מתי הייתה הפעם האחרונה שבה מצאתן את עצמכן רוקדות דבּקה בכפר ערבי מוסלמי או מקשיבות לצלילי הבדלה אצל משפחה חרדית בצפת? מתי בפעם האחרונה ישנתן בשקי שינה במרכז קליטה בשכונת קריית משה ברחובות, שבה מתגוררות משפחות יוצאות אתיופיה, או לחלופין חוגגות את חג החנוכה יחד עם צעירים מוסלמים אצל משפחה שאינכן מכירות מהיישוב עפרה?
לקבוצה הנודדת של "אחי ישראלי" הסיטואציות הסוריאליסטיות האלה הפכו לשגרה במשך ארבעה חודשים, בהם עזבו את החיים המוכרים במטרה להכיר את הפנים השונות של החברה הישראלית. חברי הקבוצה הם צעירים מבני ברק ומרמת אביב, מגוש עציון ומדיר אל־אסד, ילידי הארץ ועולים מניו יורק וקוסטה ריקה. כלפי חוץ נראה שאין כל קשר ביניהם, ולמרות זאת הם בחרו לחיות יחד כקומונה, לחיות ולהתנדב בקהילות שונות ברחבי הארץ. בתקופת החיים המשותפת חברי הקבוצה בישלו יחד, הרכיבו לעצמם את הלו"ז והשתלבו בסדר היום של המשפחות המארחות במפגש בלתי אמצעי. כך למשל בצפת הם מצאו את עצמם טובלים במקווה לקראת שבת, משתתפים בטיש חסידי, לומדים חברותא בכולל עם אברכים וכל פעולה שאִפשרה להם להכיר מקרוב את הקהילה החרדית בלי פילטרים ומסכים, למרות שחלקם בכלל בני דתות אחרות.
קידוש בדיר אל־אסד
אני פוגשת אותן כשהמסע כבר מאחוריהן. הן עמוסות חוויות ומנסות לעכל את התקופה הזו שהשפיעה באופן עמוק על חייהן והותירה אותן עם כמה תשובות, אבל בעיקר עם הרבה שאלות. אצל נסרין אבו עסלי (21), סטודנטית מהכפר הדרוזי בית ג'ן, ההחלטה להצטרף למסע לא הייתה טריוויאלית. "למדתי רפואה והחלטתי לעזוב בשביל לצאת למסע הזה. לעזוב הכול זה חתיכת בלגן בחיים. זה הרי לא קל להתקבל לרפואה, השקעתי את כל החיים בשביל להתקבל ללימודים; אבל האתגר האמיתי היה מול אבא שלי שלא בדיוק הבין לאן הבת שלו רוצה להצטרף, זה לא ממש מקובל בעדה הדרוזית. בהתחלה הוא אמר לי שאני חיה בסרט, שבחלומות שלי אני אצא לכזה מסע".
נסרין פנתה לירון קנר, מנהל הפרויקט, וביקשה שיסייע לה לשכנע את אביה. "הייתי צריך להוכיח לו שאנחנו אנשים רציניים, לא קומונה של 'פיס אנד לאב וסמים' שנודדת ברחבי הארץ", נזכר ירון ומחייך. "הסברתי לו שאני עורך דין, עיתונאי ובעל משפחה. הוא מצדו אמר לי שהוא קצין בשב"ס ומאוד מעורה בחברה הישראלית: 'אבל אנחנו חברה מאוד מסורתית, אתה לוקח את הבת שלי שהיא רווקה צעירה לקבוצה עם בנים ובנות לנדוד בכל הארץ. זה לא מקובל עלינו'. בסופו של דבר, אחרי שיחה ארוכה מאוד, הוא אמר לי שהאחריות היא עליי ושאשמור על הבת שלו, מובן שבסוף הוא בעצמו התלהב ואירח את כולנו".
גם תחיה מסליס (24), סטודנטית מכרמי צור שבגוש עציון, לא ממש ידעה איך להסביר להורים שלה שהיא הולכת לגור במשך חודש שלם בכפר הערבי דיר אל־אסד. "חזרתי מהודו ותאילנד בדיוק וחיפשתי את עצמי. מתישהו בזמן שגלשתי בפייסבוק נתקלתי בפרסום של 'אחי ישראלי' ומיד קרץ לי הקטע של חבר'ה, קומונה, לטייל בארץ, לפגוש אנשים ומקומות. בהתחלה לא העזתי לגלות להורים שלי עד שבסוף אזרתי אומץ. בהתחלה רק סיפרתי להם שאני נוסעת לחודש בצפת, ואחר כך סיפרתי על חודש בעפרה, ופתאום הודעתי להם שאני עומדת לחיות במשך חודש עם ערבים בדיר אל־אסד". הוריה של תחיה לא נבהלו כפי שחששה. "אבא שלי רק אמר לי: 'תיזהרי, שמרי על עצמך'".
עד לפני המסע תחיה מעולם לא ישבה לשיחה עם ערבייה ונחשפה למגזר הזה בעיקר דרך חדשות ודעות פוליטיות. הערבים היחידים שנתקלה בהם היו הפועלים הערביים בצומת גוש עציון ומבחינתה הם היו ערבים עם מבט עוין בעיניים שאין שום סיכוי לקיים איתם שיח. החיים בדיר אל־אסד גרמו לה לראות את הדברים באופן אחר לחלוטין למרות שהיא התמודדה גם עם לא מעט אתגרים.
"מה שאחרים רואים כקשיים אנחנו ראינו כהזדמנות", משתפת תחיה. "למשל, האתגר של לשמור כשרות ושבת במסגרת האירוח שלי אצל משפחות בכפר הערבי דיר אל־ אסד. לא היה לי נעים להביא איתי אוכל, זה לא ממש מקובל להביא איתך אוכל למשפחה ערבית שכל עניינה הכנסת אורחים. עם זאת, לא הייתה ברירה ובסוף כן הבאנו פיתות ומיץ ענבים. המשפחה קנתה לנו אוכל כשר בחמגשיות, עשינו להם קידוש, כולם קמו יחד איתנו לנטילת ידיים וזה היה ממש מיוחד".
היו גם סיטואציות הפוכות בהן המוסלמיות שבקבוצה מצאו עצמן מול דילמות כאלה?
"הייתה בפרויקט בחורה בשם אסמה שהיא מוסלמית אדוקה. כשהגענו להתארח אצל משפחה דתית בעפרה, בדיוק היה צום הרמדאן והיא מוצאת את עצמה מתארחת במשפחה שהכינה לנו שלוש סעודות שבת... בסופו של דבר מה שחשוב הוא שלא ראינו בסיטואציות האלה בעיה, אלא סוג של אתגר שמאפשר לנו גם לכבד יותר וגם להכיר יותר: מה זה רמדאן ומה זה שבת".
תחיה מוסיפה ונזכרת שבתקופה שחיו בדיר אל־אסד הדרך היחידה כמעט לצאת מהכפר הייתה באמצעות טרמפים ונוכחותה של בחורה שנראית מתנחלת גרם לנוסעים במכוניות לעצור ולבהות בה כשהם בהלם מוחלט; או למשל המבוכה שנוצרה סביב שולחן השבת שבו התארחה בכפר כאשר בדיוק באותו יום שישי ירה מחבל ערבי ישראלי על עוברים ושבים בדיזנגוף. "המשפחה הייתה נבוכה ומיהרה לגנות את הפיגוע".
בכלל, מי שהיה מגיע לכפר בשבת שבה התארחה שם הקבוצה היה ודאי סבור שמדובר בקומדיה של טעויות - לראות כיצד נסרין הדרוזית מלמדת את המארחים והקבוצה את השיר "שלום עליכם" בערבית ובעברית. "אני זוכרת שבשבת הראשונה ששמרתי שבת כיביתי את האור במקרה ועמדתי המומה מול הקבוצה", משתפת נסרין. "לרגע הייתי בפאניקה שהלכה השבת. ואז אמרתי, רגע אני בכלל גויה אני יכולה לעשות את זה והדלקתי אותו בחזרה. זו הייתה חוויה כיפית להיות גוי של שבת, בכלל כל המסע הסתלבטנו על הדת והלאום של כל אחד".
ואיך זה באמת מרגיש לשמור שבת?
"זה משהו מדהים לראות משפחות שיושבות שלוש שעות ויש להם את כל הזמן בעולם לאכול ולדבר, אצלי במשפחה לא עשינו כזה דבר מאז שהייתי בת 14".
נשים מזן אחר
שיר שפרן (23) שגדלה כל חייה בתל אביב מגדירה את עצמה 'חילונית למהדרין'. היא מתגוררת ברמת אביב, בת לאימא פמיניסטית, חלק מדור הקניונים והפוקימונים שפעמים רבות כלפי חוץ נראה חסר כל ערכיות או אידאולוגיה, אבל שיר מנסה ומצליחה להוכיח בדיוק את ההיפך. "יש ביקוש כל כך גדול לשנת שירות לפני הצבא, יש המון נוער חילוני חדור אידאליים, כך שמרוב ביקוש יש הרבה שבכלל לא מצליחים להתקבל להתנדבות", היא מסבירה.
לפרויקט היא הגיעה אחרי שנה בארגון 'השומר החדש' שם התנדבה לשמור על אדמות חקלאיות מפריצות וגניבות. אחרי שסיימה שם היא חיפשה עוד משהו משמעותי וחוויתי שתוכל לעשות וכך מצאה את 'אחי ישראלי'.
"אני גדלתי עם אימא מאד עצמאית, שמפתחת את עצמה כל הזמן", אומרת שיר. "זה נראה לי מובן מאליו שאישה יכולה לעשות כל דבר שהיא רוצה, והגעתי לקהילות שנדהמתי לגלות שזה לא כך שם. שלנשים אין חירות מלאה. בבית ג'אן למשל נשים דתיות לא יכולות אפילו לנהוג ברכב, הייתי ממש בשוק. אימא שלי תמיד אומרת שלא לנהוג זה סוג של נכות. פתאום דברים שנראים לי מובנים מאליהם גיליתי שהם לא".
נסרין ששומעת את שיר מצטרפת לדבריה בתור אחת שמכירה את המציאות הזו מבפנים. "העצמאות שיש לנשים יהודיות חילוניות, אין לנו אותה. זה משהו שאני נורא מעריכה לראות איך היהודים חיים מתוך עצמאות. הבנות חיות את איך שהן רוצות בלי כל הזמן להתחשב בחברה ובמה יגידו".
מה בנוגע לנשים החרדיות שפגשתן? גם הן נטולות עצמאות בעיניכן?
"בשבילי זה דווקא היה מעניין לפגוש נשים חרדיות בצפת", נזכרת שיר. "להבין שמה שחשבתי או מה שרואים מרחוק הוא לא מה שהן באמת מרגישות וחוות. כשחזרתי הביתה לסופ"ש פגשתי חברה והשיחה התגלגלה לחברה החרדית וחברה שלי אמרה- 'אה, נשים חרדיות, אין להן את מעמד האישה. אין שם שוויון בכלל', וצוטטה דברים שהיא שומעת בחדשות. בדיוק באותו שבוע הייתה לנו שיחה עם אישה חרדית ויכולתי להציג לה זווית אחרת על איך נשים חרדיות תופסות את עצמן".
אצל שלושת הבנות סיפור מוביל לסיפור והן באופן אסוציאטיבי מעלות זכרונות. כך שיר נזכרת באחד הרגעים המצחיקים שחוו אצל אותה משפחה חרדית בצפת. "היה דג על השולחן, היינו שלוש צמחוניים אז המשפחה שאלה אותנו אם אנחנו אוהבים דגים. אחד המשתתפים ענה להם בשיא התמימות וההתלהבות שהוא אוהב בעיקר שרימפס. כולנו התחלנו לצחוק והוא לא הבין למה. הוא שאל: מה לא כשר בשרימפס? הוא אפילו לא הבין מה מצחיק אותנו". גם כשהבנות נזכרות ברגעים המביכים והמאתגרים שהיו במסע הן מתגלגלות מצחוק.
ובכל זאת לא היו זמנים קשים, רגעי שבירה או געגוע למוכר?
"היה קשה בעיקר מבחינה לוגיסטית, אבל לא מול האנשים עצמם", עונה לי שיר. "לא משנה לאן הגענו, אם זה רני המוסלמי שהגיע לעופרה או תחיה המתנחלת שהגיעה לדיר אל אסד- כולם קיבלו אותנו יפה. הבחירה במשפחות הייתה ספונטנית לגמרי. פשוט באנו עם תיק מהאוטובוס ואמרנו 'קבלו אותנו'. בעיקר זרקנו את עצמנו על אנשים, הפרויקט נבנה תוך כדי הקשר עם הקהילה. מבחינה לוגיסטית- דאגנו שהכול יהיה כשר, שהבחור הערבי לא ידליק את האש, קנינו מצרכים, היה תקציב, דמי השתתפות ובעיקר היה שיח תמידי בינינו".
איזה רגע באמת היה מיוחד עבורכן במהלך המסע?
נסרין: "במסגרת ההתנדבות הקהילתית בצפת, הקבוצה נשלחה על ידי הקהילה לבית החולים זיו בצפת לבקר את הפצועים הסורים. מכיוון שאמי מגיעה במקור מכפר מג'דל שמס על גבול סוריה התרגשתי לפגוש אנשים משם וסיפרתי להם שגם המשפחה של אמי הגיעו מהכפר הזה. להפתעתי מצאתי שיש שם פצועים שמכירים קרובי משפחה שלי וזה מאוד ריגש אותי".
הגורם המלכד
מי שהגה את 'אחי ישראלי' הוא אדם מילבואר (23) שגדל ברמת אביב למשפחה חילונית ואחרי שהשתחרר מכור ההיתוך הצבאי, הבין עד כמה הוא לא באמת מכיר את החברה הישראלית. הוא החליט שלפני הטיסה השגרתית לדרום אמריקה הוא רוצה לנסות להכיר קודם טוב יותר את מי שגר פה בישראל. במשך שנה הוא עבר בין פרויקטים שונים ברחבי הארץ- הוא ביקר בבית ספר ביישוב הבדואי כעבייה, הוא טייל בשביל ישראל, למד בישיבה חילונית ועוד. תוך כדי תנועה התגבשה בתוכו המחשבה על מיזם מסודר שבמסגרתו נאספות קבוצות מגוונות מרחבי הארץ למסע חוצה דתות, תרבויות ושורשים.
מפגש מקרי עם ירון קנר (48), עיתונאי לשעבר, עורך דין ויזם חברתי שהקים את מרכז "הנם" לסובלנות חברתית סייע לו להפוך את החלום למציאות. השניים החליטו לשלב כוחות וכך נולד הפרויקט "אחי ישראלי". המסע שרקמו יחד כולל ארבע תחנות ברחבי הארץ (עפרה, דיר אל-אסד, רחובות וצפת) שבכל אחד מהם הקבוצה שוהה במשך כשלושה ארבעה שבועות במהלכם הם מתארחים בבתים פרטיים, לומדים את ההסטוריה, האתגרים והתרבות המקומית.
"אחד הדברים המעניינים היה לראות את החיבור המיידי והטבעי בין הבנות בקבוצה", אומר ירון. "גם הבנים התחברו עם הזמן. אבל מסתבר שלנשים גם אם הן באות מרקע וזהות מאד שונים, קל יותר לגשר על הפערים. הן הופכות תוך זמן קצר לחברות נפש. מתגלות אצלן כל התכונות היפות שדורשת השתתפות בפרויקט כל כך תובעני: רגישות, סקרנות, עדינות. גם את המחלוקות והמשברים הן מצליחות לנהל אחרת. באופן רגוע וחכם. הצד הנשי בפרויקט אחי ישראל תמיד היווה את העוגן היציב והרגוע בכל קבוצה".
מצד אחד, זה נשמע פרויקט מאוד מרגש ומחבר. מצד שני, בסוף כל אחד חוזר הביתה לסביבה שלו, לדעות הפוליטיות, לכותרות בחדשות. עד כמה תקופה כל כך קצרה באמת יכולה להזיז משהו במציאות?
"רק על בסיס היכרות משמעותית בין שונים אפשר לבנות חברה סובלנית. מפגשים קצרים כמו אלו של תיכוניסטים שבהם מפגישים בין חילונים לדתיים או בין ערבים ליהודים לשעה וחצי של החלפת דעות או ויכוח לא באמת תורמים. לרוב הם אפילו גורמים נזק. אבל כשאתה חי עם מישהו לפרק זמן ממושך, פוגש אותו בסביבתו הטבעית, מכיר את משפחתו ואוכל על שולחנם, אתה מתחיל באמת להכיר את עולמו. זו רמת ההיכרות שדרושה לחברה שלנו, אם אנחנו רוצים להקהות את הפחדים והאיבה בין השבטים השונים בחברה הישראלית".
כשהקבוצה יצאה אל הדרך הם עוד לא בדיוק הבינו איך עושים את זה. האוטובוס פשוט פלט את החבורה בעיר העתיקה של צפת עם תיקים על הגב ושם הם התחילו להתחבר לקהילה החרדית. "כל הפרויקט הזה הוא אוסף חוויות של ארבעה חודשים", מספרת שיר. "אני זוכרת שבצפת לא היה ממש משהו מסודר כשהגענו , גם לא ידענו בעצם מה המסע הזה יהיה עד שזה התהווה, לכולנו הייתה תמונה בראש אבל רק כשהגענו הבנו במה מדובר. ברחובות למשל, היה לנו קצת קשה להתארח בבתים בהתחלה, היינו חדשים בקהילה האתיופית ולא היה לנו איש קשר, לא הכירו אותנו בשכונה. בצפת התארחנו ב"אסנט", ברחובות השכרנו דירה, בדיר אל אסד ישנו במתנ"ס בחדר על מזרונים. הכול היה בהתנדבות, כולם רצו לתת ולקחת חלק בפרויקט".
עם איזה תובנות יצאתן מהמסע הזה? עד כמה הוא באמת שינה אתכן?
נסרין: "אני תמיד קיבלתי אחרים, חונכתי על זה, אני דרוזית וזה בדת שלי לכבד את האחר ועדיין בפרויקט צברתי המון ידע שלא היה לי קודם. הדת הדרוזית מאד שוויונית כלפי נשים. אני מכירה מספיק את שאר הדתות כדי לדעת שהדת שלי באמת מעניקה שוויון. לדוגמא אצלכם אישה לא יכולה לגרש את בעלה, אין לה את הזכות, בעדה הדרוזית יש לה את הזכות לגרש את בעלה.
מאז ומתמיד הייתי עצמאית, אבל בפרויקט גיליתי צד חדש של עצמאות וגיבשתי את המנהיגה שבתוכי. לאחרונה הקמתי את פרויקט 'אחיות מובילות' שבמסגרתו אנחנו חונכות בנות דרוזיות שרוצות להתגייס לשירות לאומי, דבר שלא היה מקובל עד לפני שנתיים. אנחנו סוג של מנטוריות שמכוונות אותן בכל שלבי החיים.
"הבנתי שאישה אסור לה לזלזל בעצמה, היא חלק בלתי נפרד מהעולם הזה. אם היא חושבת שהעולם אכזרי ואי אפשר לשנות אותו זה לא נכון. את חלק מהעולם הזה, העולם לא ישתנה אם לא נשנה אנחנו את העולם האישי שלנו בקטן".
שיר: "אני הבנתי שהמציאות מוצגת באופן מאד שטחי. רוב הזמן אנחנו מסתכלים על הדברים בצורה של שחור או לבן, טועים או צודקים. הכול מאד דיכוטומי. בעצם מה שהפרויקט הזה עושה, הוא מאפשר לנו לראות את אותה המציאות מבעד עיניים שונות. את באה לקהילה ומרכיבה בכל חודש משקפיים אחרים.
"המסע הזה עזר לי להבין שהמציאות היא לא רק איך שאני רואה אותה, המציאות הרבה יותר רחבה ומורכבת מאיך שמציגים לי אותה. היום כשאני שומעת דעות מאד מוחלטות, לי אישית זה מאד צורם. זה הרי מבטל את הצד האחר של המציאות. פשוט הרחבתי את הפרספקטיבה. הבנתי שיש גם אפור בכל דבר ואי אפשר להכליל".
תחיה: "אני לקחתי את המסע הזה למקום מאד אישי, התפתחות עצמית שהיא מעבר לאידיאלים. למדתי להתמודד עם קשיים בקטע החברתי שהוא מאד אינטנסיבי במסע, למדתי על גבולות שלי עם עצמי בקטע של דת. זה היה מסע אל עצמי תוך כדי המסע אל החברה הישראלית.
"כל הזמן לאורך המסע ניסו להראות לנו איך כולנו בני אדם וכמה שאנחנו דומים. זה נכון שאנחנו דומים אבל למדתי גם כמה שאנחנו שונים. חשוב לזכור את המשותף בינינו אבל באותה נשימה אסור לשכוח את השוני. אסור לטשטש גבולות, צרך לשמור עליהם. אמנם אנחנו דומים וכולנו בני אדם. אבל בשביל הפרט חשוב שנהיה שונים ונדגיש את הייחודיות שלנו".