בדרך לחדרה הזמני של תמר נזרי במדרשה בעפרה, אנחנו מדלגות מעל תינוקת שלועסת במבה. לאורך המסדרון מהדהדים קולותיהן של המשפחות המתגוררות כרגע בחדרים הסמוכים. עד לפני כמעט חודשיים הן עוד חיו בבתיהן שבעמונה. כעת הן מצטופפות בבניין דו־קומתי בלב עפרה. "ברוכה הבאה לקיבוץ עמונה!", אומרת נזרי בחיוך. "זה חדר ההורים", היא מורה על מיטת קומָתיים. "בלילה אנחנו מורידים את המזרנים לרצפה".
אנחנו נפגשות ביום השביעי לשביתת הרעב במטה המאבק של עמונה - שביתה שמטרתה לזרז את ההקמה והאִכלוס של היישוב החדש שהובטח למפונים. "הרסתם? תבנו! הבטחתם? תקיימו!", הם דורשים - וכרגיל, כמו בכל מסיבת עיתונאים ובכל מהלך של תושבי עמונה, גם הפעם תמר נזרי במרכז, מדבררת את המסרים ברהיטות ומוסיפה להם ממד אישי, נוגע. "אתמול ושלשום היו ימים קצת קשים," היא מספרת על חוויות הצום שלה. "אני לא מומחית בשביתות רעב," היא מחייכת. "אבל היום מישהו הכין לי שייק שהכיל כנראה את מה שהגוף שלי היה צריך, אז היום יותר טוב". הכוחות המחודשים התירו לה לעלות היום לעמונה והיא חזרה מזועזעת. "אנחנו כמעט חודשיים אחרי ההרס. אני עדיין מרגישה בתוך החוויה, לא יכולה לדבר עליה מבחוץ. הסתובבתי היום בעמונה וזה שוק שהכול פשוט מחוק. יש בתוכי חלק שלא מבין ולא מאמין. אפילו קשה לי לבכות".
למרות השגרה שנזרי מקפידה לקיים, יש רגעים שבהם היא נכנעת לכאב. "אני לא חיה את זה כל הזמן", היא אומרת. "אבל כשזה יוצא, זה בא בעצב גדול ובבכי. לפני שלושה שבועות נשות עפרה ארגנו לנו ערב מפנק: הן הכינו אוכל טעים והביאו לנו מטפלות. ברגע שעליתי על מיטת הטיפולים והתרפיסטית הפעילה את המוזיקה התחלתי לבכות. זה הפתיע אותי. לא הצלחתי להירגע במשך דקות ארוכות. לא ידעתי שיש בי את כל העצב הזה".
ערב נדיר אחר, בו לא הייתה למפונים פעילות מיוחדת, ישבה נזרי לבדה והתחילה לכתוב שירים. תוך כמה דקות זרמו מעטה כ־20 שירים, כל אחד עוסק בפן אחר של החוויה המטלטלת אותה עברה. "זה לווה בהרבה דמעות. בשביל לחיות אי אפשר להסתכל מבחוץ. חיים אֶת. כשעצוב – בוכים, כששמח – שמחים. רוב הזמן – פשוט חיים".
לרכישת מנוי למגזין "נשים" ב-9 ש"ח לחודש לחצו כאן
העובדה שתמר היא קואוצ'רית שמנחה נשים להיות מאמנות בעצמן, הטמיעה בה כלים שעוזרים לה להתמודד עם התהליך הקשה וגם לעמוד בחזית המאבק. למעשה היא האישה היחידה במטה המאבק ולכן מצאה עצמה מתראיינת לא מעט לתקשורת הישראלית ולתקשורת זרה. "אני פשוט אוהבת לדבר עם אנשים", היא אומרת. "אני גם נהנית עכשיו, בריאיון הזה. ראיונות פשוט מרתקים אותי. לפעמים יש למראיין אג'נדה, והמרואיין מגיב לשאלות שלו. בשלב מסוים שמתי לב שזה לא חייב להיות ככה. כשמראיין שואל אותי שאלה אני לפעמים אומרת לו: 'אבל הנחת היסוד שלך מוטעית', ואז אני הופכת ממגיבה למובילת השיחה. זה מרתק. עוד משהו שעניין אותי זה למצוא את נקודת החיבור, האמפתיה, ההזדהות. בכלל, לאורך כל התהליך הזה, לא פגשתי את מה שמכונה 'התקשורת השמאלנית'. כל הכתבים והצלמים שהיו אצלנו שלחו לנו הודעות תמיכה. אמרו לנו דברים כמו 'אני לא חושב כמוך, אבל אני מרגיש אותך'. גם רשתות מחו"ל שנחשבות מאוד שמאלניות. פגשתי חלקים בעם שלא הכרתי - וזה היה כיף. אני אוהבת אותם".
נקמת הטרקטור
"אני רוצה להגיד דברי פרידה לבית שלי", כך אמרה בקול שבור, מול מצלמות הטלוויזיה, באותם רגעים איומים בהם נאלצה לעזוב את ביתה. "בית יקר, עברנו איתך פה 16 שנה, עברנו ימי הולדת ועברנו חגים ועברנו פה גידול של ילדים ושמחות ובכיות וחיים שלמים. הקירות שלך ספוגים באהבה וספוגים בשירים וספוגים בדיבורים. ריבונו של עולם, אני כל כך מודה לך על כל הטוב וכל השפע שהרעפת עלינו ב־16 השנה שאנחנו פה".
נזרי לוקחת אותנו אחורה, ליום ראשון ההוא, שלושה ימים לאחר הפינוי, בו היא חזרה להר כדי לארוז. "זה היה זוועה. בכלל לא רציתי לארוז. איך אורזים 20 שנה? חבר שבא לעזור אמר לי בבהלה 'תראי, יש כאן צלם והוא מצלם אותך'. אמרתי לו 'אז מה, הוא חבר שלנו'. לא נכוויתי מהתקשורת. אין לי מה לפחד. מצד שני, אין לי פייסבוק, כך שלא ראיתי או שמעתי את הראיונות שלי לאחר שקיימתי אותן - ואני לא יודעת מה היו התגובות. אולי בעצם כן נכוויתי, רק שאני לא יודעת", היא צוחקת.
התהליך הארוך של הריסת המאחז היה מלא הבטחות, מתווים, חוזים ומאמצים עצומים למנוע את הפינוי. כל אלה הפיחו תקווה בתושבים. "עד שהבית נהרס עוד האמנתי שאולי נחזור. יש בי 90 אחוז של חיבור למציאות, אבל היה עוד קצת ניתוק. לא עשיתי קריעה עד שראיתי את הטרקטור עולה על הבית. הייתי שם לבד. היה לי חשוב לראות את זה. אני שומעת הרבה שבטראומות הנפש מתנתקת מהגוף, שיש הגנות, אז ישבתי מול הכלי הכבד הזה והרגשתי מצד אחד מנותקת ומצד שני מזועזעת. לקח לו 20 דקות להרוס 20 שנה".
נזרי לא נראית מפורקת או בפוסט טראומה. היא מדברת באופן שקול, באומץ, בפתיחות. "יש בתוכי בית", היא מסבירה. "ואת הבית הזה אף אחד לא יכול לקחת ממני. הוא הולך איתי לכל מקום, יש בו יציבות וביטחון - ויש בו אהבה ותקווה".
במהלך החודשים האחרונים היו ניסיונות רבים, פוליטיים ואחרים, להציל את הגבעה, אך ללא הועיל. המתווה שעליו חתמו תושבי עמונה מול ראש הממשלה הופר, אבל נזרי לא נוטרת טינה לאלה שהבטיחו ולא קיימו. "אני מאמינה בכוונות הטובות של הפוליטיקאים", היא אומרת. "אולי אני תמימה, אבל אני חושבת שכל מי שיושב בכנסת - ובוודאי ראש הממשלה - רוצה בטובת מדינת ישראל. זה שהדבר לא יוצא אל הפועל זה משהו אחר. יש פרדיגמות שלא מאפשרות את זה. אולי הם מונעים מתוך פחדים".
לרכישת מנוי למגזין "נשים" ב-9 ש"ח לחודש לחצו כאן
למרות האמון שלה בכוונות הטובות של הפוליטיקאים, ימים ספורים לפני הפינוי התקיימה באילת ה"ליכודיאדה" ונזרי טסה לשם עם בעלה כדי לנסות לשכנע את שרי הליכוד להשאיר את עמונה על ההר. כולם - שר אחרי שר - סיפרו לה כמה הם תומכים בהם בלִבּם, אבל לא יוכלו לתמוך בפועל, כל אחד וסיבותיו הוא. "יש להם המון מגבלות בחשיבה", היא אומרת. "הם פסימיים ולא מאמינים. במקום לראות את המטרה, הם כל הזמן חיפשו למה לא. חיכיתי שייתנו לי לדבר מול הקהל בוועידה עצמה, אבל לא נתנו. ואז הייתה דקה דומייה כי זה היה יום השואה הבינלאומי, והבנתי שזה או עכשיו או לעולם לא".
כשתמה דקת הדומייה נזרי התפרצה לבמה בצעקות. "אני לא טיפוס מתפרץ בכלל", היא מציינת. "צעקתי - 'תנו לי לדבר, הולכים להרוס לי את הבית'. היו לי חמש נקודות להתייחס אליהן והספקתי להגיד רק אחת לפני שהסדרנים הורידו אותי מהבמה, אבל לא היה לי מה להפסיד. עשיתי את מה שיכולתי. מה יכול להיות? יכעסו עליי? שיכעסו. זה מחיר שאני מוכנה לשלם בשביל עמונה. היום אני יושבת במדרשה ואין לי בית, אבל אני יודעת שניצלתי כל הזדמנות להשפיע על החיים שלי. לא ישבתי על הברזלים, לא קיטרתי ולא התלוננתי. שיחקתי את המשחק הכי טוב שיכולתי. עשיתי הכול. זה חלק ממה שנותן לי כוח".
השליחות שנזרי לקחה על עצמה לא תמיד הייתה נוחה - ולעיתים גבתה מחיר בדמות היעדרות ממושכת מהעבודה ומהבית - "אבל הרווח היה גדול מההפסד", היא מצהירה. "המחיר היותר משמעותי שחששתי שאשלם היה שאהיה תלויה באישור חיצוני. אני רוצה להיות מחוברת לאישור הפנימי שלי, של הקב"ה אליי, של היותי משמעותית למשפחה שלי, אפילו בעצם קיומי. לכן לא רציתי לשמוע או לקרוא את הראיונות שקיימתי. אני לא מתעסקת בזה".
לא כועסת
לבני הזוג נזרי יש שמונה ילדים. הגדולה נשואה וקיבלה חדר לה ולבעלה במדרשה. את בת המצווה של שירה־תמה, אחת מבנותיהם, חגגו בשושן פורים בעמונה, למרות שהעלייה ליישוב אסורה בשל היותו שטח צבאי סגור מאז פינויו. "מח"ט בנימין הגיע הנה ואמר לי שהוא התרגש לשמוע שבימים כאלה זה מה שהבת שלנו מבקשת: רק לחגוג את בת המצווה שלה בעמונה. לא טיול בחו"ל ולא מחשב משוכלל, כמו בני נוער אחרים. הוא לא היה יכול לאשר לנו לחגוג את כל האירוע בעמונה, עם הושבה וקייטרינג וכו', אבל הסכים להתיר לנו לקיים סיור במקום".
וכך, בני משפחת נזרי שכרו רכב של חסידי ברסלב ("שיעשו שמח"), עלו עם אורחיהם לביתם ההרוס, רקדו על הגבעה, ואחר כך ירדו למדרשה להמשך החגיגות. "אי אפשר להגיד ששירה־תמה לא התבאסה שלא הכול היה על הגבעה, אבל היא הבינה שזה מה שאפשר כרגע", מספרת האם הלוחמנית.
נזרי, כאמור, לא מתפלשת בעצב, ולא שקועה בדיכאון. "כשאני שומעת על פיגועים זה מכניס לפרופורציות את מה שקרה לנו". היא אומרת. "נכון, הבית נהרס, אבל אנחנו ביחד, בריאים ושלמים. אני רק לא רוצה להפוך את זה ליותר ממה שזה. סבתא שלי הייתה בברגן בלזן, ולהבדיל – פה תראי איך מפנקים אותי. המדינה לא חייבת לי כלום ואני רק מכירה תודה".
הריאיון הזה מתקיים סמוך לפורים ואביגיל המתוקה, אחת מבנותיה, נכנסת לפתע ומבקשת ממתק - תמר מפנה אותה לערימה של משלוחי מנות שהגיעו מכל רחבי הארץ. "מה שקורה כאן זה לא 'העמסת סוכר' אלא 'העמסת אהבה'. לפני ואחרי הגירוש היו פה מאות עוגות שנשלחו אלינו, והשתדלתי לטעום מכל עוגה, כי זה לא עוגה, זה לב של אנשים. זו אנרגיה של אכפתיות ואהבה - ואני לא מוותרת על אף פירור".
מה הלאה?
"אני רוצה יישוב חדש, שלא תביני אותי לא נכון", אומרת נזרי. "אבל עוד לא גמרנו להתאבל על עמונה. איך כבר יישוב חדש פתאום? אני מקווה שעד שהכתבה תתפרסם כבר תתקבל החלטת ממשלה על היישוב החדש ונוכל להפסיק לשבות רעב, אבל בתוך תוכי אני עדיין אוהבת את עמונה ועדיין קשורה אליה. ואני מתה מפחד.
"לכל אחד מהמפונים מעמונה יש רגש אחד מאוד חזק שהוא נושא איתו מהפינוי. יש כאלה שכועסים, יש כאלה שמלאים בחששות - ויש כאלה עצובים, כמוני. אני יודעת שיש תהליך של אבל שהכעס הוא חלק ממנו - וכן, אולי אני אמורה לכעוס. אולי אני מדחיקה. שמעתי פעם שכעס זה כמו לשתות כוס תרעלה ולצפות שהשני ימות. אני מאוד מאמינה בזה. יש דין, מרים נאור, לא מספיק הרעו לנו שאנחנו אמורים להמשיך לסבול בלכעוס עליהם?".
היא מסרבת לסכם. היא יודעת שאם הסיפור ייגמר עכשיו, סופו רע. "אנחנו באמצע", היא אומרת. "חגגנו עכשיו 20 שנות נישואים ואמרתי לבעלי, בצחוק, 'תראה לאן הבאת אותי אחרי 20 שנה - אנחנו הומלסים!', אבל מה שמחזיק אותי זו האמונה שזה ממש לא הסוף. אני מביטה קדימה ואומרת שאני לא יודעת מה יקרה - וזה ממש מרתק. אני ממש מרגישה במדבר, כי אני לא יודעת לאן אני הולכת: אולי יהיה יישוב חדש, אולי לא, הכול פתוח.
"מסקרן אותי מאוד לחזור, דווקא בנקודה הזאת בחיים, לנקודת ההתחלה, לאפשרות האמיתית להתחדש. מצד שני, לא הייתי בוחרת בזה, מאוד אהבתי את הבית שלנו. מעבר ל'יש דין' ולבג"ץ ולביבי, יש כאן בורא עולם שפינק אותי בגן עדן של עמונה. הוא לוקח אותי בחן, בחסד וברחמים הכי גדולים שאפשר, ואני מאמינה שהוא אוהב אותי ושהוא רוצה בשבילי רק טוב. מעניין אילו הפתעות טובות עוד יקרו לנו".