטלמון בלהבות. מתוך עשרות הבתים ביישוב נשרפו כליל שני בתים, זה של שחר וזה של חברתה ושכנתה הקרובה רחל סרוסי.
שחר בְּרָט, בת 20, גרה בטלמון משחר ילדותה, וזה הבית היחידי שהיא מכירה. בעצם, הכירה. שחר גדלה לצד חמשת אחיה ואחיותיה בתוך קהילה מיוחדת, מחבקת, תומכת. היא בת לאבא אוהָד, מנהל אדמיניסטרטיבי בנחלים – מרכז טכנולוגי, ולאימא אודליה, מורה ורכזת חברתית בשוהם ושחקנית פלייבק בהרכב "פפריקה". כמו הוריה, הייתה שחר חניכה שרופה בבני עקיבא. אחר כך היא הייתה למדריכה (משבט "נעלה"), ולקינוח – שירתה כקומונרית בסניף תל מונד. אף שאת כל ימי ילדותה העבירה במטה בנימין, ואולי דווקא בשל כך, החליטה "לנפץ את הבועה", כדבריה, ויצאה ללמוד באולפנת כפר פינס, עם עוד שלוש חברות מטלמון.
לרכישת מינוי למגזין "נשים teens" ב-9 ש"ח לחודש לחצו כאן
"כשהייתי בסוף י"ב נחטפו שלושת הנערים ובהם גלעד שעאר, שהיה שנה מתחתיי, וזה מה שגרם לתפנית מבחינתי", מספרת שחר. "היה מדהים לראות איך היישוב מחזק. כל אחד תרם מה שהיה יכול, כולם עמלו בשביל מטרה אחת, להשיב את הנערים החטופים. הרגשתי את זה כשחזרתי עם חברות מתל אביב, שם עשינו הפרשת חלה המונית, והיישוב הגיע כדי לקבל את פנינו עם שתייה קרה ואבטיחים".
מתוך האהבה לעם ישראל בחרה שחר לשרת כקומונרית, ועברה שנה קשה ואינטנסיבית אך מדהימה. "הכרתי סניף שהוא משפחה. האוכלוסייה מגוונת – עולים חדשים, דתיים, מסורתיים, ותיקים, חדשים. זה היה מהנה ומאתגר כאחד, וממש התאהבתי בסניף, אבל רציתי גם להגשים חלום ילדות ולשרת שנה שנייה בחו"ל".
שחר הגישה בקשה לשרת בפילדלפיה בקהילת Lower Marion, קהילה שמונה כ-300 משפחות יהודיות, והתקבלה. היא מספרת: "היינו ארבע בנות שירות מהארץ, וכל הזמן התארחנו אצל המשפחות. התפקיד שלי עם עוד חברה היה להנחיל את הציונות ואת השפה העברית בבית הספר היסודי. מאוד העריכו אותנו ששנה שלמה באנו להתנדב וכל הזמן פינקו אותנו. היו לנו רכב צמוד, דירה שווה משלנו ולכל אחת משפחה מאמצת משלה".
מה עשיתן בדיוק?
"בכל חג ערכנו פעילות הקשורה לארץ. בחנוכה, למשל, היו פעילויות הקשורות בדמי חנוכה – לימדנו על בנק ישראל, בסופגניות – לימדנו על רולדין, ובאור – לימדנו על חברת החשמל. בפורים הכנו גם משלוחי מנות לכל הקהילה – נשיקות בכחול-לבן. ביום העצמאות הכנו את ציר הזמן של ישראל, היה פלאפל בג'ים (חדר כושר) והכרנו להם את ההמצאות הישראליות: עגבניות שרי, ווייז, דיסק-און-קי ועוד. כל הזמן המצאנו דברים חדשים, וזה היה מקסים לשמוע את הילדים מדברים איתנו עברית במאמץ גדול. הרגשנו שמחה גדולה כי בזכותנו הם ידעו את כל הדברים האלה".
איך הייתה החזרה הביתה?
"היה כיף לחזור ארצה. במשך חודש ביקרתי אנשים שלא ראיתי במשך שנה. החלטתי לא לבזבז את השנה הזאת וישר נרשמתי ללימודי פסיכומטרי. בה בעת אני עובדת יומיים במעון ביישוב שלי".
אז בעצם חזרת לגור בבית אחרי שש שנות היעדרות. איך זה היה?
"זה פינוק רצח עם הכריכים שאבא מכין, אבל זה גם מאתגר לחזור לגור עם ההורים. פתאום צריך לחזור לגור עם האחים הקטנים, כל אחד והצרכים שלו, אבל זה דווקא כיף. מכיוון שההורים שלי צעירים, לפעמים אני מרגישה כמו הורה שלישי לאחיי הקטנים".
אש זה כמו שלג
שלושה חודשים אחרי ששחר חזרה מהשליחות באמריקה, לקראת סוף חודש חשוון, החל גל השרפות בזיכרון יעקב ובחיפה. "אני זוכרת שביום שלישי היו שרפות בדולב, וביום רביעי חזרתי מלימודי הפסיכומטרי והמשכתי ללמוד בבית של חברה. דרך החלון ראינו שטלמון בוערת. אנשים התפנו מהבתים וכל הוואדי שליד היישוב בער. בתוך חצי שעה האש הגיעה גם לבית שלי, בגלל הרוח. טסתי הביתה ולא נתתי לאחים שלי לצאת אף שהם מאוד התלהבו מן המראות. אביגיל חברתי רצה לביתה כדי 'לזכור את הבית אם משהו יקרה'. ההורים שלי היו באירוע באותו זמן והגיעו הביתה מיד כשהזעקתי אותם. ארזנו במזוודות את הדברים הכי חשובים לנו והלכנו לישון אצל חברים באחת עשרה בלילה".
מה אורזים במצב כזה?
"ארזתי תוך ארבע דקות את מה שיכולתי; אלבומים, בגדים שאהבתי, טאבלט שקנו לי בסוף השנה בפילדלפיה. כשיצאנו ממש הרגשנו את חום הלהבות. הגענו לחברים והיינו הפוכים. מרוב בלבול הם הוציאו לנו אוכל. מי אוכל באמצע הלילה? הלכתי לטייל עם חברה שלי וזה הרגיש כמו שלג. כולם בחוץ, הוואדי בוער שזה נורא, אבל המראה היה מרהיב! ראיתי כבאי נלחם בלהבות ואמרתי עליו תהילים. בסוף, באחת בלילה, חזרנו הביתה עם המזוודות, אבל ישנו בכוננות, עם בגדים ועם טלפונים בטעינה".
למחרת יצאו הוריה של שחר לעבודה כרגיל, שחר יצאה לעבודה הזמנית שלה במעון ושניים מאחיה, שגב בן ה-10 ונעם בן ה-13, נשארו לישון בבית. בסביבות תשע בבוקר חזרה האש אל בית משפחת ברט. האחים הריחו את העשן, התקשרו לאמם וזו אמרה להם לצאת מיד החוצה, וכך הם ניצלו.
לרכישת מינוי למגזין "נשים teens" ב-9 ש"ח לחודש לחצו כאן
כשכל המשפחה הייתה יחד, אחרי שהכבאים הצליחו לכבות את האש והרטיבו את הבית כהוגן, הם שמחו לגלות שהמזוודות שארזו ערב קודם לכן – ובהן כמה פריטים חשובים – ניצלו. ואולם, הנזק לבית היה עצום. הקומה העליונה נשרפה כליל, גם הגינה. האש התחילה לשרוף גם את הקומה התחתונה, אבל הכבאים הצליחו לכבות את האש. עם זאת, המים הרטיבו הכול, וכל הקומה נהרסה לחלוטין. "החדר שלי לא נשרף, אבל כל מה שהיה בתוכו ובתוך הארון נהרס מהמים ומהאפר".
איך הרגשת?
"מוזר. לא ידענו איך להגיב לזה, חוץ מהאחים שלי שבכו על הפוסטרים בחדר שלהם. באמת בית לא אמור להישרף. אשכרה מישהו מדליק אש כדי להרוג אותי. יש משהו נורא פחדני בלהצית ולברוח. בוא, תהיה גבר ותתמודד. זה מקומם, והכי מעצבן זה האמירה: 'סביר להניח שזה אירוע טרור'. מה זה?! אני מרגישה כמו במשפט שלמה. אני בחיים לא הייתי שורפת בית של מישהו כדי להוכיח שהוא שלי או שאני יותר חזקה. לא יצליחו לשבור את הרוח. אני קמה מזה חזקה יותר".
מה עשית?
"נכנסתי לחדר שלי שהיה רטוב, והתחלתי לארוז בגדים לשבת. כשפתחתי את המזוודה גיליתי שהכול לא רק רטוב אלא גם מסריח, אז ויתרתי. כולנו היינו בבלבול מטורף. רטוב, מסריח, מים מטפטפים מן התקרה, מלא אנשים נכנסים הביתה, מצלמים. פתאום רציתי שיצאו מהבית ולא הבנתי מה הם עושים. לא ידענו מה לחשוב... עשיתי סלפי ניצולים עם המשפחה, ואבא שלי יצא החוצה ותקע בשופר ששרד את האש".
מה עשיתם אחר כך?
"אנחנו משפחה מאמצת של שבט נצח בבני עקיבא, ושניים מהשבט היו ביישוב באותו זמן, אז הלכנו לבית של אחד מהם. הגיעו עובדים סוציאליים לדבר איתנו, ואבא שלי התראיין לגלי צה"ל ואמר את המילים הנכונות. הייתי ממש גאה בו! קיבלנו ממועצת בנימין סכום כסף כדי לקנות בגדים בקניון, הגיע אלינו מלא אוכל, ישבנו עם כרבוליות ודיברנו יחד, כל המשפחה. בכלל, אנחנו מדברים הרבה זה עם זה, מעלים בעיות ויחד פותרים אותן. ואז הלל, האחות הקטנה בת השש, חזרה מהגן, ואימא שלי הסבירה לה בהומור על השרפה. היא כל כך נבהלה שעד היום היא לא הלכה לראות את הבית".
מה זה בית בשבילך, שחר?
"הבית הוא המפלט שלנו. גדלתי שם. שם רבתי עם האחים שלי, לשם חזרתי בכל פעם שהיה לי קשה באולפנה. זה האוכל של אימא, המקום שאני הולכת אליו כשאני רוצה כוח, משם יוצאים לחתונות, שם רבתי עם ההורים... כשהייתי בחו"ל ביקשתי מהאחים שלי לעשות לי סיור בגינה עם המצלמה בפלאפון. הבית הוא מעבר למקום החומרי היפה שהוא. אבא שלי בנה את הבית הזה – עשה את החשמל, בנה את המזנון, את הפרגולה. חודש לפני השרפה הוא הרים כאן דֶק מטורף!".
מה עשתה השרפה למשפחה שלך?
"זה חיבר אותנו, חיזק את הקשרים בינינו. אם יש קשיים, לא מסתירים אותם, ההפך, חולקים אותם עם ההורים, בוכים לפניהם. זה גם מלמד לקחת אחריות. אני משתדלת להיות רגישה יותר לאחים, להורים, לכעוס פחות. זה לא קל, לכל אחד יש המזוודה שלו, ואיתה הוא צריך להסתדר".
לרכישת מינוי למגזין "נשים teens" ב-9 ש"ח לחודש לחצו כאן
מיד לאחר השרפה עברו שחר ומשפחתה להתגורר בבית של חברים שלא נמצאים ביישוב במשך השבוע ובאים רק לשבת, ולאחר כחודש עברו להתגורר באופן זמני באחד מבתי היישוב עד שהבית שלהם ישופץ. שם הם גרים עד היום. "זה סידור נוח יחסית, אבל זה עדיין לא הבית, ולא שלנו".
איך ההורים מתמודדים?
"אבא שלי באופטימיות משוגעת. מדבר על הקהילה בטלמון, מדבר עם מהנדסים. אמא שלי אופטימית, מספרת בדיחות, מאוד רגישה לכולם, אני לא יודעת איך היא עושה את זה. בהתחלה הם לא הלכו לעבודה, והיו איתנו ובשבילנו. אצל אימא שלנו אנחנו מוצאים אוזן קשבת. כיף שהיא בבית, היא משרה ביטחון. כולנו יחד, מדברים על כך שצריך לבנות את הבית מחדש. ההורים גלויים איתנו ונותנים לנו להביע דעות. הם מקשיבים, משתפים, יש שיח משפחתי ואנחנו מתגבשים כל הזמן. יצא לנו בנס שזו השנה האחרונה למשכנתא, ובדיוק רצינו לשפץ...".
איזה תהליך עברת בחודשים מאז השרפה?
"מיד אחרי השרפה הייתי הכי חזקה שאפשר. אולי זה האדרנלין, ואולי אלה כל הערכים שאנחנו מתחנכים עליהם, אבל הכול היה סבבה ונחמד. רצתי קדימה בלי לעצור שנייה ולהבין איזו כאפה חטפנו, וכשהבנתי את הכאפה ומה באמת קרה, כבר חיינו בשגרה – כבר קיבלנו דירה חדשה, סיימתי את הפסיכומטרי ופתאום לא היה לי מה לעשות. לכולם היו בגדים חדשים, ריהטנו כבר את כל הדירה ופשוט לא היה מה לעשות. פתאום היה לי זמן והרגשתי מה באמת קרה. פתאום הבנתי איזה נס היה לנו וכמה זה מפחיד וקשה, וההבנה והפחד האלה טלטלו אותי מאוד. ברוך ה' עברנו את זה. הרגשתי כאילו הקב"ה מכריח אותי לעבור פרק חדש בחיים שלי. עם כל הסרט שהמשפחה שלי עברה ושאני עצמי עברתי, אני פשוט מודה לה' בכל יום על הניסיון הזה; על היכולת לעצור לרגע ולראות איזו משפחה מדהימה יש לי, איך זכיתי להורים עם כוחות עצומים ולאחים אלופים וחזקים. זה נותן לי כוח להמשיך הלאה בחיים ולרוץ קדימה".
לרכישת מינוי למגזין "נשים teens" ב-9 ש"ח לחודש לחצו כאן
לקראת סיום שחר מראה לי שני זוגות נעליים מהממות שקנתה, בזכות כרטיס מתנה שקנו לה חבריה לשבט. היא נזכרת שוב בסיבוב הקניות הלחוץ שעשו באותו יום שישי מיד לאחר השרפה ומצטטת את דבריו החכמים של אביה, אוהד, שאמר לילדים שהתפנקו והתלוננו: 'תגידו תודה שאנחנו עוברים בין חנויות ולא בין בתי חולים ולוויות'. הדברים האלו העמידו את כל המצב בפרופורציה.
היה בית חלום
מאז שיעל יהב זוכרת את עצמה, היא גרה בעמונה. הוריה גרים שם מאז שנישאו, לפני 19 שנים וחצי. משפחתו של אביה דוד, עובד בזק, והמשפחה של אמה טלי, מחנכת וסגנית מנהלת בבית הספר היסודי לבנות בעפרה, הן בין שלוש המשפחות אשר הקימו את עמונה. היום יעל, בת 16, מדברת איתי ממדרשת עפרה, מקום מגוריהם הזמני לאחר הגירוש מעמונה, שהתרחש לפני קרוב לחמישה חודשים, ולאחר הריסת 42 הבתים שהיו שם.
גרתם בבתי קבע?
"הבתים של רובנו היו קרוואנים, בנייה קלה או בתי עץ, כמעט לא נתנו לבנות בתי קבע. זה לא הכי כיף ולא הכי קל. יש נזילות בחורף, הפסקות חשמל, חיים כל הזמן על מזגן. מצד שני זו הרגשה יותר חמימה ונעימה, משפחתית. התחלנו עם קרוואן אחד, וסיימנו עם שלושה קרוואנים מחוברים (במשפחתה של יעל שבעה ילדים)".
והארעיות הזאת גרמה לכם לחוש שזה ייגמר יום אחד?
"עברו כבר 15 שנה למרות כל הבג"צים שהוגשו נגדנו, אז חשבתי לעצמי שזה לא יקרה. לא חיינו בתחושה שעוד מעט יפנו אותנו. גם לא כל כך היה על זה שיח בבית. תמיד ידענו שאסור לבנות, והיו גם תשעת הבתים בעמונה ('בתי אמנה') שהרסו שנה לאחר הגירוש מגוש קטיף. זה היה מצער, אבל זה היה במקום להרוס את כל היישוב".
יעל נזכרת בשנים היפות שהיו בעמונה ומתארת ילדות פסטורלית, מלאה חיוּת ופשטות והמון אהבת אדם. "זה יישוב שכל אחד היה חולם לגור בו. כולם חברים של כולם, אין הרבה מבחר. בגילי למשל יש רק עוד נערה אחת, אז אנחנו חברות של השכבה שמעלינו ושל השכבה שמתחתינו. בתור ילדים היה לנו 'מחנה'. היינו משחקים בגן השעשועים, במגרש, נפגשנו בבתים של חברים. לילדים הייתה גם משחקייה פעמיים בשבוע".
היא נזכרת ש"הזמן הכי כיף בשבוע היה שבת. כולם מגיעים כבר ביום חמישי, אימא מפנקת ואבא שלי, שהוא תימני, היה מכין חִלבה ומחלק לכל השכונה. כל אחד היה מכין את המאכל הספציפי שלו, מטבוחה, חומוס, ומחלק לכולם. לאחר התפילה בבוקר כמעט תמיד היה קידוש לרגל איזו שמחה, ובקיץ, כולם היו עומדים בחוץ מתחת לפרגולה ואוכלים אבטיח ומלון".
הקיץ כבר פה, אבל את עונת האבטיחים תחגוג יעל עם משפחתה במדרשת עפרה, שאליה פונו המשפחות לאחר הגירוש. ביום הגירוש הם אולצו לצאת מבתיהם. דחקו בהם לעזוב גם את הפרגולה, ואף כי הם בכו וצעקו, לא היה מי שיקשיב לכאבם. הם לא התכוננו מראש, ולכל אחד היה תיק ובו כמה פריטי לבוש לזמן מוגבל. העלו אותם לאוטובוס, ולא היה להם לאן ללכת. מזכיר מאוד את הגירוש מגוש קטיף.
לרכישת מינוי למגזין "נשים teens" ב-9 ש"ח לחודש לחצו כאן
לבסוף מישהו הוריד את המפונים במדרשה בעפרה, ושם הם נמצאים כאמור עד היום. "הייתי שם כשהרסו את הבתים של החברים, אבל לא ראיתי איך הורסים את הבית שלי. זו תחושה נוראה. 20 שנה מתפרקות לך מול העיניים. כל החיים מתפרקים לך מול העיניים. החיילים עצרו אותנו. היו כאלה שדיברו ונתנו פקודות, אבל ראו שקשה להם, שהם רגישים למצב. היו גם כאלה שהתנהגו בגסות וברוע: 'כולה בית, מה אתם עושים מזה עניין?'. הרבה מג"בניקים והרבה ציניות. הלכתי לעבר המקום שבו היה הבית שלי, ואחד שאל אותי: 'לאיפה את הולכת?'. עניתי: 'הביתה', והוא אמר: 'אבל הרסו לך אותו'. ממש חוסר רגישות".
מכיוון שמשפחתה של יעל לא ארזה מראש את תכולת הבית, הביאו בשבילם אורזים. במשך כמה ימים הם עסקו במלאכת האריזה, והציוד נותר סגור במכולות, כמו אנשי גוש קטיף בשעתם. במקרה של עמונה, התושבים מקווים לעלות על קרקע חדשה, כל הקהילה יחד, בקרוב ממש, מיד לאחר אישורו של אלוף צבאי. מדברים על יישוב חדש, גבעת גאולת ציון, ליד היישובים שילה, קידה ואש קודש. התכנית היא שמפוני עמונה יגורו שם תחילה בקרוואנים, ובד בבד עם המגורים ייבנו סוף סוף בתי קבע, לכל תושבי הקהילה שגורשה.
משמעות של בית
התנאים היום במדרשה בעפרה לא פשוטים. למשפחה ענפה כמו משפחת יהב הקצו שני חדרים בלבד. זה אומר שההורים ישנים עם שני האחים הקטנים, ואילו חמשת הילדים הגדולים חולקים ביניהם חדר אחד. כביסה עושים במכבסה, ארוחות אוכלים בחדר האוכל, ויעל מתגעגעת לחלבה של אבא, לאוכל של אימא ולפרטיות שלה באופן כללי. 
"עכשיו אני מבינה את המשמעות של בית", אומרת יעל. "המקום, הפרטיות, המשפחה, יש לך לאן לחזור. אימא מפנקת אותך באוכל, חגים. מעבר למשפחה יש קהילה – שכנים, אנשים, אווירה – שהיא גם בית. יש זיכרונות של דברים שקרו בבית: צעד ראשון, יום הולדת, בת מצווה, אורחים שהגיעו".
אחד האבסורדים הגדולים הוא שיעל נמצאת בעמונה בכל יום כמעט מאז שהוציאו אותה משם. הבתים הרוסים, אבל לא עושים איתם שום דבר, וגם לא מונעים בעדה מלהגיע למקום. התחושה הנוראה היא שהפינוי היה לשווא. "אני בכל יום נמצאת שם. שטח ריק, אין שם כלום, מה הטמטום הזה? אין בזה שום חשיבה או היגיון!".
ביום השואה שלאחר הפינוי חשבה יעל כי למרות הכול, אנחנו ממשיכים להילחם על הארץ והמלחמה עוד לא נגמרה. "אי אפשר בכלל להשוות את מה שקרה לנו לשואה, אבל זה גרם לי לחשוב שלמרות העובדה שיש לנו מדינה וחזרנו לארץ ישראל, אנחנו עדיין נלחמים על הארץ. זה עוד לא מובן לגמרי לכל האנשים".
מה את מרגישה היום כלפי המדינה?
"זה מעורר בי שאלות, אבל עם כל הכבוד, אני שמחה שיש לנו מדינה ושזה לא כמו בשואה. זו לא המדינה שפינתה אותנו מהבית, זו ההנהגה. אבא שלי משרת במילואים, אחותי בשירות לאומי. זה ביבי, שקד, בנט, ליברמן. המדינה היא שלי! סבתא רבא שלי נלחמה בשואה. השנה ביום העצמאות החגיגות לא היו כמו בשנה שעברה, אלא התקיימו בציפייה לשינוי. אני מאמינה שיהיה שינוי".
באו לבקר אתכם מן הממשלה?
"היו פה כמה חברי כנסת מהבית היהודי כשבוע אחרי הפינוי: אורי אריאל, בצלאל סמוטריץ', אולי גם שולי מועלם. לא רצו לפגוש אותם. היו מעט מאוד אנשים. לפני כן, עוד בעמונה, הגיעו הרבה לחזק. במיוחד זכור לנו מפגש מרגש עם נשים מגוש קטיף, שהגיעו ושוחחו, בעיקר עם האימהות, על מה שהן עברו".
לרכישת מינוי למגזין "נשים teens" ב-9 ש"ח לחודש לחצו כאן
והיום?
"התחושה היא שנשכחנו. היה – נגמר. הייתי שמחה אם כולם היו לוחצים על חברי הכנסת לקדם את היישוב החדש שלנו. אני חולמת על בית קבע בעמונה, אבל גם היישוב החדש זה הישג מבחינתנו, בעיקר לאחר 20 שנה שבהן לא קם יישוב חדש ביהודה ושומרון. הייתי רוצה שיהיה אכפת לכולם, לא רק לארבעים המשפחות".
איזה תהליך עברת בעצמך מאז הפינוי?
"אני חושבת שלמדתי לקחת את החיים בפרופורציה, להעריך את הבית שלי, את מה שיש לי בחיים. למדתי שהחיים הם לא שחור או לבן, הם יותר מורכבים. ואני מרגישה שהחיבור שלי לארץ ישראל יותר עמוק דווקא אחרי הפינוי. כל העניין של יישוב הארץ התחזק והוא יותר במודעות אצלי".
מה יעודד אתכם? מה יחזק אתכם?
"כשהגענו לכאן שלחו לנו מכתבי עידוד והרבה פינוקים. אנחנו עדיין פה, כחמישה חודשים אחרי... הולך ונהיה קשה יותר. מכתבי חיזוק וסימנים שעדיין זוכרים אותנו ושזה לא רק המאבק שלנו על הארץ – יגרמו לנו שמחה".
מתוך גיליון 9 של מגזין "נשים teens".