שקופות

חברתי לילך, אימא לשלושה ילדים, נשברה. אחרי כמעט ארבע שנים שבהן ניהלה מהבית עסק עצמאי לייעוץ ולהרצאות, עבדה כל היום בשיווק ובקידום של העסק שלה ובערב יצאה להרצות בכל הארץ, החליטה לסגור את הבסטה ולחזור להיות שכירה בארגון גדול. "עכשיו יש לי רכב צמוד, משכורת מפנקת, יותר ממה שהרווחתי כעצמאית, ויום העבודה נגמר בארבע־חמש. בערבים אני יכולה להיות עם בעלי. אני לא צריכה לדאוג מאיפה יבוא הכסף לחופשה הבאה, והכי חשוב: בבוקר אני יוצאת מהבית, פוגשת קולגות לעבודה, יודעת מה בדיוק אני צריכה לעשות ולא נמצאת רק אני לבד מול המחשב ושואלת מאין יבוא עזרי. הורדתי לי מהראש כל כך הרבה דאגות ושאלות שהייתי צריכה להתמודד איתן לגמרי לבד". כל מי שעבדה כעצמאית מכירה את הבדידות הזו שלילך מבטאת. פעמים רבות נשים שהן בעלות עסקים קטנים כגדולים מוותרות בשלב מסוים, או כי המאמץ התמידי להצדיק את ההשקעה הנפשית והכלכלית כבר סוחט אותן, או כי הן מחפשות יציבות כלכלית ומסגרת נוחה, או בגלל הבדידות שהן חוות כשכל האחריות להצלחת העסק מונחת על כתפיהן.

יחד עם זאת, ישנן נשים רבות בעלות עוצמות וכישרונות שרוצות להביא את עצמן לידי מימוש ולא מוכנות לוותר. למרות הקושי יש להן צורך גדול ורצון להכרה פנימית, משפחתית וסביבתית לצד התלבטויות בסוגיות עסקיות, ניהוליות וכספיות ולא פעם גם דילמות פנימיות שקשורות לערכים שספגו בצעירותן - ערכים הסוברים שהבעל הוא המפרנס העיקרי והאישה תפקידה להיות 'עיקר' הבית או שכסף, שיווק וניהול עסק לא הולכים יד ביד עם השאיפה להיות צנועה.

מענית רבינוביץ בת ה־34 מהיישוב קידה בחבל בנימין, נשואה ואם לארבעה, היא בעלת הצימרים "נופש בקידה" וסטודיו "מענית – אומנות בזכוכית". בעלה עצמאי אף הוא ועוסק בעסקי הבנייה, ומענית מנהלת במקביל את העסק שלו. עם הזמן הם החלו לנסות לקדם תיירות לחבל בנימין, באמצעות הצימרים והסטודיו שאליו מגיעות קבוצות, משפחות או זוגות לסדנאות חווייתיות משותפות של יצירה בזכוכית. לפני כשלושה חודשים, כאשר הרגישה שכל הכובעים השונים שבהם היא מתנהלת מייצרים עומס גדול מדי – היא הכניסה לראשונה שכיר במשרה מלאה שיסייע לה עם כל הניהול השוטף והעניינים המשרדיים.

כלפי חוץ זה נראה שמי שעצמאי יש לו המון חופש, גמישות. הזמן שלו בידיו ואין לו בוס על הראש.
יש דברים שמי שלא עצמאי לא יבין. שכיר אומר שיש לו בוס, אבל לי כעצמאית יש המון בוסים: יש לי את כל הלקוחות שלי, את העובדים שלי, רשויות המס, ואני צריכה לתת מענה לכולם ובזמן". להיות עצמאית זה לקום בבוקר ולומר נכון אני כאן והבית מבולגן, אבל אני חייבת לעבוד. לפני חמש שנים הוצאנו את המשרד למיקום ליד הבית, עד אז המחשב הנייד היה במטבח. הבנו שחייבים סדר יום, כמו שכל שכיר שיוצא מהבית והולך לעבודה בבוקר וחוזר בערב, ככה זה אצלנו. מובן שיש דברים שמתערבבים, את הארוחות הביתיות לצימר אני מכינה אצלי במטבח, אבל אני לא נשארת בפיג'מה יום שלם, אני קמה ומתלבשת".

הסביבה מתייחסת אחרת בעינייך למי שעצמאי?
"לפעמים כן, הבדידות מורגשת עם בני משפחה ושכנים כשלא משדרים באותו גל. לכי תסבירי להם את העומס הזה, שזה עומס מבורך שחיכיתי לו. שכיר לא יבין את זה לעומק. כשאתה עצמאי גלגלי החשיבה והעבודה כל הזמן עובדים. אתה מדבר עם הילדים, ומחזיק את עצמך לא לענות לטלפון ולמיילים שאצלך בכיס. שעות העבודה לא מוגדרות. צימרים עובדים גם בשבת, אורחים דופקים לנו בדלת גם בשש בבוקר כשצריכים משהו ואני משתדלת להיות זמינה 24/7 ולחייך, אני עושה מה שחלמתי. הזמינות היא גם בראש, אפילו כשאין כאן אורחים או סדנה כי צריך לפרסם ולהתקדם. יש הרבה התלבטויות עסקיות – מתי להשקיע? איך? לאן להתפתח? יש הרבה ניסוי וטעייה וקשה להתייעץ, למצוא אדם לדבר איתו שמבין בכלל באיזה עולם אני חיה".

אחת הדרכים שמצאה רבינוביץ כדי להתמודד עם הבדידות שחוותה במשך הזמן, הייתה עם הצטרפותה לקבוצת הפייסבוק "דתיות עסקיות מדברות" שהפכה לסוג של קהילה עבורה שגם תומכת אך גם מאפשרת נטוורקינג, שיתוף רעיוני וסיוע בקידום העסק. "הקבוצה בהחלט מילאה אצלי חלל", היא אומרת. "אני לא חברה בהרבה קבוצות, אבל כאן אני ממש פעילה, משתדלת להגיב, לפרגן, ללמוד מאחרות. זה מחדד את המחשבה לגבי ההתנהלות מול הלקוחות.

אילו לא הייתה לי אפשרות להתייעץ וחלוק, הייתי יכולה לאבד את העסק. אחת להרבה זמן יש לקוח שמוציא לך את המיץ וצריך לעצור ולקבל פרופורציות כי זה מפיל רגשית. השיתוף בקבוצה מסייע ונותן כוחות להמשיך הלאה. כל בעלת עסק כל הזמן שואלת את עצמה, האם אני עושה נכון? זו אחריות גדולה, וכאן את מגלה שאת לא לבד בסירה. יש עוד כמוך, יש כאלה שצמחו, יש לאן לשאוף. אחת החברות בקבוצה היא שכנה שלי, נוצר בינינו שיח במציאות שממשיך את הדיונים בפייסבוק. אי אפשר לדעת הכול לבד ושום יועץ עסקי לא מכיר אותך לעומק כמו חברה שותפה לדרך. הקבוצה סייעה לי בכל מיני צמתים והתלבטויות עסקיות, כי השיח שם גורם לי לעצור ולחשוב, ומאפשר לי להקשיב ולקחת את מה שמתאים לי".

לבד גם בדרכים

דפנה כהן בת ה־51 מפתח תקווה, נשואה עם שלושה ילדים וסבתא לחמישה נכדים, היא יזמית בתחום התיירות ובעלים של סוכנות הנסיעות "תור פלוס" שמתמחה כבר 18 שנה בתיירות כשרה לקהל הדתי בארץ ובעולם. היא מנהלת קבוצה של 40 עובדים שכירים קבועים ועוד מאות עובדים לפי עונות ופרויקטים בארץ ובעולם.
"קודם כול בעסקים יש בדידות עסקית שלא קשורה לנשים. איש חכם פעם אמר לי שכשמגיעים לצמרת מסתכלים ימינה ושמאלה ואין לך עם מי להתייעץ. אתה מחליט לבד ומשפיע על מעגלים רבים של אנשים סביבך. זה חלק מהאומץ, הדרייב והאתגר.

"ב'תור פלוס' יש הרגשת שייכות, עובדים נאמנים שעובדים איתנו שנים רבות ובאמת נוצרה אווירת משפחה. גם אצל האורחים ב"ה הצלחנו ליצור אווירת קהילה - יש חברויות, תמיכה, נטוורקינג עסקי ואפילו שידוכים שקורים אצלנו במלונות. אלא מה, כשאני נכנסת לכובע הניהולי תמיד תגיע הנקודה המפרידה ביני לבין האורחים והעובדים בגלל ההחלטות העסקיות שצריך לקבל. החברות איתם תהיה עד נקודה מסוימת ששם הם יפגשו את המנהלת שבי, הבעלים של חברה עם אחריות גדולה לכל ההיבטים הכספיים, התפעוליים והראייה לטווח הארוך. שם אני פוגשת את הבדידות העסקית".

לפני כשנה וחצי השתתפה כהן בכנס השנתי של קבוצת "דתיות עסקיות" ושם גילתה שדווקא מתוך האתגרים הניהוליים שלה יש לה מה לתרום: "דיברתי בפאנל בכנס השנתי בתור העסקית הוותיקה ופתאום לאחר מכן קיבלתי צונאמי של פניות ובקשות להתייעצויות ושיתופי פעולה. פגשתי כך הרבה בנות בתחילת הדרך שמחפשת את דרכן או באמצע הדרך עם בדידות שמשוועות למילה טובה, להכוונה. ראיתי בזה סוג של שליחות לענות ולהיות מעורבת. יש פעמים שאני כל כך עמוסה שאני לא יכולה להגיב, אבל אני ממש משתדלת".

באותו כנס פגשה דפנה את נעמה הנקין הי"ד. "נעמה הרשימה אותי, יצרתי איתה קשר אישי, הזמנתי אותה למשרד, רציתי לעשות איתה פרויקט, אבל הזמן עדיין לא הבשיל לכך. התכתבתי איתה המון, הגישה שלה מצאה חן בעיניי, אישה צעירה כל כך מבריקה. יום לפני הרצח רשמתי לי לצלצל אליה לקבוע איתה פגישה לאחר חג הסוכות, ואז הרצח הגיע וטלטל אותי ואת כולנו מאוד. כל הסיפור הזה חיבר אותי עוד יותר לקבוצה. יש בה הדדיות שמפרה אותי אישית ועסקית".

מישהי נוספת שמכירה היטב את הבדידות בדרכים עליה סיפרה דפנה כהן, היא יוצרת התיאטרון והשחקנית עטורת הפרסים רחל קשת, שהיא גם אחת מהמנהלות בקבוצת הפייסבוק. היא נמצאת כעת בעיצומן של החזרות לפסטיבל עכו, נוסעת לבדה הלוך ושוב שלוש שעות לכל כיוון, בוקר וערב, ומרגישה שהיא במקום הנכון שלה, למרות ההתמודדות בזירה העסקית שהיא הכרח ליוצרת עצמאית. "אני מרגישה מאוד בודדה בחיי העסקיים, זה נכון שבשנה האחרונה קיבלתי הכרה ציבורית על יצירתי, אבל זו תחושה של בדידות עמוקה ומאמץ של שנים בכל התחומים, ביצירה עצמה, בשיווק, בבניית סל המוצרים, בתמחור - הכול אני עושה מאוד לבד.

"יש גם משהו קשה בעולם היצירה והכאילו Show כי כלפי חוץ צריך להפגין שהכול מהמם והכול מוכר וההצגות רצות והקהל נרגש ומחיאות הכפיים סוחפות, אבל יש גם המון מהמורות וקשיים והצגות מול אולמות חצי ריקים, ורק השיווק כדי להביא קהל לא תמיד מצדיק את עצמו, ומה נכתוב בפייסובק - 'הצגתי מול ארבעה איש'? מה יחשבו עליי?".

התחרות בשוק התיאטרון היא גדולה ואכזרית, מספרת קשת. "כשלאולפנה יש תקציב לשתי הצגות גדולות בשנה, ויש הרבה הצגות מעולות שנוגעות בנושאים חשובים, אז זה או אני או הצגה אחרת. צריך לשדר שהכול נוצץ וזוהר והקהל שמח, אבל מאחורי הקלעים יש את מכתב הסירוב ממפעל הפיס לתמיכה ביצירה, את הסינון של רכזת התרבות שכבר הפסיקה לענות לך ואת מתלבטת אם להתקשר אליה מ'חסום' שלא תזהה אותך, את המחירים המטורפים של הפרסום, וההתלבטות אם לתלות שלטי חוצות. כל אחת יושבת לבד במקרה הטוב עם יועץ עסקי או בן זוג תומך. במקרה הפחות נעים מישהי כמוני תמצא את עצמה לבד מול האקסל, כשברקע בן הזוג לא מבין למה היא לא יכולה להיות מורה לדרמה, להביא משכורת מסודרת הביתה, לחיות בשגרה מבורכת ולקבל חופשים מסודרים".

בסוף היום לא נשאר אף אחד

מעצבת הפנים בת ה־41 ממודיעין, אימא לשלושה ילדים, עובדת כעצמאית כבר 14 שנה. היא טוענת שלא הרגישה את הבדידות העסקית עד שמישהי הסבה את תשומת לבה לכך. "קולגה אחת אמרה לי שאחוז ההתאבדויות בקרב עצמאים הוא גבוה יותר ופתאום שמתי לב לזה: כמעצבת אני נפגשת כל הזמן עם לקוחות חדשים, הקשר איתם הופך לאינטנסיבי ביותר, אני ממש הופכת לחלק מהזוג ומהמשפחה.

הפרויקט מסתיים, הם מאוד מרוצים, אבל אז הקשר נגמר ואני נותרת לבד. כך שאני מוקפת בהמון אנשים, אבל עובדת לגמרי לבד. הרגשתי שהאירו את עיניי לגבי הרגשות שלי. לי יש בסוף היום משפחה וחברים, אבל כשהייתי שכירה היו לי חברות בעבודה שעד היום אני בקשר איתן, וכעצמאית אין לי את זה. הבדידות קיימת והיא לא נעימה. הקולגה שאמרה לי את זה יצרה יחד איתי קבוצה של מעצבות ואדריכליות שמחליפות חוות דעת, מתייעצות על מחירים, חנויות מומלצות לקנות רהיטים ועוד. נכון שקולגות הן גם מתחרות, אבל אני מלמדת אחרים ועוזרת לאחרים כמו שלימדו אותי. יש מספיק עבודה ולקוחות לכולם, כך שאני לא מודאגת מתחרות". שטיינברגר גם היא מנהלת בקבוצת הפייסבוק ואומרת עליה: "לא הייתי פוגשת את הנשים הנפלאות האלה מקדומים, רמת הגולן או ירושלים אם לא הייתי מצטרפת לקבוצה".

אפשר לדבר על רמות שונות של בדידות בקרב דתיות עצמאיות - לפי המקצוע שהן עוסקות בו או לפי אזור המגורים למשל?

"אני רואה את הבדידות של בהרבה מגזרים, ויש הבדל בין הפריפריה לבין המרכז. נשים שגרות באיו"ש, בדרום או בצפון הבדידות שלהן מורגשת יותר. הן עושות מאמצי על כדי להגיע להרצאות ולמועדונים עסקיים במרכז כי הכמיהה שלהן גדולה יותר. הבדידות כעצמאית היא כמו התחושה בחופשת לידה - שאת רוצה לדבר עם אדם מבוגר. יש גם הבדל בגילאים: אצל נשים צעירות שהעסק צעיר יותר, רואים שזה קצת יותר מדי עבורן להתמודד לבד, והמבוגרות יותר שמתחילות עסק חדש, יש להן פחות אומץ מאשר לצעירות, או שהן חוששות שהעולם שייך לצעירים, מה שממש לא נכון. ככל שנשים יותר ותיקות ובעלות ניסיון בעבודה, הן חוות בדידות בצורה אחרת. קבוצת הפייסבוק האירה בזרקור גדול: שימי לב את בודדה, ומצד שני נתנה לי את כל הפתרונות, מענה רגשי, מקצועי וחברי".

הספק הזה הוא אני

כיום קבוצת הפייסבוק "דתיות עסקיות מדברות" מונה אלפי חברות והיא בגדילה מתמדת. מי שייסדה את הקבוצה במקור זו יסכה אופנהיים (38) מירושלים, נשואה ואם לשלושה ילדים. היא יועצת אסטרטגית, מתמחה במיתוג ובניית זהות שיווקית ושותפה בהרכב המיתוג "שניידר & אופנהיים".

"צריך להבין שאישה עצמאית בעצם משווקת את עצמה. מוכרת את השם שלה - מה שהופך להיות הרבה יותר מורכב, וחשוף, עד בלתי אפשרי לעיתים. זהו קושי שמתעצם לנו כנשים דתיות כי החינוך שהוטבע בנו סותר בעומק את ערכי החשיפה והפרסום. ובמקביל - אם לא תפרסמי - לא יהיו לך לקוחות ולא תהיה לך פרנסה. יש כאן קבוצת נשים שבכל חודש צריכות מחדש להביא את לחמן - בנפשן. אין משכורת שדופקת אוטומטית כל חודש בבנק. מה שמייצר גם הרבה התמודדויות משפחתיות וזוגיות".

בשלב הראשון, פנתה אופנהיים לתנועת "אמונה", שזיהתה את הצורך של האישה העצמאית בתמיכה וכלים, וכך הוקם המועדון העסקי בירושלים. המועדון מאגד אליו כל חודש כמאה נשים עצמאיות דתיות שמגיעות מרחבי הארץ - ללמידה עסקית איכותית ולמפגש בלתי אמצעי עם הדילמות והסוגיות שהן כולן חולקות. עם הזמן היא החליטה להרחיב את המעגל הזה ולתת מענה יומיומי לעצמאיות באמצעות המרחב הווירטואלי.

"לפני שנתיים רציתי להרחיב את מעגל ההשפעה והקמתי את קבוצת 'דתיות עסקיות מדברות'", נזכרת אופנהיים. "יחד עם ארבע נשות עסקים שותפות לדרך: חמדה מלכה מנחם - בעלת חנות פרחים בקדומים. רחל קשת - יוצרת תיאטרון מתקוע, חלי יעקבס וירט - אשת עסקים מהגליל ויעל שטיינברגר - מעצבת פנים ממודיעין.
"אחת מהתמודדויות שנתקלתי בהן בדרך, הייתה שאלת הזהות: מה אני - בעלת עסק? עצמאית? אשת עסקים? כולה באתי לממש את הכישרון שלי בעולם ואני לא מזדהה עם אף אחד מהטייטלים... ולכן, בהקמת הקבוצה, ומתוך מחשבה להקים כאן סקטור ולתת זהוּת, פנים ושמות לכל נשות המקצוע, החלטנו לטבוע מושג חדש שנקרא 'דתיות עסקיות'".

האם נשות עסקים דתיות שהן עצמאיות חוות אתגרים שונים מאלה של עצמאיות חילוניות?
"בוודאי. הרבה פעמים יש לדתייה עסקית משפחה יותר גדולה עם צרכים כלכליים יותר גדולים. מה שמביא לצדו גם אתגרים אישיים יותר מורכבים ופחות פניוּת. ההתמודדות של דתייה עסקית עם התיוג החברתי - מביא בתוכו התמודדות עם סטיגמות, השקפות עולם, קודים של לבוש וכו'. כיסוי הראש הולך לפנייך עוד לפני שפתחת את הפה.

"הרבה פעמים נשים נאלצות להיות עצמאיות בגלל השילוב שבין השכלה גבוהה ורחבה, אתגרים משפחתיים ומגורים ביישובים מרוחקים (שלא שווה לנסוע לעבוד ולחזור עד שתיים כדי להוציא את הילדים מהמסגרות) שהם חלק מהכניסה לחיים משפחתיים בגיל צעיר, ובגלל זה יש פער ביכולת למצוא תעסוקה שהולמת את כל הדברים האלה, ואז הבחירה בעצמאות היא דבר טבעי. ובעיקר - ישנו הקוד החינוכי שגדלנו עליו שהוא מחבר בינינו- לא להתבלט, להקטין את עצמי, להיות ליד, פרנסה מהשמיים, טיפוח משפחה גדולה, כל כבודה בת מלך פנימה וכו'. וראבק - מה עם הלהט הפנימי שלי להגשים את עצמי? להביא את הבשורה שלי לעולם? לבטא את הכישרון, החיות והעוצמות שלי ועדיין להיות אחלה אימא וגם רעיה נהדרת? יחד אנחנו לומדות לא לכבות את עצמנו. אלא להפך - להביא את האור ובגדול".

מה מטרת הקבוצה בעינייך?
"המטרה של הקבוצה היא לא לייצר קבוצת תמיכה. אנחנו הולכות בקבוצה על החבל הדק שבין חיבוק לבעיטה. בין להיות שייכת לקבוצת השוות שלך ולשתף בהתמודדויות היומיומיות, לבין פריצה של תקרות הזכוכית הרבות שמקיפות אותנו. יש בקבוצה דחיפה להתמקצע, לשלש את ההכנסות, לשחרר חסמים שיווקיים ולתת מוצרים ושירותים ברמה גבוהה ואיכותית.

"אנחנו משקיעות שעות בקבוצה בהתנדבות מתוך האמונה שאפשר ליצור איתנות כלכלית ולבנות שיח אמיתי ואמיץ על פרנסה וחירות כלכלית וכסף כחלק מתהליך של התייחסות אישית של כל אחת לעצמה כ'שווה'".
יחד עם זאת כשמדובר בקבוצת נשים שחוות בדידות גדולה מהר מאוד זה יכול להפוך לסוג של קבוצת תמיכה, או ביצה עסקית דתית ומקום להתמסכן בו.

"הדבר שהכי חשוב לי ולעיתים מדיר שינה מעיניי, הוא הצורך לייצר קהילה עסקית ולא ביצה עסקית. בקלות אפשר ליפול לחוק הדוסים השלובים ולהיות משק סגור של קניה ומכירה. זו פשוט לא המטרה. אין פה 'סידור עבודה' בקבוצה, יש פה עבודה על השיחה הפנימית של כל אחת, יחד עם פתיחה ופריצה כל הזמן של המוכר והידוע, בד בבד עם יצירת ממשקים עסקיים ושיתופי פעולה שקורים כל הזמן.

"צמיחתה של הקבוצה, היכולת לייצר בה שיח אינטימי והמעורבות בה היא באמת אחד הדברים המפתיעים שקרו ברשת ומחוצה לה, זה הוכיח את הצורך ביצירת מקום לדבר בו את השפה העסקית הנשית שכל כך חסרה לנו היום. הקבוצה היא במה לשאלות, וחברות הקבוצה נותנות ויוצרות בעצמן את התשובות. הן כותבות את השפה החדשה הזאת".

המורשת העסקית של נעמה הנקין לבית ערמוני
נעמה הנקין לבית ערמוני הי"ד, הייתה פעילה מאוד בולטת בקבוצה "דתיות עסקיות מדברות", והגדירה אותה כ"בית" שלה. נעמה הייתה מצד אחד מאוד מחויבת לעולמה של תורה ומצד שני גם מאוד עסקית. מה שהרבה פעמים הולך ביחס הפוך, בא אצלה ביחס ישיר. הדייקנות, הענייניות, החדות והיכולת לעשות הפרדות - הביאו אותה להיות ממובילות הדעה בקבוצה. עם דבר הירצחה, נפל על הקבוצה אבל כבד.
מתוך הפוסטים שכתבה:
1.
כמעצבת בעלת סטודיו עצמאי, לקח לי זמן להבין שאני אומנם לא מוכרת מוצרים סגורים עם תגיות מחיר עליהם, אבל יש לי תג ערך. הוא אומנם שקוף, אבל הוא בהחלט לא בלתי נראה. רואים לי את תג הערך בכל מקום: בשיחות טלפון עם לקוחות שמתקשרים לברר על האפשרות לעבוד עם הסטודיו, במיילים מול לקוחות, בפוסטים בפייסבוק, ובעצם בכל נקודת ממשק שלי עם לקוחות, או אנשים שיכולים להביא לי לקוחות.
לקח לי זמן להבין שתג הערך שלי כמעט ולא מורכב מאיכות העיצוב שלי אלא מהרבה דברים אחרים שלא קשורים בכלל לעיצוב. למשל - מטון הדיבור שלי ומהביטחון שאני מפגינה בשיחה טלפונית. מהאופן שבו אני מנהלת משא ומתן, מהנכונות שלי לוותר על פרוייקט כשהתנאים לא מתאימים לי, ומעוד הרבה פרמטרים אחרים שלמדתי עם הזמן והניסיון.