"התמריץ העיקרי הוא לתפוס מטופלת בת 40 ולסחוט את הלימון עד תומו במחזורים חוזרים ללא סוף". המשפט הזה, שנלקח מתכתובת פנימית בין רופאים מומחי פוריות, הותיר את העיתונאית שרית מגן (48) המומה. היא נחשפה לו במהלך כתיבת ספר על עולם טיפולי הפוריות. עבודת התחקיר שביצעה הבהירה לה, כדבריה, כי "עבור הרופאים הטיפולים המיותרים, המבוצעים מאינטרסים כלכליים, הם עובדה ידועה, טריוויאלית כמעט". מנגד, למרבית המטופלות שעליהן מבוצעים הטיפולים עובדה זו אינה ידועה כלל וכלל.
מגן, בעברה רכזת התחקירים הרפואיים בתוכנית "עובדה", מפרטת בספרה את מסכת הייסורים שעוברות נשים רבות בדרך לילד המיוחל, שלא תמיד מגיע. היא מערערת שם על המציאות המאפשרת טיפולי פוריות חינם וללא הגבלה עד גיל 45, מתארת סיפורים אישיים נוגעים ללב וחושפת את סיכויי ההצלחה של טיפולי פוריות מעל גיל 40, הנושקים לאפס. "יש רבים שאולי יתקוממו נגדי – איך אני יכולה לשים מחיר על נושא רגיש כמו כמיהה לילד? אבל אני מאמינה שנשים צריכות לדעת את כל המידע הרלוונטי כדי לקבל החלטות. אם מישהי מחליטה לעשות טיפול כשהיא יודעת שסיכוי ההצלחה המשוער שלה הוא חצי אחוז, זכותה. אבל היא חייבת לדעת זאת. רוב הנשים לא יודעות כי אף אחד לא מספר להן".
לרכישת מנוי למגזין "נשים" ב-9 ש"ח לחודש לחצו כאן
עיוורון מובנה
כששתי אִמהות טריות נפגשות בגן, הן מיד מדברות על חיתולים והרגלי השינה של התינוק. כששתי נשים שבעברן טיפולי פוריות נפגשות לקפה, הן מיד מדברות על זריקות ופרוטוקולים רפואיים, אך לא מעיזות לשאול אם יצאת בסופו של דבר מבית החולים בידיים מלאות. למרות ההצהרה שלי בראשית השיחה, שאת טיפולי הפוריות הכרתי מקרוב, הפגישה בינינו לא הייתה שונה. מגן לא שאלה אותי, ואני העזתי רק בסוף השיחה לשאול בהיסוס את מה שלא מוזכר בספר, ששמו "ילד משלך".
הגעת בסוף לילד משלך?
"יש לי שלושה ילדים. תאומות מנישואיו הקודמים של בעלי, ובן שנולד מתרומת ביצית לפני שש שנים".
תרומת ביצית עונה על ההגדרה "ילד משלך"?
"הבן שלי הוא הכי ילד שלי ואני הכי אימא שלו. ההיריון היה שלי, הלידה הייתה שלי. כולו שלי. מהרגע הראשון הוא נושם איתי. הוא גדל אצלי ברחם, מערכת הדם שלנו הייתה משותפת. אין שאלה בכלל".
מגן נולדה בבאר שבע למשפחה דתית שעברה בהמשך לקיבוץ הדתי טירת צבי. אִמה היא הסופרת הידועה מירה מגן. "אִמי הגיעה לכתיבה בגיל יחסית מאוחר, אחרי שכבר הייתה לה משפחה וקריירה כאחות, אבל הבית תמיד היה מלא ספרים. כנראה שזה מה שכיוון אותי לעיתונות, וכמו אימא, גם אני הוצאתי ספר ראשון אחרי גיל 40". היא עשתה את המסלול המוכר: בית ספר דתי, אולפנה ושירות לאומי, אך בגיל 26 שברה הצידה. "הייתי ילדה שגדלה בעולם הציונות הדתית, אבל הצמחתי בתוכי ממש להט חסידי", היא כותבת בספרה. "התפללתי באמונה, והתווכחתי בלהט על סוגיות אמוניות. מתישהו דעכה האש הפנימית, אבל המשכתי לחיות לצד הגחלים". בשיחה בינינו היא מפרטת: "קשה לומר את זה, אבל מתישהו הפסקתי להאמין, והרגע בו עברתי לצד החילוני היה מתוכנן היטב. אפילו הודעתי להורים: 'בשבת הבאה אני מתכוונת לנסוע'. בשנים הראשונות הרגשתי כמו אסטרונאוטית נטולת כוח כבידה". הוריה, שנשארו בעולם הדתי, ובמיוחד אִמה, שהמשיכה לכתוב בספריה על החיים בקו התפר בין הדתי לחילוני, קיבלו את בחירתה. "אני מאמינה שהתאכזבו, אבל אנחנו עדיין בקשר מאוד טוב".
המעבר לעולם החילוני גרם לה, לדבריה, לדחיית האימהות, אבל בגיל 36 הגיעה מהלומה שלא ציפתה לה. "הייתי אז בשיא. עבודה שאהבתי, בן זוג טרי. הרגשתי שכל הדלתות פתוחות בפניי", היא נזכרת. "קבעתי במקרה תור שגרתי לגינקולוגית ביום ההולדת שלי. בעודי יושבת מולה, היא הרימה לפתע את הראש מהמחשב ושאלה: 'ילדים, את רוצה?', 'אני חושבת שכן', עניתי בהיסוס, לא הבנתי לאן היא חותרת. אז היא אמרה: 'אין לך זמן. אם את רוצה, את צריכה לעשות אותם היום ויכול להיות שגם זה מאוחר מדי. אתמול היית צריכה לעשות את זה. את לא יודעת שבגיל 35 הפוריות יורדת דרמטית?".
מה עבר לך בראש?
"שוק. יצאתי מהקליניקה וראיתי שחור בעיניים. הרגשתי שהכול נסגר עליי. הרי יש לי בן זוג שרק יצא ממערכת זוגית עם תאומות קטנות, איך אני יכולה להפיל עליו מטען כזה? הייתי בטוחה שיש לי זמן".
אשליית ה"יש זמן", שנשות העידן המודרני שוגות בה, היא המוקש הראשון שמגן מפרקת בספרה. "לנשים רבות שמתקרבות ל־40 יש אשליה שיש להן זמן. אתבסס כלכלית, אבנה קריירה, אמצא בן זוג ואז אביא ילד. זו טעות. אנחנו מרגישות ונראות צעירות. המחזור סדיר, אנחנו עושות יוגה, הולכות לחדר כושר, אבל חייבים לזכור שלביציות יש אורך חיים אחר. בתקשורת כל הזמן מראים סיפורי הצלחה של נשים מבוגרות, אבל 'שוכחים' לציין שזה לרוב לא מביצית שלהן".
לרכישת מנוי למגזין "נשים" ב-9 ש"ח לחודש לחצו כאן
ממשרד הגינקולוגית קצרה הדרך לטיפולי פוריות. "הטיפולים נכנסו לחיי, והגעתי לעולם אחר. שפה שונה, מונחים חדשים. למדתי להזריק לעצמי. כל יום בעשר בלילה הייתי פותחת מעבדה על השולחן, אמפולות, מזרקים, אלכוהול. כתמים כחולים בבטן, אחרי שבוע וחצי מתחילים בדיקות דם ואולטרסאונד כל יומיים למעקב אחרי הזקיקים, הדאגה אם יש או אין ביציות, ואחר כך חדר ניתוח והרדמה מלאה לשאיבה, ואז המתנה לראות אם הייתה הפריה והחזרת עוברים. התהליך מייגע, כואב פיזית ונפשית, ורבים לא יודעים עד כמה הוא שואב כוחות".
מה היה הקושי העיקרי עבורך?
"העובדה שזה תהליך שמשתלט לך לחלוטין על הזמן. הבקרים בבדיקות, הערבים בזריקות, ואם יש שאיבה חייבים חופש מהעבודה כי זה חדר ניתוח והרדמה. את גם לא יודעת בדיוק מתי זה יקרה אז אי אפשר לתכנן. כל הזמן את בכוננות ספיגה. היום אני יודעת שיש נקודות שבהן הרגשתי שמשהו לא בסדר, אבל כשהייתי בפנים סבלתי ממה שרוב המטופלות סובלות ממנו, עיוורון מובנה".
מה זה?
"הגעתי לטיפולים עם כל הכלים לראייה ביקורתית. לא רק שאני עיתונאית, אלא שבמסגרת תפקידי עבדתי בעיקר על תחקירי מערכת הבריאות, וידעתי עד כמה חשוב שמטופל יהיה ערני וישאל שאלות. אבל באותה תקופה הייתה הבדלה מוחלטת בין מי שאני בעבודה ומי שאני בטיפולים, שם הלכתי בעיוורון מוחלט. העיוורון, שרוב הנשים חוות, נובע מהכמיהה העצומה, את כל כך רוצה ילד, ולצידה הפחד הגדול, שזה לא יקרה. אימה נוראית. אני זוכרת את עצמי שוכבת במיטה בלילה וחושבת מה יקרה אם זה לא ילך, מה אעשה עם עצמי. השילוב של השתוקקות ואימה גורם למבט להיות מאוד צר. את רואה רק את המטרה. בשביל לשאול שאלות חייבים לקחת נשימה ולהסתכל רחב".
בדיעבד, על מה היית צריכה להסתכל?
"אחד הדברים שזיהיתי, ומיד הדחקתי, זה שאני לא מרגישה שמטיפול לטיפול מישהו באמת לומד משהו. התחושה הייתה שאין שום הפקת לקחים, אין מישהו שמסתכל על היסטוריית הטיפולים ולומד ממנה, וזו תחושה שמשותפת לרוב הנשים שראיינתי. את מרגישה שזה אקראי".
למה זה קורה?
"לדעתי בגלל האקלים של יד קלה על ההדק בטיפולים. זה קשור לתחושת השפע שיש בישראל, שאפשר לעשות עוד ועוד טיפולים וכאילו אין לזה מחירים, כי אין הגבלה של המדינה לפני גיל 45. אבל יש לזה מחירים. אני לא ידעתי שעם כל טיפול יורד הסיכוי להצלחת הטיפול הבא. לא ידעתי שאחרי גיל 40, ויש נשים כמוני שאצלן זה אפילו מוקדם יותר, הרזרבה השחלתית של הביציות נעשית כל כך ירודה שהסיכוי להיכנס להיריון מביצית שלך יורד לפחות מחמישה אחוזים".
מגן לא לבד. רוב המרואיינות בספר, בנות למעלה מ־40, האמינו שסיכויי ההצלחה שלהן עומדים על 60 אחוז ויותר.
את לא חוששת שספר ובו הנתונים האמיתיים יגרום לייאוש אצל נשים שכמהות לילד?
"אני חושבת שנשים צריכות לדעת את הנתונים האלה. אלה דברים שהרופאים לא יאמרו להן. אחרי שיש את כל המידע לגבי הסיכונים והסיכויים, הן יכולות לעשות בחירה מושכלת ולא לעבור עשרות טיפולים כושלים ולא להבין למה זה לא מצליח".
לפעמים זה כן מצליח.
"זה נכון. כולנו מכירים את סיפורי ההצלחה, אבל כמו שאמרה לי ד"ר אתי סממה: 'בעמוד האחרון של העיתון תמיד תראי את האישה שאומרת: אחרי 20 שנה ו־20 טיפולים נולדו לי תאומים, את אף פעם לא תראי שם את האישה שאומרת: אחרי 20 שנה ו־20 טיפולים, בעלי עזב אותי, השמנתי, איבדתי קריירה, איבדתי ביטחון בנשיות שלי ואין לי ילדים'".
זה מה שהיה קורה לך אילו היית ממשיכה בטיפולים?
"יכול להיות. עשיתי 15 טיפולים ונכנסתי שלוש פעמים להיריון".
מגן שותקת לרגע, ואז מספרת בכאב על ההפלות שעברה. "בהיריון הראשון גילינו בשבוע 14 שיש פגם כרומוזומלי. השני נפל מעצמו בשבוע השמיני. בפעם השלישית הגעתי עד למחצית ההיריון ובשבוע ה־20 גילו תסמונת דאון. עשיתי הפלה וזה היה מאוד טראומטי. בשלב הזה של ההיריון זה על גבול הלידה".
לא חשבת להשאיר את העובר?
"כשהרופא התקשר זה היה שוק נוראי, אבל לא היה לי ספק. לא חשבתי שאוכל להתמודד עם האתגר בגידול ילד פגוע".
לרכישת מנוי למגזין "נשים" ב-9 ש"ח לחודש לחצו כאן
מגרש פרוץ
השנים עברו והילד המיוחל לא הגיע, אבל מגן סירבה להפסיק. לאחר הטיפול ה־15 שכנע אותה בן זוגה לגשת לחוות דעת שנייה אצל רופא אחר. "באיזשהו שלב הרגשתי שהבטרייה נגמרת לי", היא נזכרת. "אומנם הייתי בתוך הטיפולים, וזה סוג של התמכרות, כי יש דינמיקה של להמשיך ולהמשיך עד שיצליח, אבל התחלתי להרגיש חוסר תוחלת. היה שם גם ייאוש, כי כשאת לא מצליחה להביא ילד את נתלית בטיפולים, אך כשהטיפולים לא מצליחים, מה עושים?". הרופא השני הפך את הקערה על פיה. "הגענו אליו לקליניקה הפרטית בלילה עם הקלסר. חמש שנות סיכומים רפואיים, והוא ישב שם עם הניירת, ועשה את מה שלא עשו לפניו: קרא הכול. לקח לו בערך 20 דקות, בזמן שאנחנו בהינו בתמונות התינוקות על הקיר, ואז הוא הרים את הראש ואמר: 'הסיפור שלך פשוט. עברת המון טיפולים, הגוף שלך יכול לשאת היריון, אבל העוברים לא תקינים. בגילך זה אומר שהביציות לא תקינות. את יכולה לעשות עוד טיפול ועוד טיפול, אבל הסיכוי הוא שניים עד שלושה אחוזים. אם תלכי לתרומת ביצית, בכל סיבוב יש לך 50 אחוז סיכוי לילד בריא'. יש נשים ששומעות תרומת ביצית ונופלות לבור שחור, אני הרגשתי אושר עצום. סופסוף מישהו שאומר שיש סיכוי, שיש דלת שעוד לא פתחת. יצאתי ממנו בהקלה גדולה. לא היה לי ספק שאני הולכת לכיוון הזה. לא עשיתי עוד אף טיפול רגיל, הלכתי לתרומה, ותוך פחות משנה היה לי ילד".
מגן זכתה בילד, אבל נשארה עם תהייה גדולה: "אם זה כל כך פשוט, למה לא ראיתי את זה קודם? ויותר מזה: איך הרופאים לא ראו? זו השאלה שהוציאה אותי למסע שממנו נולד הספר – האם אפשר היה לעצור אותי קודם, ואם היה אפשר, למה אף אחד לא עשה את זה?".
לרכישת מנוי למגזין "נשים" ב-9 ש"ח לחודש לחצו כאן
הגעת לתשובות?
"שוחחתי עם הרבה רופאים, בכירים במשרד הבריאות ונשים שחוו טיפולים, והגעתי להרבה תובנות ומסקנות. חשוב לי להדגיש שהרופאים הם לא 'האיש הרע' בסיפור. רובם אנשי מקצוע מאוד טובים, אבל מופעלת עליהם מערכת לחצים מאוד גדולה. יש את הפציינטיות ששואפות לילד בכל מחיר ולא מוכנות לשמוע לא, ויש גם את כוח הכסף. הן רוצות טיפול, אתה מעריך שהטיפול כמעט ללא סיכוי, אבל אם לא אתה, הן ילכו למישהו אחר. והטיפול מאוד מתגמל כלכלית. יש מי ששם את הסטנדרט המקצועי מעל הכול ואומר 'מעל גיל זה וזה אני לא מטפל', ויש מי שיטפל כל עוד המדינה מאפשרת. השחקן המשמעותי הוא מערכת הבריאות. המדינה הייתה אמורה לווסת את הכוחות האלה כי הדינמיקה בין נשים ורופאים מייצרת מגרש פרוץ שבו אפשר לעשות עד אינסוף טיפולים".
נשים שסיכוייהן קלושים צריכות לוותר מראש?
"ממש לא. צריך לתת את הצ'אנס ולנסות כמה שאפשר, אבל הכול צריך להיעשות מידיעה ושקיפות. השפע האינסופי של עוד ועוד טיפולים לא עובד לטובתנו. אני עצרתי את הטיפולים והלכתי לתרומה בגיל 41, ארבע שנים לפני הגבול שמציבה המדינה. יכולתי להמשיך עוד, סביר שלא הייתי מצליחה והייתי מבזבזת שנים שכבר יכולתי להיות אימא, בנוסף למחיר בריאותי, נפשי וכלכלי. אני חושבת שנשים צריכות לדעת את הסיכונים ואת המחירים, אך נכון להיום הדברים לא שקופים. אנשים לא יודעים את הסיכונים בלידת תאומים למשל (פגוּת, שיתוק מוחין ועוד, אר"ג), לא יודעים מה הנזק הבריאותי שעלול להיגרם לאישה, ואין מסד נתונים שמאפשר להשוות את שיעורי ההצלחה לפי המכונים השונים או לפי פילוח גילאי מטופלות".
מגן מדגישה בספרה את האלטרנטיבות לטיפולי הפוריות. היא מראיינת אישה שבחרה לוותר על אימהות, ואחרות שהלכו כמוה במסלול פונדקאות ותרומת ביצית. היא עצמה מרגישה כמו סיפור הצלחה, אף שהטיפולים שעברה לא הצליחו. "יצאתי ממנהרה מאוד ארוכה וילדתי ילד בעזרת הטכנולוגיה המדהימה של ההפריה החוץ גופית", היא אומרת. "שנתיים אחרי שהבן שלי נולד חזרתי לאחור לתוך המנהרה והתחלתי להאיר על הקירות. המסר שלי לאחרות הוא שלמרות שהמידע לפעמים קשה לשמיעה, עדיף שיהיה לך את הידע. קחי פנס למנהרה, למה ללכת בחושך?".
מתוך גליון 223 של מגזין "נשים".
לרכישת מנוי למגזין "נשים" ב-9 ש"ח לחודש לחצו כאן