קרוב לבית הקפה, מתחת לביתה בשכונת בית הכרם הירושלמית, מחכה לי גלילה רון־פדר - עמית. אי אפשר לטעות בדמותה הנערית, אני חושבת לעצמי עוד מרחוק. היא צעירה מהמדינה בשנה והזמן עושה לה רק טוב. גם היום, בגיל 68, החזות הנערית והדיבור הישיר והמחוספס הם עדיין הסמל של סופרת הילדים מהפורות ביותר בישראל. היא חתומה על הקלאסיקות "אל עצמי", "מנהרת הזמן", "משימה עולמית", "ג'ינג'י", ספרים לבני נוער ומבוגרים, סדרות טלוויזיה, קצרה היריעה מלתאר את היבול המרשים. אין לה רשימה מסודרת, אבל ככל הנראה היא כתבה כבר כ־400 ספרים.
הריאיון שלנו מתקיים על רקע שנת ה־50 לאיחוד ירושלים. רון־פדר אומנם נולדה וגדלה בחיפה, אבל בהזדמנות הראשונה שניתנה לה היא עברה לגור בבירה והיא מתגוררת בעיר עד היום עם בעלה, ניצב בדימוס משולם עמית. “אני ירושלמית כבר 48 שנה. שנתיים לאחר השחרור, הגעתי ללמוד באוניברסיטה ספרות ומקרא ונשארתי”. יחד עם בעלה הראשון היא הקימה מעון לילדים בעיר. כיום מתגוררים בעיר גם שניים מתוך שלושת ילדיה. בין תשעת נכדיה היא מונה גם את נכדיו של עמית. ‘רון־פדר’, אגב, הוא שמה הספרותי.
מבחינתה, למרות שלא נולדה בה, ירושלים נועדה להיות העיר שלה מאז ומעולם. "אני נועדתי לעבור לירושלים", היא מדגישה. "מהיום שאני זוכרת את עצמי עשו לי שטיפת מוח שחיפה היא תחנת מעבר בלבד". אִמהּ, ילידת ורשה, עלתה ארצה עם משפחתה בשנת 1921 כשהייתה בת שבע. "סבא שלי שהיה חרדי ציוני, חסיד גור ונין ישיר של הרבי מקוצק, הרגיש אחרי הצהרת בלפור שאין לו מה לחפש יותר בגולה והחליט לעלות לארץ. אימא שלי הייתה הבת הצעירה במשפחה ולמעשה רוב ילדותה גדלה בעיר. ממנה ספגתי את סיפורי הילדות המופלאה בירושלים". אביה, יליד פולין גם הוא, עלה לעיר בתחילת שנות ה־30 של המאה הקודמת, יחידי מכל בני משפחתו. "כבר בנעוריו הוא כתב שירי אהבה לירושלים וסביב גיל 20 הגיע לכאן". רק כשהגיעו הוריו של אביה לארץ, החליטו הוריה להעתיק באופן זמני את מגוריהם לחיפה, שהפכה לעיר נמל מרכזית, לצורך פרנסה. "כמו הרבה יהודים, גם סבא שלי היה סוחר ובחיפה יכול היה להתפרנס ממסחר".
בינתיים היא גדלה בחיפה האדומה, עיר שרוב תושביה הצביעו למפא"י ההיסטורית. "למדתי מכיתה א' ועד כתה י"ב בריאלי בחיפה. הייתי חניכה ומדריכה בצופים וגם במקומות האלה חשבו מפא"י. מצד שני, הבית היה מסורתי. לא נסעו בשבת, לא הדליקו אש ובחגים הלכנו לבית הכנסת. בשלב מסוים רציתי לעבור לבני עקיבא", היא מגלה. "אבל אבא שלי לא היה מוכן שאחליט בשבילו איך לקיים מצוות ונשארתי בצופים. לא יכולתי ללכת לקומזיצים בשישי בערב, או ללכת עם כולם לים בשבת והפערים האלה היו לא פשוטים".
בת הטיפוחים של בגין
מאז שהייתה בת תשע היא כתבה. 700 מחברות של סיפורים, בכתב צפוף, נאגרו בארונה. התפנית האידיאולוגית, שהשפיעה על אופן הכתיבה שלה, התרחשה כשהייתה בת 15. “באותה תקופה העלו את עצמות ז’בוטינסקי לארץ. זאת הייתה הפעם הראשונה שנחשפתי לסיפור האצ”ל ותקופת הסזון (תקופה שבה ההגנה רדפה והסגירה לבריטים אנשי אצ”ל – ח”ש). התחלתי לקרוא על התקופה ונרעשתי מהאיבה התהומית של בן־גוריון לאצ”ל ולז’בוטינסקי. עד אז כלל לא שמעתי על אנשי האצ”ל או על פועלם”.
להיות נסערת מהאיבה התהומית לאצ"ל באותם הימים זה היה כמעט נגד הזרם. היו שנים שאנשי רוח ימניים עברו נידוי וחרם מוחלט.
"ובאמת בעבר, כאשר חנויות הספרים לא היו של רשתות, בחנויות ששלטו בהן הוצאות ספרים כמו 'ספריית פועלים' ו'הקיבוץ המאוחד' לא החזיקו ספרים שלי".
אבל את שִׁכתוב ההיסטוריה היא חוותה בעוצמה רק שנים מאוחר יותר. "בשלב מסוים של הכתיבה שלי פנו אליי מהוצאת 'כתר' שעבדו על הוצאת סדרת ספרים על הפלמ"ח יחד עם 'יד טבנקין'. הרעיון היה שעל כל אירוע או דמות יכתוב סופר אחר. לי ייעדו את סיפור החוליה הימית של הפלמ"ח שבראשה עמד האלוף יוחאי בן־נון. הכרתי אותו אישית וסיכמנו שהסיפור שלי יתחיל מהערב שקדם לאחת מפעולות הפלמ"ח. במסגרת הפעילות, הפלמ"ח פוצץ קרוב ל־40 ספינות גירוש, האצ"ל פוצץ אחת והלח"י אחת". אחרי שכתבה את ארבעת הפרקים הראשונים, שלחה את כתב היד ל'יד טבנקין', לאישור. "כתב היד חזר אליי עם קווים אדומים מתחת למילים 'אצ"ל' ו'לח"י'. כשהתקשרתי למאיר פעיל שערך את הסדרה כדי להבין מה פשר הדבר, הוא ענה לי שהוא לא מסכים שהאצ"ל והלח"י יוזכרו בספרים. כשאמרתי לו שלא ניתן לדבר על התקופה מבלי להזכיר את 'תנועת המרי העברי' שאיחדה את שלוש המחתרות, הוא אמר לי: 'אז תמחקי גם את תנועת המרי'. עניתי לו שזה קצת בעייתי, כי תנועת המרי הייתה וכך גם הפעולות.
תשובתו הייתה: 'משלמים לך לא כדי שתכתבי מה שאת רוצה, אלא מה שאומרים לך'". הדברים שהתפרסמו בריאיון עבר שנערך עם רון־פדר לא הוכחשו על ידי פעיל. "אז בעבר באמת היו לי יחסים לא טובים עם התקשורת שהתייחסה לתפיסה הלאומית שלי ולא לכתיבה הספרותית, אבל כיום זה כבר לא כך", היא מסכמת.
את היית מאוד קרובה למנחם בגין. איך זה קרה?
"כשהייתי בת 19, שלחתי לו ספר שלי שנכתב כיומן של נערה שהייתה חברה באצ"ל ושאלתי לדעתו. בגין, שהתרגש מאוד מהסיפור, יצר איתי קשר, והפך אותי לבת טיפוחיו". כשהתחתנה, בגיל 21, הוא בא לחתונה בחיפה. "אף אחד לא ידע על זה כלום. רק לאבא ולאימא שלי סיפרתי שיחיאל קדישאי, יד ימינו של בגין, אמר לי מראש שבגין מתכוון להגיע, אבל הם לא התייחסו לזה ברצינות. כשהוא הגיע, כולם היו בהלם. כששאלו אותו למה הגיע, אמר: 'אני משיא בת'".
אחרי שעברת לירושלים הקשר נמשך?
"כשהייתי סטודנטית, באתי לבקר אותו לא מעט ומכיוון שכולם הכירו אותי, יכולתי להיכנס ללא הזמנה ללשכתו בכנסת. אחר כך, כשהפך לראש ממשלה, נפגשנו פחות, אבל הוא מאוד שמח בהצלחה שלי. אחרי שהוא הסתגר, ביקרתי אותו פעמיים".
את יודעת למה הסתגר?
"כל כך הרבה ניתוחים שמעתי על כך, אבל לא הרגשתי שאני באמת מבינה בזה. כשעבדתי על הביוגרפיה שלו התרכזתי בילדותו ובנעוריו. למרות שהיו לי כמה שיחות עם בני בגין ועם יחיאל קדישאי, לא הרגשתי שיש לי זכות לשאול אותם על כך".
אופוריה גדולה
העמדות הלאומיות שלה, מגלה רון־פדר, התפתחו בעקבות האהבה לעיר הבירה. "הסיפור של ז'בוטינסקי התחבר אצלי לסיפורי האצ"ל והפיצוץ במלון המלך דוד והכול יחד התערבב עם סיפורי ירושלים וקיבל ממד רומנטי. לעומת ירושלים, חיפה - ובמיוחד שכונת אחוזה שבה גדלתי - נראתה לי חסרת רומנטיקה". הנסיעה המכוננת שלה לירושלים, לטייל בעיר שעליה כתבה סיפורים ארוכים, התרחשה בשנת 1964. "זאת הייתה ארץ ישראל אחרת, וסיפורי המצור על העיר התערבבו בנפש הסופרת שלי יחד עם המציאות של העיר המחולקת. הייתי אובססיבית לעיר".
במלחמת ששת הימים כבר הייתה שמיניסטית, בעיצומן של הבגרויות. "בהזדמנות הראשונה שהייתה לי, נסעתי עם כמה חבר'ה לטייל בעיר. בשלב הזה כבר היה ברור לחלוטין שאני עוברת אליה מיד כשאוכל".
איך נראתה העיר לאחר השחרור?
"בשנים הראשונות הייתה פה חגיגה אחת גדולה. העיר הוצפה באנשים מהשפֵלה, כולל כל אנשי הטלוויזיה. העיר הייתה מלאה בתיירים וההרכב האנושי היה כל כך מגוון שזאת הייתה ממש חוויה לגור כאן. כל שבת הלכנו לעיר העתיקה וקניות עשינו בבית לחם. לא היה פחד, רק אופוריה גדולה. מבחינתי, לגדל כאן ילדים היה תיקון לילדות שלי בחיפה".
מה היה שונה?
"בחיפה, על הכרמל, לא נחשפנו לאוכלוסיית ואדי סאליב ולמצוקות שהיו קיימות מחוץ לבועה שלנו בכרמל. בירושלים של אותה תקופה זה היה אחרת. לאדם שגר בתלפיות הייתה שכונה של אנשים מהעשירונים השני והשלישי מאתיים מטר מביתו. גם רחביה הייתה בין נחלאות למחנה יהודה והאינטגרציה בבתי הספר הייתה מלאה. מאוד אהבתי את זה".
לדבריה, פרישתו של טדי קולק מראשות העירייה סימלה את סיומו של העידן ההוא. "נתוני ההגירה השלילית של האוכלוסייה החילונית התחילו עם אולמרט והמשיכו עם לופוליאנסקי. גם האינתיפאדה תרמה לעניין".
מה התחושות של הציבור החילוני עם ראש העיר הנוכחי?
"הוא עושה נפלאות בירושלים ומצליח ללהטט בין כל המגזרים. הוא עושה דברים שלא היו בעיר קודם ועושים לעיר טוב. לציבור החילוני יש פעילויות בשישי־שבת, יש לעיר מרתון. קורים דברים טובים ולדעתי הוא ראש עיר נהדר. זכינו".
ובכל זאת האוכלוסייה הדתית והחרדית גדלה בקצב מסחרר. זה לא מטריד אותך כאדם חילוני?
"אני באופן אישי אף פעם לא הרגשתי בעיה. אני שומעת מסביב חברים שאומרים שהילדים שלהם עוזבים. הילדים שלי, שניים גרים בגילה ואין להם כוונות לעזוב ועוד אחת גרה בכפר אוריה והיא עזבה את ירושלים רק כי העדיפה חיי מושב. התחרדות העיר היא לא העניין".
ומה איתך?
"אני מרגישה נפלא עם כל הגיוון שנוצר. הגיוון הזה הוא מה שמייחד כל כך את העיר. היא קדושה לכולם וגדושה בתיירים ואני אוהבת את זה. הייתה תקופה שרציתי להכיר את בתי הכנסת השונים שבעיר וכל שישי בערב הלכתי לבית כנסת אחר".
מה גילית?
"נחשפתי לעולם שאפילו במחשבות שלי לא יכולתי לדמיין אותו. ההבדלים בין בתי הכנסת, הגיוון המופלא - זה הדהים אותי. אתה לא צריך לעזוב את ירושלים כדי לעבור מעולם אחד לעולם אחר ממנו לחלוטין. הגיוון יותר אמיתי בעיניי מאשר חיים בחברה הומוגנית".
אולי זה מה שמאפשר לך לכתוב כל כך הרבה ספרים מזוויות ראייה שונות לחלוטין?
"נראה לי שזה בדיוק העניין. גדלתי בבית שבו חיבבו עליי את המסורת ומצד שני הייתי בחברה שהייתה שונה מאוד מהבית. הפער בין הבית לבין החברה שגדלתי בה נטע בי אפשרות לראות את העולם מזוויות שונות".
סבתא שמשחקת כדורגל
למרות שעברו מאז שנים, ולמרות שמאז כתבה עוד כל כך הרבה, אי אפשר לקיים עם רון־פדר ריאיון מבלי לשאול על הסדרה שמזוהה איתה יותר מכול: סדרת "אל עצמי", על הילד ציון כהן, שהפכה להיות סדרת קאלט. הסדרה התבססה על הניסיון שלה ושל בעלה הראשון כהורים במשפחת אומנה לעשרה ילדים.
היית בת 24 כשהבית שלכם הפך להיות בית אומנה לעשרה ילדים. איך עושים דבר כזה?
"קודם כול צריך לשאול את השאלה הזאת את מי שהפקיד בידיי את הילדים. באופן תיאורטי, היום זה נראה לי חסר אחריות, למרות שאני הייתי מאוד אחראית. מצד שני, היו אז הרבה משפחות אומנה שזה היה לא אחראי לשים אצלן ילדים. בדיעבד, שמעתי סיפורים מזעזעים על היחס לילדים במשפחות אומנה. גם אימא בת 40 יכולה להזיק לילדים, לא פחות מבת 24".
ובכל זאת, איך עשית את זה?
"לא פעם ניסיתי לנתח את העניין הזה. נראה לי שחלמתי לעשות את זה בגלל שגדלתי על ספרים כמו: 'האסופית', 'באין משפחה', 'אוליבר טוויסט' וכל ספרי דיקנס. כל ספרי היתמות האלה יצרו בי חלום מגיל צעיר לגדל ילדים מסכנים. נוסף לזה היה לי בן זוג שהסכים לרעיון. אבל הכי חשוב היה המרכיב האישיותי: הייתי מדריכה בצופים ואחר כך רכזת, ומדריכה בקיבוץ וכל זה בא לידי מיצוי במעון הילדים הזה. הם לא התייחסו אליי כאימא, אלא כמדריכה. היינו נוסעים לטיולי אופניים, מטפסים על חבלים ועושים דברים שלא עושים עם אימא. עד היום, כשאני נוסעת לנכדים שלי, הנכד שלי מזמין חברים כדי לשחק כדורגל עם סבתא".
אבל בסוף בסוף, כדי להחזיק בית, צריך למלא גם תפקידים הוריים.
"אז היה לנו תורן סנדוויצ'ים שבועי, ואימא שלי התגייסה לעזרה בשיעורי בית ואני הלכתי לימי הורים. כי בגדול אני אדם אחראי ועושה את התפקיד שקיבלתי עד הסוף. וזה עבד".
במהלך הריאיון רון־פדר חושפת את הקצב המסחרר של כתיבת הספרים.
ספר בסדרת "ג'ינג'י" כתבה תוך שבועיים ("אבל זה רק אחרי שכל הסיפור יושב לי כבר בראש"). ספר בסדרת "מנהרת הזמן" היא כותבת תוך חודשיים. "זה לוקח יותר, בגלל הפרטים הקטנים. למשל, אני כותבת עכשיו ספר בסדרה על הצוללת דקר, ואני יכולה 'להיתקע' בגלל שאלה כמו איך נראו המגורים בצוללת".
בימים אלו היא בעיצומה של כתיבת ספר על א"ד גורדון. "אני אוהדת מושבעת של 'השומר החדש'. החבר'ה האלה הם בעיניי ביטוי נפלא של הציונות העכשווית. בהשראתם הגעתי אל א"ד גורדון. בשונה מחלק גדול מהחלוצים, הוא מעולם לא בעט בערכי המסורת היהודית. הוא היה טיפוס יוצא דופן, אנטי סוציאליסט מוצהר".
כתיבת סיפורים ביוגרפיים אורכת כשנה, ובמקביל יוצאים לה - כמעט מהשרוול - עוד ספרים סדרתיים. "ספר מסדרת 'משימה עולמית' ומסדרת 'מנהרת הזמן' אני מוציאה כמעט באותו קצב. תמיד תמיד יש לי ספרים מוכנים. כבר יש לי ספרים של 'משימה עולמית' ו'מנהרת הזמן' לשבוע הספר תשע"ח".
את סופרת ממש פורה. איך את מצליחה לכתוב בכזה קצב?
"זאת שריטה. התנהלות בחיים, שבה הדמיון ו'מה היה יכול לקרות אם' - תופסים מקום מרכזי לא פחות מהמציאות".
החלומות השתנו
כל בוקר שלה - חוץ מימי המפגש עם תלמידים בבתי הספר - נפתח בכתיבה. לפעמים, אם הרעיונות לוחצים מדי ורוצים לצאת לעולם, היא מתיישבת גם בשעות אחרות.
את נפגשת עם ילדים כבר קרוב לארבעה עשורים. את מרגישה שינוי בהרגלי הקריאה?
"הילדים היום קוראים לא פחות מבעבר, אולי אפילו יותר. אבל אני רואה הבדל בין ילדים שההורים שלהם מקדישים תשומת לב יתֵרה לחינוך לבין ילדים שההורים עסוקים כל הזמן בענייניהם. זה הבדל של שמיים וארץ. אני מכירה אינספור ילדים שאין להם טלוויזיה בבית מטעמים חינוכיים, לאו דווקא דתיים. מצד שני, ישנם הילדים שכבר מכיתה א' יש להם סמארטפונים. אני לא סוציולוגית ולא יכולה לומר איפה עובר החתך, אבל זה חתך עמוק מאוד. בבית ספר אחד, בכיתה אחת יכולים להיות ילדים משני עולמות שונים".
מה כן השתנה?
"הנגישות למידע, הרשתות החברתיות שיכולות ליצור נזקים עצומים, השפע והחלומות".
החלומות?
"בעבר כשהייתי מגיעה למפגש, היה תמיד ילד ששאל: 'זה כיף להיות סופרת?'. היום ילדים שואלים אותי: 'זה כיף להיות מפורסמת?'. נכנס לחיינו המושג 'סלב'. מספיק רק להצליח להשתחל לאיזה אודישן ולשאוף להתקבל לאיזו תוכנית וזהו! אתה מסודר. זה חלום של הרבה ילדים. אבל חשוב להדגיש שוב, שזה לא החלום של כולם. ועוד דבר, לקראת גיוס, בכיתה י"ב רבים עוברים שינוי. אני מתפעמת מהצעירים ומהרצון שלהם לתרום ולמצות את עצמם".
אמרת בעבר שאת מקווה שבתי הספר יחזרו לעצמם. מה זה אומר?
"זה אומר שכיום אין משמעת ואין חינוך, וזה אומר שהמורות צריכות לחזור להתלבש כמו מורות ולא כמו בתצוגת אופנה, וזה אומר להגביל את ההתערבות של ההורים. מורים מתקשים להתמודד עם החוצפה של התלמידים, בגלל שהם מפחדים מההורים. כל הזמן מנופפים בזכויות הילד ולדעתי קצת הרחיקו לכת וצריך להתחיל לדבר על חובות הילד. כי זכויות לא יכולות להגיע בלי חובות".
גם את המורים היא כבר למדה לקטלג. "יש מורים נהדרים, באמת. יש גם כאלה שלא וקל לזהות. כשאני מגיעה לבתי הספר אני רואה איפה יש מורות שיושבות עם התלמידים ואיפה הן בקצה האולם, מסתמסות בפלאפון, וכשהן רואות תלמיד עם פלאפון הן צורחות עליו. יש בתי ספר נפלאים. זה אגב, לא תלוי כלל במשאבים של בתי הספר, אלא רק באיכות של המורים והאור בעיניים".
באחד ממסעותיה בהודו, נקלעו היא ובעלה לשיחה עם מנהל בית ספר הודי שהיה איתם באותו תא. "הוא אמר לנו שבחינוך המערבי לא מבינים שחינוך הוא חישול לחיים. הוא מאוד צדק. כשהורים עושים עבור הילדים שלהם את המטלות כדי לפנק אותם - הם עושים להם עוול". לרון־פדר יש ניסיון רב עם הפינוק הזה. "מתקשרת אליי אימא לילדה בת 12 ומספרת שהילדה קיבלה משימה מבית הספר לעשות עליי עבודת חקר. האימא מטלפנת אליי אחרי שהיא הכינה את השאלות, היא גם זאת ששואלת וגם רוצה לכתוב את התשובות. ואני שואלת: איפה הילדה? אם הילד קיבל משימה - למה ההורים עושים אותה? את יודעת כמה הורים עושים לילדים שלהם מטלות ושיעורי בית? אם אתה עושה לילד שלך את המטלות אתה לא עושה לו טובה. נוצר מצב שבו במקום שנחשל את הילדים לחיים", היא מוסיפה בחיוך. "הם מחשלים אותנו"
מתוך מגזין "נשים".