לפני שנה וארבעה חודשים, בתאריך ח' בכסלו תשע"ו, נרצח הרב יעקב דון הי"ד, כשהיה בדרכו ללימוד השבועי עם בניו הבוגרים בישיבת ההסדר "ברכת משה" שבמעלה אדומים. אחת לשבוע הוא הקפיד לפנות ערב אחד ולנסוע אליהם לישיבה. "טעם החיים", הוא קרא למפגשים הללו. מחבל שיָרה צרורות מתת מקלע במכוניות שעמדו בפקק סמוך לצומת גוש עציון, גדע את חייו ואת חיי עזרא שוורץ הי"ד.
מיד לאחר הרצח התכנסו מאות תלמידיו, בוגרי תיכון "דרכי אבות" אל בית הספר. פגישת מחזורים ספונטנית ועצובה, כשבאוויר הקר הדהדה שוב ושוב אותה השאלה: איך זה יכול להיות? איך קרה שהאיש אוהב האדם הזה, איש שכולו טוב לב נדיר, שמחת חיים ונדיבות לב- איך קרה שהרע יכול לו והכניע אותו
לרכישת מנוי למגזין "נשים" ב-9 ש"ח לחודש לחצו כאן
"אלי סיטרון, סגן המנהל, שלח הודעה שהרב דון נפצע קשה בפיגוע", משחזר תלמידו גלעד יקיר. "אני ואריאל אחי שגם למד ב'המשך' (כינוי התיכון "דרכי אבות" – ח"ש) התחלנו להגיד תהילים. ואז בחדשות אמרו שנקבע מותם של הפצועים קשה. הייתי בשוק מוחלט. לא הבנתי איך יכול להיות שאדם עצום כזה פשוט תוך רגע נעלם ולא היה לי אפילו זמן לעכל את זה. התפרצתי בבכי מטורף".
מה הרגשת?
"זה פשוט חיסרון כל כך גדול שאי אפשר להבין אותו בכלל. דווקא בגלל שהוא היה הבנאדם הכי מלא חיות שיש, איש עם לב טוב ואוהב אדם, זה לא הסתדר לי בראש.
אבא של התלמידים
יעקב דון נולד בירושלים בשנת 1966 להורים ניצולי שואה, פרופ' יהודה ומלכה דון, למד במדרשיית נועם ושירת בשריון במסגרת לימודיו בישיבת ההסדר בהר עציון ("ישיבת הגוש"). בגיל 26 הוא נישא לשרה לבית בן־דור. יחד גידלו באלון שבות את ארבעת ילדיהם: אביעד, מאור, ידידיה ורחלי.
על יעקב דון אפשר לספר מזוויות שונות: הוא היה איש קהילה ופעיל חברתי ביישובו אלון שבות, מורה נערץ, ובעיקר בן זוג אוהב, אבא אהוב ובן שידע לכבד ולדאוג להוריו.
לפני חודשיים זכה בפרס מורי המאה של החמ"ד. אשתו שרה וילדיו קיבלו את הפרס בשמו. הזכייה ההיא הובילה לבחירה להתמקד בפן החינוכי, תוך ניסיון לשרטט את דמותו כמחנך דגול שראוי ששמו ייחקק גם בקרב אלה שלא זכו להכירו, וכפי שהיטיב לתאר אחד מתלמידיו: "צריך לספר לעולם מי היה הרב דון. אם כל אחד ייקח ממנו רק קצת - העולם יהיה טוב יותר".
"התחושה הזאת, שכל אחד מאיתנו לקח משהו מהטוב שהיה יעקב, היא הסיפור כולו", אומר בועז קולומבוס מחמ"ד, מנהל החינוך ההתיישבותי שניהל את בית הספר "דרכי אבות" עד לפני ארבע שנים, והאיש שהמליץ על הרב יעקב דון לפרס מורי המאה. "כל אחד לקח מיעקב טוב ונושא אותו הלאה. זה היה המסר שלנו להמוני הבוגרים והתלמידים שהגיעו לבית הספר מיד לאחר הרצח ושאלו איך יכול להיות שאיש מלא טוב כמו יעקב נרצח? זאת לא קלישאה".
לרכישת מנוי למגזין "נשים" ב-9 ש"ח לחודש לחצו כאן
הם הכירו בישיבת הר עציון שנים רבות קודם לכן. "הוא למד שלוש שנים מעליי, אבל הוא היה טיפוס שלא היה מי שלא הכיר אותו", נזכר קולומבוס. "הוא היה בעל נוכחות, מלא שמחה ועם חיוך ענק. בחוויה שלי כתלמיד שיעור א' הוא שידר לי חום ותחושה טובה". הפעם הבאה שנפגשו הייתה לאחר שיעקב החל לעבוד כמורה בבית הספר. "הוא חזר עם משפחתו שנה קודם לכן משליחות בטורונטו. מכיוון שהיו חסרים לי מורים לאנגלית, הוא נכנס ללמד אנגלית. הוא התחיל ללמד בקבוצות החלשות וזה היה מדהים. תלמידים שהיו מנותקים מהשפה ומבחינתם זה היה השיעור המסויט בעולם, עברו אצלו בשיעורים חוויה אחרת. סוג של קסם שהתרחש".
בהמשך, כשחינך בתיכון, מספר קולומבוס על הוויכוח הנצחי שהיה ביניהם. "ההתנהלות היומיומית שלו הייתה פחות מסודרת. הוא היה בטבעו יותר אבא של התלמידים. גם אם היה חומר להספיק, אבל היה עניין חינוכי שצריך לדבר עליו, הוא האמין שעל עניינים חינוכיים אסור לוותר. החומר יכול לחכות. כשהיינו מדברים על זה, הוא היה אומר לי: 'בועז, זה באמת מה שחשוב? תסמוך עליי שיהיה בסדר'".
זה יכול להיות קצת בעייתי כשמורה לא עומד ביעדי החומר הנלמד. גם אם לתלמידים כיף עם מורה כזה, הורים רוצים לראות שהילד לומד ומגיע לבגרות מוכן.
"נכון, ועל זה נסב הוויכוח. אבל אני מוכרח לומר שלקַו הגמר הוא הגיע עם הישגים גבוהים גם בהיבט הלימודי. ברוב רובם של המקרים אני הסרתי בפניו את הכובע. ההורים מאוד העריכו אותו. גם הדעתנים שביניהם. כשהורה היה יוצא מהחדר שלו באסיפת הורים הוא הבין שיש כאן מישהו שבאמת ובתמים אוהב את הבן שלו".
את יכולות החינוך יוצאות הדופן של יעקב מדגים קולומבוס דרך סיפורה של כיתה שחוותה משבר אמון מול בית הספר. "בעקבות חיבור לא טוב בין אחת הכיתות למחנך שלה נוצר משבר אמון. באותה שנה יעקב היה רכז חברתי ולא חינך. קראנו לו לדגל וביקשנו שייכנס לחנך את הכיתה. וזה ביטוי לאישיות שלו: 'קוראים לי לדגל - אז אני בא'. הוא לקח כיתה מפורקת, עם משבר אמון חזק במערכת, ולאט לאט בנה שם אמון מחודש והתגייסות גם ללמידה, אבל לא רק ללמידה. זאת הייתה כיתה שמרדה דתית וחברתית, והוא - ממקום של אהבה, סבלנות וקבלה - עבר איתם תהליך ארוך ומדהים. הוא ביקש דבר אחד וגם קיבל: אוטונומיה בהחלטות לגבי נוכחות ותפילה. ואמר לנו: 'תנו לי לנהל את הגבולות. תסמכו עליי' וכך היה. הכיתה צעדה איתו והוא הצליח להוביל אותה להישגים, עם מעטפת טובה, כי הוא ידע לשאול ולהתייעץ".
"כמה אהבת אותנו"
וכך כתב אלאור פז, בוגר הכיתה "המורדת", יום לאחר הרצח: "אתמול נרצח מי שהיה המחנך שלי בשנתיים האחרונות של התיכון. אדם טוב לב, מלא אור ושמחה, אוהב ואהוב על הבריות, יעקב דון. יעקב, או כמו שקראנו לך אז, הרב דון, עברת איתנו דרך ארוכה. הגעת באמצע כיתה י"א, כשהכיתה הייתה במשבר, ולאט לאט החזרת לנו את האמון בבית הספר ובצוות המורים. היית שם כשחצינו גבולות, כשעשינו שטויות, ובמקום לצעוק, פשוט השארת אותנו עם שאלה פשוטה שצבטה לנו את המצפון: 'למה?'
"טסת איתנו לפולין, שם בכית וגם צחקת יחד איתנו. כשעזרת לנו להרים את חגיגות פורים, לא פחדת לעשות לנו ביקור בית ולגרור אותנו לבית הספר, ולא בשביל ללמוד, אלא פשוט כדי להכין את התפאורה ואת ההצגה. ואחרי כל ההרפתקאות האלה גם דאגת שתהיה לי בגרות, סיימת איתנו תיכון ושלחת אותנו לדרכנו.
"כמה אהבת אותנו, כמה אהבת אותי. לא היה לך אכפת כשכבר הורדתי את הכיפה או כשהלכתי בדרכים אחרות, פשוט ראית בן אדם. בכל פעם שהיינו נפגשים במקריות הייתי זוכה בחיוך עצום וחיבוק מוחץ, ובהתעניינות כנה ודרישה בשלומי.
"הפעם האחרונה שיצא לי לראות אותך היתה בחתונה, בקיץ האחרון. זינקת עליי כרגיל עם החיוך והחיבוק, תפסת אותי בכתפיים ושאלת בקול של אבא אוהב לשלומי ואם טוב לי בחיים, ואז שאלת בעיניים בורקות אם אני עוד בקשר עם החבר׳ה מהכיתה. עניתי בגאווה שהם החברים הכי טובים שלי, ואתה קרנת מאושר וביקשת, כמעט התחננת שאמסור להם ד"ש, וכשאמרתי בצחוק שנשלח להם תמונה בקבוצת וואטסאפ ישר קפצת על ההצעה (תמיד היית בן אדם של גאדג׳טים)".
באותה כיתה למד גם גלעד יקיר. את העובדה שהצליח להתגבר על משברי גיל ההתבגרות בשלום ולחוות הצלחות, הוא תולה בהשקעה האינסופית של הרב דון. "הוא חינך אותי בכתות י"א־י"ב וזאת הייתה אחת התקופות הכי קשות שלי. היה לי קשה להתמודד, הרגשתי גם בדידות גדולה ולא הגעתי הרבה לבית הספר. אני חושב שבאותה תקופה הייתי במשרד של הרב יעקב יותר מאשר בבית הספר. אני סבור שזה ממש העסיק אותו מה הוא הולך לעשות עם גלעד כדי שיהיה לו טוב. הוא הבין שלא טוב לי והיה לוקח אותי לשיחות. תמיד השיחות האלה התחילו בחיוך ענק. החיוך הזה שכולם הכירו. לא משנה אם הייתי נכשל במבחנים. תמיד היה לו חיוך בשבילי. הוא לא היה בקטע של עונשים, אלא בקטע של איך לעזור לי. הוא ראה את הדברים הטובים שבי ותמיד האמין שאני אצליח".
מה זה עשה לך?
"אני מאוד הערכתי את השיעורים שלו וגם כל שאר התלמידים. הרב דון, גם אם היה מלמד את היסטוריית המאובנים הוא היה עושה את זה מעניין, כי הוא אהב את מה שעשה וניסה באמת לחבר את התלמידים למקצוע. הוא העביר את השיעורים בצורה מצחיקה וניסה לחבר אותם לחיים שלנו. אני במיוחד רציתי להצליח אצלו, כי ראיתי כמה הוא רוצה בטובתי וכמה אכפת לו".
מה היה בו שגרם לתלמידים לאהוב אותו כל כך?
"הוא מאוד כיבד את התלמידים ולכן גם הם כיבדו אותו. הוא היה אישיות ענקית שהולכת בבית הספר עם חיוך ענק. זה לא היה חיוך של נימוס, אלא חיוך של אהבה. הוא פשוט הקרין אהבה ללא גבול".
את התיכון סיים יקיר עם ממוצע ציונים נמוך יחסית. "אבל סיימתי, וזה כבר היה משהו. וכשקראו לי לקבל בטקס את תעודת סיום התיכון הוא הסתכל עליי ובגאווה גדולה אמר לי: 'תשמע גלעד, אני גאה בך', וחייך חיוך ענק. ואני שאלתי את עצמי: 'על מה הוא גאה בי? הרי הממוצע שלי בסביבות 70?'. בסופו של דבר הבנתי שהוא גאה בי על התקופה שעברתי, שהצלחתי למרות הכול לסיים עם בגרות".
לרכישת מנוי למגזין "נשים" ב-9 ש"ח לחודש לחצו כאן
אחר כך, מספר יקיר, הלך לשנת מכינה ולאחר מכן הגיע להישגים מרשימים במסגרות שונות. כמו במקרים רבים גם לו המעבר מהתיכון למסגרות הבאות עשה טוב וחולל שינוי משמעותי. "התקשרתי אליו מהמכינה וסיפרתי לו כמה טוב לי וכמה אני מתפתח. אחר כך שרה אשתו סיפרה לי שהוא היה מלא באושר וגאווה אחרי ששוחחנו. כך היה עם כל תלמיד. הוא היה שומע בשקיקה כל עדכון מהתלמידים. אחר כך שמעתי שעוד תלמידים הרגישו מולו ככה. אבל כשאני הייתי איתו, הרגשתי כאילו אני בן יחיד, כאילו הוא לקח אותי תחת חסותו".
מה מדמותו אתה לוקח איתך הלאה?
"את הטוב. הטוב שלו הניע אותי. הוא גרם לי להיות אדם אחר. טוב יותר. מאמין יותר. הוא גרם לי לפגוש את היהדות אחרת וגם את עצמי פגשתי אחרת בזכותו. הוא עצמו אומנם לא פה, אבל הרוח שלו, החיוניות והצחוק שלו יישארו פה לנצח. אני בטוח בזה. שום רוע לא יוכל לקחת את כל מה שהיה".
איש עם חיוך גדול
לא רק תלמידים שחינך העריצו את הרב דון. אייל ירון, שסיים את תיכון "דרך אבות" בשנה שעברה, הוא מאותם תלמידים שנפשם נקשרה בנפשו של הרב דון למרות שכלל לא למדו אצלו. "קצת כפיתי את עצמי עליו", הוא נזכר בחיוך בתחילת הקשר. "הוא לימד כיתות אחרות בשכבה שלי ואני יצאתי מהשיעורים כדי ללמוד איתו". החיבור שלו לרב דון היה מיָדי. "לפעמים הייתי יוצא משיעורים ואם ראיתי אותו במשרד באתי לשבת איתו. היינו יושבים ומדברים עד הצלצול. למרות שאני מתאר לעצמי שהייתה לו הרבה עבודה, הוא נתן לי תמיד תחושה כאילו הוא פנוי רק אליי. הוא היה אדם אנרגטי ומצחיק ונעים. ישר ניסיתי להתחבר אליו. אין מצב שהיית עצוב לידו. אם היה רואה שהגעתי לבית הספר עצוב הוא היה ניגש אליי ושואל מה קרה ובסוף השיחה כבר חייכתי".
מה גרם לחיוך?
"סתם", הוא עונה בדמעות. "זה היה החיוך שלו, או החיבוק שלו. הדברים הקטנים האלה שמשמחים אותך גם ביום הכי גרוע שלך. הוא היה מאוד רגיש לסביבה שלו, מכיל ומבין. אין הרבה בני אדם כאלה שרואים מישהו עצוב שבכלל לא קשור אליהם ופשוט דואגים לו. אחרי הרצח הוצאנו סטיקר שעליו היה כתוב: 'חיוך גדול רואים גם מתחת לשפם עבות'. כי זה מה שהוא היה. איש עם חיוך גדול".
לדברי קולומבוס, התחושה של כל תלמיד שהוא כמו "בן יחיד ומיוחד" אפיינה את יעקב והיחס האבהי שהעניק לכל אחד. "הוא היה סוג של עוגן חינוכי מסוג אחר. מורה שיכול להיות דמות אב. היו תלמידים שחוו משברים קשים, גירושים קשים של ההורים או אובדן בן משפחה קרוב, הסתבכות של עניינים עם חברות. כל מיני חבר'ה שהתפרקו מסיבות שונות והפסיקו לבוא לבית הספר. בסופו של דבר הם הרגישו שהכתובת עבורם היא יעקב, למרות שבבית הספר היו עוד אופציות. ואני שואל את עצמי כמפקח, כמנהל בעבר, וגם כאבא, איך מייצרים דמויות כאלה. הלוואי שלילדים שלי יהיה מחנך שהם יוכלו לראות בו כתובת כל כך משמעותית וכל כך קרובה כמו שתלמידים ראו ביעקב".
מה עוד היה בו שהפך אותו לכתובת עבור התלמידים?
"הוא שידר תחושה של שותפות גדולה וזמינות אינסופית. הוא היה יכול לנסוע בשעה חופשית לתלמיד הביתה, לשבת איתו לכוס קפה ולחזור לשעה הבאה ללמד. מצד שני, הוא לא חשב שהוא יודע הכול. הוא היה שם בשביל התלמידים, אבל תמיד נועץ באנשי צוות. לפעמים זה גם היה הפוך: כשאנחנו הרגשנו במבוי סתום עם אחד התלמידים, התייעצנו איתו".
לרכישת מנוי למגזין "נשים" ב-9 ש"ח לחודש לחצו כאן
יש אפיזודה מיוחדת שאתה זוכר שלתחושתך מאפיינת אותו?
"הוא היה מאוד טוטאלי ומסור ובהקשר הזה למשל, היה ברור שטקס יום השואה הוא טקס שלו. כל שנה הוא עמל לייצר משהו חדש ומיוחד. באחת השנים הוא הביא את אימא שלו, ניצולת שואה, לדבר. מעבר לחוויה המעניינת, לכולנו - גם לצוות וגם לתלמידים - הייתה חוויה מיוחדת לראות את היחס שלו לאימא שלו. הקשר, הכבוד שרחש לה, האהבה הגדולה וגם הגאווה. כולם הרגישו את החשמל בקשר המיוחד ביניהם".
איפה חסרונו פוגש אותך כקולגה וכחבר?
"חסר החיבוק החזק שהיה נותן שמילא בתחושה של 'אני איתך ולא משנה איפה כל אחד מאיתנו נמצא'. וחסר הצחוק. צחקנו הרבה ביחד. היינו חבורה שעבדה הרבה שנים ביחד ונוצר קשר מיוחד. לפעמים היו שאגות של צחוק מהחדר שלו ואנחנו, המורים היינו מסתכלים אחד על השני במבט משועשע שאמר משהו בסגנון 'הלו, זה בית ספר פה?!'. ואל זה אני באמת מתגעגע. יעקב לא היה מושלם ולא היה רוצה שנהפוך אותו לכזה, כי המדהים בו היה שהוא ידע לצחוק על עצמו ועל המגבלות שלו בצורה הכי כנה ופשוטה וכנראה זה גם חלק ממה שחסר, כי אין הרבה אנשים כאלה. הוא לא היה מלא בעצמו, אבל גם לא פראייר. הוא היה פשוט הוא".
לרכישת מנוי למגזין "נשים" ב-9 ש"ח לחודש לחצו כאן