צו פיוס: ההורים ששולחים את ילדיהם למוסדות משותפים לדתיים וחילונים

עם אחד, שלל דעות. האופטימיים יגידו שעם ישראל תמיד היה כזה. עובדה, גם חכמי התלמוד מתפלמסים ומתפלמסים. הפסימיים יגידו שכך בדיוק נולדת מלחמת אחים. זר שהיה נוחת בישראל 2017 בלי ידע או היכרות מוקדמים, היה מגלה בעיתונים ובמהדורות השונות שלל מופעים של המילה "הדתה", מילה השגורה באקדמיה זה עשור שמשמעה "התחזקות של יסודות דתיים בחברה שהיא חילונית במהותה". גם ברשתות החברתיות היה נתקל בקולות כמו זה שמשמיעה מושבניקית מודאגת: "אתמול הבן שלי בכיתה א' עבר טקס קבלת ספר תורה מושקע ויפהפה שנמשך שעה וכל מהותו הייתה ילדים שצורחים ביחד 'אין עוד מלבדו', 'אדוני אלוהינו אדוני אחד'... זה בית ספר חילוני לגמרי של מושבניקים וקיבוצניקים. אנחנו ההורים מזועזעים...". בתגובה, עונה לה חברתה בנימה מפויסת יותר: "מעולם לא חשבתי שלקבל ספר תורה זו הדתה או כפייה. התנ"ך הוא הבסט סלר העולמי. מתורגם ונקרא בכל השפות".

האם מדובר בתהליך של הקצנה והתרחקות, שסופו כמו שמלמדת ההיסטוריה של עם ישראל ידוע מראש? האם הפתרון גלום בחינוך המשלב ההולך וצובר תאוצה, או בקהילות המשותפות?

שאריות מהעות'מאנים

על פי הסקר החברתי של הלמ”ס בנושא דתיות ומאפיינים דמוגרפיים וחברתיים־כלכליים בישראל, 80 אחוז מכלל אוכלוסיית ישראל בני 20 ומעלה הגדירו עצמם יהודים. בקרב האוכלוסייה היהודית שמונה אחוזים הגדירו את עצמם חרדים, 12 אחוז – דתיים, 13 אחוז – מסורתיים־דתיים, 25 אחוז – מסורתיים־לא כל כך דתיים ו־42 אחוז – לא דתיים או חילונים. שנתיים לאחר מכן 80 אחוז סברו כי לדת השפעה חזקה על החיים במדינת ישראל ו־58 אחוז העריכו את היחסים בין דתיים לחילונים כ”לא טובים”, בעוד ש־53 אחוז הסכימו כי צריך לתגבר את לימודי הדת בבתי הספר הממלכתיים.

שורשיה של סוגיית "ההגמוניה על היהדות" נטועים עוד בימי ראשית הציונות ומאז ועד ימינו עברה הסוגיה הזו טלטלות ומהפכים הן ברמה של יחסי דתיים־חילונים והן ברמה הפנים דתית. "איך אנחנו, החילונים לא נהיה בחרדה? אנחנו תחת מִתקפה בכל החזיתות: בבתי משפט כל השופטים דתיים, הפקידות במשרדי ממשלה דתיים, מעגלי הכוח בתקשורת הולכים ונעשים דתיים. בכל מקום, להוציא המגזר העסקי הפרטי שהוא מצומצם במדינת תל אביב, אנחנו כל הזמן קבוצת מיעוט", אומר פרופ' יובל אלבשן, דיקן הפקולטה למשפטים בקריה האקדמית אונו וסופר מירושלים. "לא חינכנו מספיק לחילוניות. אין לנו גאוות יחידה. האתוס החילוני זה להיות לא דתי. לאכול לא כשר, לנסוע בשבת, להגיד: אני נהנה. איפה הערכים שלנו, איפה הנאורות? ההגדרה שלי את עצמי אינה דרך שלילת הדתי אלא הגדרת ערכי היסוד שלי כחילוני. תודה לאל שהיום קשה לשמור על היבדלות כמו שהיה פעם, ואנשים מבינים את זה".

איך לכתחילה קרה שיש היבדלות - חינוך נפרד לדוגמה?

"בשביל להבין איך קרתה ההיבדלות הזו, יש להרחיק לאחור. היסטורית, צורת חינוך הניהול בישראל מאז כניסת העות'מאנים בשנת 1500 לערך, הייתה כזאת שאינה מנסה להמיר דת או לכפות. העות'מאנים אמרו: 'אתם תהיו נאמנים לנו, תשלמו מיסים, תקבלו שתי אוטונומיות – שיפוטית וחינוכית. הם שמרו על האימפריה שנים רבות דרך זה שהם נתנו מערכות חינוך נפרדות", מסביר אלבשן. "גם מדינת ישראל לא שינתה כלום. היסטורית ומשפטית אנחנו במקום שהחינוך הוא מפוצל מלכתחילה. כל קבוצה מחנכת את ילדיה, והחינוך המפוצל מוביל להיבדלות. זו המסורת העות'מאנית. מפגשים? להכיר? מה פתאום. להפך. החינוך היה אידיאולוגי, שזה אומר יש רק אידאולוגיה אחת נכונה: שלי, ושלילת הצדק של האידיאולוגיה האחרת. מערכות החינוך כל מאות השנים האלה נועדו לייצר חיילים
נאמנים לשבט".

גם כאשר יבוא היישוב העברי, תימשך המגמה הזו עם בית ספר של המזרחי, של פועלי העבודה.

"נכון. בראשית קום המדינה, חוקקו את חוק החינוך הממלכתי שכאילו איחד את הצדדים, אבל מצד שני הרשה את הקמת הממ"ד ואת הזרם העצמאי. יותר מזה, גם בתוך הממלכתי היו זרמים. כולם הסתופפו תחת הממלכתי, אבל בית ספר כמו 'גבעת גונן' בירושלים היה של תנועת העבודה, בתי ספר 'יואלה ז'בוטינסקי' של ממשיכי תנועת החירות. בשנות ה־80, העסק הפך להיות גלוי עם הדרישה של קבוצות הכוח להקים חינוך משלהן: חינוך ממלכתי הומניסטי, הדמוקרטים של יעקב הכט וכן הלאה. למעשה, המודל העות'מאני נשאר".

מערכת אחת לכולם

האם הפתרון להיבדלות ולקוטביות גלום בקהילות מעורבות ובבתי ספר משלבים? החינוך המשלב, נזכיר, הוגדר בחוק בשנת 2008. ביוזמת הח״כ הרב מיכאל מלכיאור וח״כ אסתרינה טרטמן, אישרה הכנסת את החוק לחינוך ממלכתי משלב, המסמיך את שר החינוך לקבוע לגבי מוסד חינוך רשמי כי הוא מוסד חינוך ממלכתי משלב, שבו יינתן חינוך שיכלול לימוד מקורות יהודיים בהיקף רחב, עם הדגשת העיסוק בזהות יהודית. על פי החוק, כל בית ספר בארץ יכול לקבל הכרה מטעם משרד החינוך כבית ספר משלב, בתנאי שהורי לפחות שני שליש מהתלמידים ורוב הצוות הפדגוגי יתמכו במהלך. כך, למעשה, נולד זרם נוסף.

לפי הרב יובל שרלו, ראש תחום אתיקה בארגון רבני צֹהַר, אין מערכת חינוך אחת שמתאימה לכולם. "לחינוך המשלב - דתיים וחילונים - יש יתרונות רבים ויש חסרונות רבים", הוא אומר. "היתרונות הם גם אישיים - הצורך לכונן זהות חזקה יותר, וגם כלל ישראליים - אחדות האומה, זהות יהודית של הכלל. החסרונות הם רדידות בידע היהודי, ולעיתים מזומנות גם בזהות הדתית, ולא ברור שזה משרת את כלל ישראל. על כן, טוב שהוא יתקיים לצד הממ"ד, ויתאפשר להורים הרוצים בכך לשלוח את ילדיהם לשם, עם הרבה תפילה ומאמץ למצות מהכיוון הזה את הטוב שבו".

בחזרה לפרופ' אלבשן, ששלח את ילדיו (חייל ותלמידה העולה לכיתה י'), לביה"ס "קשת" בירושלים, המוגדר כבית ספר משלב. "החינוך המשלב בא ואומר: יהיו דתיים וחילונים, אבל הם יכירו אחד את השני. לי כהורה זה היה מאוד קשה, שהילדים צריכים להגדיר את עצמם. אני לא בדיוק דתי, לא בדיוק חילוני ולא מסורתי ויש לי בעיה, כי חלק מהמבנה מחייב אותי לבחור תפילה או מעגל מפגש, כלומר ממש דתי מול חילוני. מצד שני, בחינוך המשלב היתרון הוא שאתה באמת מכיר עוד מושגים, עוד עולם, הילדים שלי למדו הרבה יהדות וזה חייב אותם להגדיר את עצמם. במקרה הפרטי שלי זה גרם לאחד הילדים להיות מאוד אוהד את הדתיים ולשני בדיוק הפוך. אני הייתי בוועד ההורים של קשת תקופה ארוכה. הבעיה הייתה שזה לא נתפס דתי מספיק. מה שקרה, שפחות ופחות דתיים נשארו והגיעו יותר דלת"שים. להביא את מי שבלאו הכי על התפר זו לא המשימה הגדולה, אלא את מי שלא על התפר".

ריבוי קולות

72 מסגרות – מגן ועד תיכון, מונה רשת “מיתרים” של החינוך המשלב. ארבעת ילדיה של מנכ”לית הרשת ד”ר רנית בודאי היימן, מתחנכים בבית הספר “יחד” מודיעין המלווה על ידי מיתרים. כמי שמכירה הכול מכלי ראשון, היא מתארת, בתגובה לשאלתי על ההקצנה של שני הצדדים והתרחקותם זה מזה, שני תהליכים המתרחשים בו זמנית בציונות הדתית מחד ובחברה החילונית מאידך: “בציונות הדתית, בצידו האחד של הספקטרום קיימות מגמות של הקצנה דתית המובילה להיבדלות חברתית; אך מצידו השני של הספקטרום נמצאים אנשי ציונות דתית שאוחזים בתפיסה המשלבת ערכים יהודיים עם ערכי החברה הכללית, תפיסה המובילה להתערות מכוונת בחברה הכללית ובאה לידי ביטוי במגוון תחומים. בהחלטה להתחנך בחינוך המשלב מובלעת, בין היתר, הבחירה להתנתק ממגמות ההסתגרות והבדלנות ולהתערות בחברה הישראלית. באופן מקביל בחברה החילונית נמצא מצידו האחד של הספקטרום אנשים המתבצרים בתפיסת עולם חילונית ומקימים קול זעקה תחת הכותרת ‘הדתה’; ומצידו השני של הספקטרום נמצא אנשים חילונים המבקשים להתחבר לערכי היהדות”.

לְמה את מייחסת את הביקוש הגובר לחינוך משלב?

"בעיניי המהלך הטבעי בהקמת המדינה היה לפתוח מערכת חינוך ממלכתית אחת. ההחלטה לפצל לזרמים נפרדים היא אם כל חטאת של חוליי החברה הישראלית. כיום, בראייה רטרוספקטיבית אנחנו יכולים לבחון את ההשלכות של ההחלטה ההיא שהתרחשה בתוך נסיבות פוליטיות מורכבות. לדעתי הפונים לחינוך המשלב עושים את המעשה הטבעי, שאלמלא הרגל של 70 שנה לא היה נתפס כפורץ דרך. הביקוש כיום הוא של הורים שמבקשים להצמיח קהילות שמואסות בחומות ובניגודים ומעדיפות על פניהם שותפות ויחד. זוהי בעיניי בשורה אמיתית לחברה הישראלית, המבטאת קול חשוב ומתון בה. קול שלא מבקש לטשטש את זהותן של הקהילות השונות, אלא מדגיש את חשיבות המפגש. מפגש האוכלוסיות ושילוב הערכים".

כניסתה של ד"ר בודאי היימן לתפקיד מנכ"לית רשת מיתרים של החינוך המשלב היא חלק טבעי ממהלך חיים שלם. היא נולדה בירושלים וגדלה בגבעתיים, למשפחה ציונית דתית. אימהּ היא דור חמישי בארץ. הוריה היו לוחמי הגנה ואצ"ל. אביה, ציון, עלה לארץ עם משפחתו מאיראן בגיל עשר. "מטבע הדברים, גדלתי על ברכי הציונות המתובלת בסיפורי הגבורה סביב הקמת המדינה והעלייה אליה מאיראן", אומרת בודאי היימן. "כבת למשפחה ציונית דתית התחנכתי בחינוך הממ"ד במסלול המקובל עד לאולפנת בני עקיבא צפירה. אהבתי הגדולה לתיאטרון ולמשחק גרמה לי לעבור מהאולפנה ללימודים בתיכון לאמנויות 'תלמה ילין' במגמת תיאטרון, למורת רוחו של ראש האולפנה. בשנות התיכון למדתי בתלמה ילין. בת דתייה יחידה, בחצאית ארוכה, חניכה - ובהמשך גם מדריכה - בתנועת הנוער הדתית בני עקיבא. ההשתייכות לשני העולמות במקביל נתנה לי זווית מרתקת על החברה הישראלית והקנתה לי את היכולת להשוות בין חבריי החילונים והדתיים. חבריי החילונים שופעי הידע האוניברסלי, שיכולים לצטט שייקספיר וחנוך לוין, שוחים בגלובליזם, הומאניזם וערכי הדמוקרטיה, אך חלקם בורים גמורים בענייני יהדות. ומנגד, חבריי הדתיים שופעי הידע התורני, שיכולים לצטט תוספות, רמב"ם ורש"י, אולם חסרים ידע בסיסי אוניברסלי. ההשתייכות לשתי החברות גרמה לי להבין שהחברה הישראלית מתחלקת לתתי קבוצות וסקטורים סגורים שהמכנה המשותף ביניהם דל מדי".

אני מניחה שזו הבנה מטרידה הן בהיבט החברתי והן בהיבט האישי.

"בהיבט החברתי – חשתי שחובה לעשות מעשה למען תיקון פני החברה הישראלית, ולא היה לי ספק שיש להתחיל ממערכת החינוך. בהיבט האישי – לא יכולתי להעלות על הדעת שיגיע יום ובו אצטרך להסליל את ילדיי לאחד משני הזרמים הממלכתי דתי או הממלכתי ועל ידי כך להחליט למעשה על האתוס שבתוכו יתחנכו. אתוס שבוודאות יחסיר מהם את אחת הזהויות החשובות לי – היהודית מחד, והאוניברסלית מאידך. הרקע האישי הזה הוליד עשייה פוליטית שהובילה אותי בשנת 99' להצטרף לצוות של הרב מיכאל מלכיאור, שכיהן בזמנו כשר לענייני חברה ותפוצות ולשמש כיועצת הפוליטית שלו. במהלך העשור המשותף בכנסת בנה הרב מלכיאור את רשת מיתרים והצליח להעביר את 'חוק החינוך המשלב'".

האם ישנם כללים בבניית תוכניות הלימודים של מיתרים?

"בכתיבת חומרי הלמידה שלנו במיתרים עבור בתי הספר המשלבים ישנם כמה קווי יסוד מנחים: ראשית אנו מאמינים שישנה חשיבות רבת מעלה בכך שהזהות של האדם נבנית על יסוד דבריהם של דורות קודמים ושל הוגים שונים בני זמננו. המפגש עם דורות עבר מהווה הזדמנות לתלמיד להעמיק בזהות שלו ולרדת לשורשהּ מחד, ומאידך להוות מעין תמונת מראה לחייו אשר לאורהּ הוא יכול לבחון את דרכו באופן ביקורתי. על כן המקורות שעימהם נפגשים התלמידים לאורך השנים הם מקורות מגוונים: יהודיים, ישראליים ואוניברסליים. 

"שנית, כיוון שהמקורות מנכיחים מגוון וכך גם התלמידים היושבים בכיתה, וכיוון שמטרת המפגש עם המקורות היא לא רק להנחיל ידע אלא גם לעורר שאלות, מחשבות וביקורת - ממילא מוקד הלמידה הוא לא בהנחלת רעיון או עמדה מסוימת לכלל התלמידים, אלא המקור מהווה מצע למסע אישי וקבוצתי: מסע שמתחיל בשאילת שאלות, בערעור על הנחות היסוד הקיימות, בהעמקה של רעיונות - אשר מתוכם יוכלו התלמידים, אט אט, לבנות איש איש את דרכו הייחודית. מכאן אפשר להגיע לשלושה מרכיבים פדגוגיים המהווים את ליבת תוכניות הלימודים שלנו: 'קריאה יחפה', 'ריבוי קולות' ו'רלוונטיות'''.

חינוך לאליטה

אצל “נאמני תורה ועבודה” רשומה התלהבות גדולה פחות מהניסיון לסנתז חיים משותפים. שמואל שטח, מנכ”ל נאמני תורה ועבודה, לימד עשור בחינוך ממ”ד ותקופה קצרה בבית ספר משלב. “שם”, הוא אומר. “חוויתי את זה כאתגר. באופן כללי, אני חסיד השיטה של החינוך הדתי. כמורה, אני חושב שיש צורך לתת לילדים, לצד אמירה מורכבת, גם אמירה ברורה: זאת התורה, תורה מסיני. יש אלוקים. כמורה בבית ספר משלב לא יכולתי לעשות את זה. בזמנו, על מנת להתמודד עם האתגר, נתנו שעות מיוחדות לתלמידים הדתיים, כדי שתהיה היכולת לבוא ולומר את הדברים האלה. בחינוך הדתי, קל יותר לבוא ולומר אמירות ברורות. היתרון של החינוך המשלב הוא שילד נחשף כבר מגיל צעיר לדעות אחרות, אבל גם בממ”ד שאליו אנחנו חותרים, שלומדים בו דתיים, מסורתיים וחילונים, אפשר לראות את זה. המון ממ”דים הם דה פאקטו משלבים. מקבלים את כלל האוכלוסייה – הן בעיירות פיתוח והן במקומות הכי יוקרתיים. לחינוך המשלב יש אפיונים ייחודיים כמו תשלומי הורים, והאתגר שלו, שבו הוא ייבחן, זה האם הוא יהפוך להיות מפלט סוציו אקונומי שבא לעקוף את האינטגרציה, כמו שקרה למסלול התורני. החינוך התורני נולד למען אידיאולוגיה, אבל הנתונים מעידים בשקט, ששם יש פחות ילדים חלשים, כלומר מרקע סוציו אקונומי נמוך. כרגע מרבית החינוך המשלב אינו שם, אך חובה לשים מולנו את החשש ולוודא שזה לא יקרה”.

מספרם של בתי הספר הממלכתיים דתיים הולך ויורד.

"במקום שבו קם בית ספר משלב, זה אומר שאנחנו, חסידי הממ"ד, נכשלנו. יש מקומות מדהימים ומקסימים שמצליחים בממ"ד, ויש מקומות שיש בהם מישהו שמושך לכיוון תורני יותר מדי שמרחיק את האוכלוסייה המסורתית, וכתופעת נגד, ההורים מקימים בית ספר משלב: במחוז תל אביב למשל הייתה מפקחת שפעלה באופן דורסני כנגד תפיסות יותר פתוחות, נתנה גיבוי רק לתפיסות מתבדלות וזה גרם לזה שאנשים ברחו והקימו בית ספר משלב. בית ספר משלב זה אומר הרבה פעמים שהפיקוח נכשל בתפקידו ולא ידע להכיל את כלל האוכלוסייה".

אורית לסר, ראש תחום החינוך בנאמני תורה ועבודה חווה את הדברים מקרוב. היא נשואה לרוני, כיום בן 44 ובעבר תלמיד המחזור הראשון בבית הספר היסודי בכפר אדומים, שהיה, כהגדרתה, "ניסוי חברתי ראשון מסוגו לשילוב דתיים וחילונים". חמשת ילדיהם – עם ייצוג לשכבות שונות מכיתה א' עד י"ב, לומדים בממ"ד. "כשנישאנו והתלבטנו איפה לגור, רוני אמר לי שהוא רוצה לגור בעיר מעורבת", נזכרת לסר. "הסיבה היא שחוויות הילדות האמיתיות שלו, של קהילה מגוונת, הן דווקא מרמות אשכול בירושלים, השכונה המעורבת שבה גדל. זו הייתה אידיליה. כל ילדי הבניין שיחקו יחד, פסטורליה של דתיים וחילונים בלי כותרות. אחרי שעברנו לכפר אדומים - היינו צריכים לדגמן קהילה מעורבת. אמרתי לעצמי: האתגר האמיתי זה לגור בתוך עיר, להכיר אחד את השני, בהכי נורמאלי שיש. כשדיברנו על איך לחנך את הילדים שלנו אמרנו שאנחנו רוצים חוויה הטרוגנית, של חיים משותפים והיכרות עם אנשים עם השקפת עולם שונה משלנו – אבל בצורה טבעית. בסופו של דבר בחרנו בשכונה בירושלים, שיש בה מגוון גדול של אנשים – קריית מנחם. בית ספר 'ראשית', שהוא של הילדים שלנו, הוא כזה. ממ"ד שמקבל את כולם. אין קריטריונים או שערים בכניסה שמגדירים מי יכול לבוא ומי לא".

את ודאי ערה לאבולוציה שעבר מסלול הממ"ד.

"אני גדלתי בגני תקווה שבה הפערים בין המעמדות הסוציו אקונומיים היו קיצוניים ולמדתי בממ"ד שהיו בו חילונים, דתיים ומסורתיים. היו שנים שהייתה הקצנה במגמת הקמת בתי ספר נפרדים מגדרית, ואנחנו טוענים שזה כיסוי לנפרדים מעמדית – ניסיון ליצור חלקת אלוהים שאליה לא ייכנסו לא דתיים. באים המשלבים ואומרים 'אנחנו רוצים לכתחילה שהילדים ילמדו יחד'. אני אומרת: משימה ראויה, אני מכבדת את החלטתכם. גם שם, צריך להיזהר שמתחת לפני השטח אולי עלול להסתתר משהו שקשור לעניין סוציו אקונומי ומעמדות. כמשל, נסתכל על הציבור החילוני שמקים בתי ספר ומסגרות אלטרנטיביות לממלכתי, שמה שהן עושות זה אומרות: 'אנחנו רוצים להיות ייחודיים'".

למה לא, בעצם?

"כי הסיפור כאן בעצם הוא הממלכתי מול הפרטי. ניסיון לייצר סביבה יותר הומוגנית. בתי ספר משלבים להשערתי עלולים לעיתים לפעול כפרטיים במובן הזה שהם גובים כספים מההורים, ובעצם כך הם יוצרים סוג של כרטיס כניסה ייחודי ובלעדי למשפחות מסוימות. כנושאת דגל של שוויון חברתי, קשה לי עם זה. החלוצים הם אידיאולוגים, אבל במיינסטרים – חלק מהאנשים שבאים לשם באים כי הם רוצים חינוך פרטי. אנחנו מתעסקים המון בנושאים שעוסקים בחינוך הדתי, בהכלה ובהדרה של תלמידים, ומשום כך בהשקפות עולם אידיאולוגיות וזרמים שונים. אין לי עניין להתווכח עם החינוך הזה, טוב או לא טוב. אני לא נכנסת לשם, כי אני אומרת: בואו נדבר על המניעים. למה אנשים באמת שולחים את ילדיהם לשם? האם ממניעים אידיאולוגיים או מתוך רצון לחינוך מוגן".

זרם חדש ונטול הגדרות

מנטור שבגולן ועד פארן שבערבה, בתום מסע חובק ארץ בין אנשי המסגרות המשותפות והמשלבות, מגיש העיתונאי אלישיב רייכנר בספרו “כאן חיים יחד” את קולותיהם של אנשי המסגרות הללו, על ההצלחות והמשברים. רייכנר (41), אב לחמישה, נשוי לדפנה, מיילדת בסורוקה, מחבר ספרים העוסקים בחברה הישראלית. “שניים מהם, ‘דווקא שם - סיפורם של אנשי ההתיישבות החברתית’ ו’כאן חיים ביחד’, הגיעו מתוך המקום האישי שלי. זה קשור למקום שבו אני גר, ירוחם, אליו הגענו מגוש עציון בשנת 1993. גיליתי שאני מאוד אוהב את התופעה של קהילות אידיאולוגיות. חבר מהקהילה בעין פרת הזכיר לי שגם בקהילות חילונים דתיים יש סיפור מעניין, ומשם הגעתי לחינוך המשלב. תוך כדי עבודה גיליתי שהחינוך המשלב הוא כר נרחב לחקירה. במידה מסוימת הוא יותר מעניין מהקהילות המעורבות. כך יצא שחציו של הספר מוקדש לחינוך המשלב ועוד שליש על הקהילות, והשאר על מכינות מעורבות”.

מכל מה שלמדת מכתיבת הספר, היֵלכו שניים יחדיו?

"המסקנה העיקרית שלי היא שנוצר זרם חדש במרכז החברה הישראלית, שלא באמת מפגיש בין דתי מאוד לחילוני מאוד. הזרם הזה מחפש מענה למקום שבו הוא נמצא מבחינת השקפת עולמו והזהות היהודית שלו על הסקאלה הדתית. הוא מורכב מכמה תת קבוצות שחוברות יחד והוא הולך וגדל. אסביר למה: הוא מורכב מדתיים לשעבר שלא בועטים בעברם ורוצים יותר יהדות, מחילונים שרוצים יותר יהדות מאשר זו שיש בממלכתי, ממסורתיות אשכנזית מתפתחת שלא הייתה בעבר וגם ממסורתיים מזרחים שקיימים הרבה שנים ולא מוצאים את עצמם בזרמים הרגילים, ומזוגות מעורבים שיש מהם הרבה יותר מבעבר. זה זרם שנמצא בין לבין ומנסה לטשטש את הפער בין המחנות. לפני 40 שנה היה קטע של 'בואו נוכיח לעולם שאפשר ללמוד יחד ולחיות יחד': כפר אדומים, בית חורון, תקוע וכו'. היום זה הרבה אנשים שלא רוצים להגדיר את עצמם ונוח להם במקום האמצעי הזה. מביניהם, רק אחוז קטן של דתיים אידיאולוגים שרוצים את הביחד מסיבות חברתיות".

קצת מייאש.

"יש גם משהו חברתי בסיפור הזה. אנשים שפחות מתעקשים על הגבולות שלהם, את יכולה לראות בהם סוג של תקווה חברתית. הם יכולים לחיות וללמוד ביחד עם השונה מהם. כשהגבולות פחות קשיחים יש יותר אפשרויות לחיבור".

מה הכי הפתיע אותך?

"גודל הזרם הזה והעוצמה שלו. באתי עם ציניות ואנטגוניזם. לא הבנתי מה הסיפור שלו ואני היום מבין את הצורך והחשיבות ואני בעד לחזק אותו. אני לא הופך אותו לזרם האידיאלי מבחינתי האישית, אבל יותר מבין את חשיבותו בחברה הישראלית. זה זרם שיש בו הרבה יותר מסורת מאשר בזרם הממלכתי. אשמח, בלי קשר לדת, אם יותר ויותר אנשים בחברה הישראלית יעסקו ביהדות. אין לי שום עניין להחזיר אנשים בתשובה. הדתה? זה קשקוש".

מתוך גיליון 229 של מגזין "נשים".